בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות ומכתבים

תגובות

תרגום: שלוש קלישאות

בתגובה לפרויקט השוואת תרגומים ("הארץ, ספרים", 8.4).

1."לא הספקתי להשוות למקור..."

לפני שנים הגעתי בוקר אחד להוצאת הספרים שבה הייתי האחראי לספרות יפה ומצאתי פרצופים נפולים מכל עבר. מה קרה? התברר שקריין רדיו מסוים המהגג מדי פעם בענייני ספרים סיפר שקרא את התרגום החדש של הספר "שנהאת המצרי" וקבל קשות על ההוצאה ועל העורך.

"מה היה דחוף כל כך להם לתרגם מחדש את הספר הזה?" רטן, "אני וכל החברים שלי קראנו אותו בנעורינו בתרגום הקודם והתמוגגנו. למה תמיד חייבים לחדש ולחדש, למה לקלקל?"

לא התעצלתי והרמתי טלפון לקריין וביקשתי שיחזור באוזני מלה במלה על כל הדברים שאמר וכך הוא עשה, בנאמנות. נתתי לו לדבר כחמש דקות וכשסיים לחשתי לשפופרת בעונג: "אתה יודע משהו, אין בכלל תרגום חדש. התרגום שעליו אתה מתלונן עכשיו אינו אלא אותו התרגום עצמו שקראת בימי נעוריך המאושרים...". ולא הוספתי, מחמת הבושה, שהתרגום "החדש" לא עבר אפילו התקנה קלה, מטעמי החיסכון של ההוצאה, והוא פשוט צילום של הישן...

יש משהו מאוד מתעתע באקט הקריאה. אמנם כולנו יודעים קרוא וחלקנו גם כתוב, אך האם זה מספיק כדי לחרוץ משפט ולהסיק מסקנות שנדרשת להם מומחיות מסוימת? האם כל מי שנוהג הוא גם מכונאי? כל מי שנהנה מארוחה הוא גם שף-גורמה?

וזהו בעצם עיקר העניין: הנאה או אי הנאה אינה מסמיכה אותנו למומחים. להנאה כמו לאי-ההנאה מתרגום ספר מסוים עשויות להיות סיבות רבות ומגוונות, כמעט כולן סובייקטיוויות. מדוע תרגום נחשב טוב, או גרוע, על פי איזה קריטריונים הוא נבחן ולמה - זה עניין למי שעוסק בתחום, למי שהתמחה בכך, ממש כפי שאפילו הנהג הטוב ביותר מבין שלשם תיקון המנוע רצוי ללכת למי שמבין את מורכבות המנוע, יודע להעריך נכון את איכותו ולאבחן את הבעיה. וזה נכון אפילו בתרגום מאנגלית, שהיום כולם בקיאים בה. מעטים, לבד מהמתרגם ועורך התרגום, מסוגלים להעריך במדויק את משמעות הבחירה במלה זו על פני האחרת. אתה אמור למצוא פתרון בתוך אוצר המלים שלנו, עדיף בשפה התקנית והמדוברת כנגד רבע מיליון מלים בשפה האנגלית. שלא לדבר על המשלב הלשוני (ולזה נגיע עוד מעט) ושלא לדבר על שפות אחרות, פחות מוכרות לנו. איך נתמודד עם למעלה ממאה שמות לאורז ביפנית בתרגום לעברית? מה נעשה בעשרות רבות של ניבים הקשורים לים ביוונית, אצלנו, בעברית של יהודים שבמשך מאות שנים התייחסו לים כאל מחלה? שהרי כל תרגום הוא תרגום תרבות אחת לאחרת, עקירת מלים, מושגים ומונחים - על שורשיהם. לפעמים זה למעלה מכוחו של מתרגם אחד. ולפעמים דווקא בשל מגבלה זו נוצר תרגום נפלא.

כזה למשל היה שיתוף הפעולה של אמציה פורת וריטה מלצר בתרגום "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס (בהוצאת עם עובד) וכך הדבר, כמובן, גם בתרגום מעברית לשפות אחרות. איש עדיין לא גילה לי, למשל, איך לתרגם את המונח העברי "השתמדות", על כל המשתמע ממנו. אז אני אומר: בוודאי שאפשר ורצוי ליהנות מתרגום הספר לעברית, וחבל שלפעמים לא ניתן ליהנות. אבל לא כדאי למהר ולהשוות למקור. זה מתעתע.

2."תרגום קולח, נשמע כאילו נכתב עברית במקור..."

מובן מאליו: כל מתרגם קרוע בין שתי נאמנויות: הנאמנות למקור והנאמנות לקורא. אך תמיד משתדל ללכת על המראה הטבעי. שיישמע קולח, כאילו נכתב עברית במקור. כי זה מה שמבקש הקורא ולכן - זה מה שמבקש המו"ל המעוניין לספק את רצון הקונה. כולנו מעדיפים תרגום "קולח", ובצדק, כי הרי קוראים להנאתנו. רק מה, יש בזה לא מעט אחיזת עיניים. היה נחמד אילו היו נוהגים משלוח מנות באיסלנד, חוגגים את הסדר בפטגוניה וכולם מדברים עברית בממלכת בוצ'ן. אבל, כאמור לעיל, זה לא המצב. המדובר בשוני. בתרבויות שונות לחלוטין מהתרבות שלנו ובשפה שנותנת לכך ביטוי הולם. לפני שנים, בתרגומים הקלאסיים לעברית, מתרגמים מופתיים כמו שלונסקי או רטוש (ובעקבותיהם מתרגמים מעולים כאברהם יבין, אמציה פורת ואהרן אמיר), סירבו לקבל את רוע הגזירה וניסו לעשות את מה שלא ייתכן, להוכיח שהעברית מסוגלת לספק מקבילות לכל מלה ולכל ניב בכל תחביר שהוא. הם היו משכמם ומעלה, בקיאים גדולים בשפות שונות ובעיקר - בעברית. שלונסקי גייס למטרה זו את כל משלבי העברית והארמית, אם נחוץ. רטוש התעלם מהארמית, מטעמים אידיאולוגיים, אבל טבע מלים משלו.

התרגומים המופלאים של השניים, בעיני כיצירות מופת, אינם ניתנים עוד לקריאה לקהל הקונים הרחב. והפרדוקס: על אף שהם עבריים לעילא ולעילא - לא נשמעים קולחים כלל וכלל לאוזן המאה ה-21. היום בעצם כבר ויתרנו, ובצדק. לכן רוב התרגומים "קולחים" ואנחנו שמחים שמגיעים לקוראים הנהנים מהתרגום הקולח, לפעמים נהנים עד כדי כך ששוכחים שהתרגום הזה שהם קוראים לא נכתב עברית במקור.

3."שפה עשירה, שפה רזה" ואיך נפל המדד...

במעשה שסיפרתי למעלה, על הקריין הבקיא בתרגום - שכחתי להוסיף שהוא התלונן גם על כך שהשפה ב"תרגום החדש" אינה עשירה כ"בתרגום המקורי". כאמור, כל זה התרחש לפני הרבה שנים. וסוף המעשה היה בשבוע הספר, שנה לאחר מכן, כשעמדתי מאחורי דוכן אותה ההוצאה ושתי נשים בחנו את ההדפסה החדשה של "שנהאת המצרי" ואחת התכוונה כבר לקנות כאשר האחרת אמרה לה: "תעזבי, אמרו ברדיו שהתרגום החדש גרוע".

המדד היה אז "עושר השפה".

חיים פסח

תל אביב

עשן בשמי בודפשט

בתגובה לרשימתו של אורי דרומי ("הארץ, ספרים", 22.4) דו"ח וצלר-ורבה היה גורם מכריע בשיקוליו של עוצר הונגריה, מיקלוש הורטי, להורות - שנית - על הפסקת גירושי היהודים. ההוראה הזאת ניתנה אמנם תחת השפעה של לחצים של אישים וגורמים בינלאומיים שונים - לראשונה בשלהי יוני 1944 - אבל לא קוימה.

ב-2 ביולי 1944, שעה קלה לפני או אחרי הפצצה אמריקאית כבדה על בודפשט, הגיע הדו"ח לידי העוצר, לפי עדותה המהימנה של כלתו. ההתקפה נמשכה כשלוש שעות ופגעה בכמה בתי זיקוק בפרוורי הבירה, אשר העשן שעלה מהם כיסה את שמי בודפשט.

על סמך מה שידוע לנו היום, הורטי הורה - שוב - על הפסקת הגירוש. חרף זאת נמשכו הגירושים מכמה מקומות למעט בודפשט עד תחילת אוגוסט 1944, אולם אין ספק כי לדו"ח וצלר-ורבה היתה השפעה מכרעת.

צבי ארז

דביר

אי"ל והרוויזיוניסטים

בתגובה לרשימותיו של ד"ר דניאל בלטמן הסוקר ומבקר שני ספרים העוסקים במרד גטו ורשה ("הארץ, ספרים", 22.4): מאמריו מפורטים וחודרים אל סוגיות היסטוריוגרפיות מעמיקות. את עיקר ביקורתו בלטמן מפנה כנגד משה ארנס, מחבר "דגלים מעל הגטו: סיפורו של מרד גטו ורשה". שני ספרים קודם לו נכתבו על ידי איש בית"ר, חיים לזר-ליטאי - "מצדה של ורשה: האירגון הצבאי היהודי במרד גטו וארשה" (הוצאת מכון ז'בוטינסקי); ומריאן אפלבאום - "בחזרה לגטו ורשה: התקוממות האיגוד הצבאי היהודי" (הוצאת יד ושם). שניהם התמקדו בתפקודו ובלחימתו של ארגון אצ"י הרוויזיוניסטי. כוונתו של ארנס להבליט ולהאדיר את לוחמי כיכר מוראנובסקה בגטו ברורה, ודאי שגבורתם היתה עילאית, אך יחד עם זאת אין להתעלם גם מארגונים אחרים: קומוניסטים, בונדיסטים, חרדים, פולנים ועוד. מן הראוי לציין שב"ספר לוחמי הגיטאות" (בעריכת יצחק צוקרמן ומשה בסוק, הקיבוץ המאוחד, 1954), לא נפקד מקומם של ארגונים אחרים - כולל ארגון אצ"י. שם מצוין כי אי"ל פנה לכל המפלגות ולארגוני הנוער ובכללם הרוויזיוניסטים להצטרף לשורותיו. המפלגה הרוויזיוניסטית נענתה לפנייה זו, אך בו זמנית החלה לנהל פעולה נפרדת ללא תיאום, ודחתה את הדרישה של אי"ל לקבל את מרותו המלאה. כמו כן מצוין שאצ"י קשרו קשרים עם אנשי האן-אס-אן הפולני-פאשיסטי ואז נפרדו הדרכים.

על ויכוח היסטוריוגרפי מעין זה כתבו חוקרים ומלומדים. אריק הוסבאום טען ש"ההיסטוריה שנכתבה בחצר הפוליטית בוחרת בנראטיב המתאים לה", ואילו ברוך שפינוזה גרס כי "אנשים מעלים בכתבי ההיסטוריה יותר את דעותיהם מאשר את האירועים הממשיים".

דן יהב

תל אביב יפו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו