בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אודה כי רפו ידי

בחינה מחודשת של כהונתו של משה שרת כראש ממשלה מגלה שכשל בתפקידו

תגובות

שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת יעקב ורנה שרת (עורכים). הוצאת העמותה למורשת משה שרת, 600 עמ', לא צוין מחיר

מפעלם של יעקב שרת והעמותה שהוא עומד בראשה, "העמותה למורשת משה שרת", הוא מונומנטלי. ההוצאה לאור של כתבי אביו, משה שרת, היא מפעל עצום ורב ערך, שאותו הוא מטפח בהתמדה בארבעת העשורים האחרונים. אם בעבר יכול היה יוסי שריד לקונן על כך ש"הוא (משה שרת) נשכח מלב", הרי עתה יש להניח שהיה אומר אחרת. מאז שנות ה-70 פורסמו כרכי יומניו, זיכרונותיו ואיגרותיו של שרת ביותר מ-20 כרכים, ורק לאחרונה ראו אור שלושת כרכי איגרותיו בלונדון, ספר עב כרס על התנהלותו בפרשת השילומים - ועוד היד נטויה.

המבקשים להכיר את תולדות ישראל בעת החדשה ימצאו בספרים אוצר בלתי נדלה. ואולם אליה וקוץ בה: העובדה שלא היה ראש ממשלה בתולדות מדינת ישראל, כולל בן גוריון - החשוב והמשפיע שבהם - שאמירותיו וכתביו פורסמו באופן כל כך רחב, גורמת לדיספרופורציה בהבנת הנקרא. לוי אשכול, גולדה מאיר ואפילו מנחם בגין - ראשי ממשלה חשובים ביותר - לא זכו שיפורסמו ולו אפס קצה מכתביהם ואמירותיהם.

אין פה ביקורת על יעקב או משה שרת, אלא על העמותות שנועדו, על פי חוק, לשמר את זכרם של אותם ראשי הממשלה (וממומנות בעיקר על ידי ממשלת ישראל). עמותות אלה לא פעלו באופן נמרץ כעמותת שרת, בוודאי בכל הקשור להוצאתם לאור של כתבי אלה שאותם נועדו להנציח. העין כמובן לא צרה ביעקב שרת, אלא בחדלון פעילותם של ראשי העמותות האחרות, ויותר מזאת - על חוסר האיזון.

נדמה, לפחות על פי היבול העצום שראה אור על ידי עמותת שרת, ולו רק מכוח הכמות ובהשוואה לראשי ממשלה אחרים, כי לא היה כאיש הזה. האומנם? עמותת שרת לא הסתפקה בכתביו של ראש הממשלה השני, אלא הוסיפה לאחרונה ספר נוסף, "שוחר שלום", שבו ביקשו מלומדים ואנשי שם לפאר ולבחון את פועלו של שרת כאיש שלום. יש ספרים כאלה גם על גולדה, רבין וראשי ממשלה אחרים, אך הוצאתו לאור של ספר הלל על שרת מוסיפה נדבך לחוסר ההתאמה. לנוכח השבחים שזכה להם שרת בספר, אכן נדמה לרגע שלא היה כשרת בתולדות מדינת ישראל. "האיש הנכון במקום הנכון" (מוטי גולני); "הטרובדור הציוני האחרון" (זלמן ארן), הם רק שניים מעשרות הסופרלטיווים השזורים בין דפי הספר. אין ספק שמשה שרת היה בעל כישורים "מעולים", כאמירתו של אבי בראלי. הוא היה שר חוץ ראוי, הוא ידע עברית יותר מאחרים, שליטתו בשפות אחרות, ובעיקר בשפה האנגלית והערבית, היתה גדולה לאין שיעור מזו של סביבתו, הוא גם היה נוח מאוד לבריות ודעותיו הפוליטיות אכן ראויות להערכה ולציטוט.

ואולי יותר מכל אלה, האסכולה המדינית שפיתח, שתמציתה היא שלום כיעד מרכזי במדיניות הישראלית, תוך נקיטת מדיניות ביטחונית ומדינית מתונה, הוכחה בדיעבד כראויה. הוא היה, כדברי יחיעם ויץ, "משוחרר מאותו 'שיכרון כוח'" שפשה בשאר הפוליטיקאים ובראשם בן גוריון". אך האם הוא ראוי לכל השבחים הללו, גם כאשר כיהן כראש ממשלת ישראל, פסגת פעילותו המדינית והפוליטית?

למעשה בספר כמעט שאין זכר לתפקיד הרם ביותר שנשא משה שרת: ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, מ-26 בינואר 1954 עד 3 בנובמבר 1955. למעט אמירות כמו זו של בני מוריס: "את ראשות הממשלה של שרת אפשר לראות כפעולת מאסף מתמשכת ונטולת הצלחה" - אין מדברים בספר כלל על תקופה דרמטית זו בחייו הציבוריים. לכל אורך הספר ניכרת השתאותם של רבים מהמלומדים מהאסכולה המדינית היונית שיצר שרת וחשיבותה לעילא. איש לא כופר בכך, אך ההמשך המעשי שלה, יישומה בשטח, או ההימנעות ממנה, מוסבר רק בכך שהפריעו לו. במלותיו של עמוס אלון: "הטרגדיה האמיתית של חייו היתה, שמעולם לא ניתנה הזדמנות לאלטרנטיוות שרת להוכיח עצמה"; ובמלותיו הבוטות יותר של יוסי שריד: "מה היה עולה בגורלנו אילו הועמדה תורתו המדינית של שרת למבחן ממשי של מציאות הימים ההם?"

במה נמדד ראש ממשלה

הצלחתו של ראש ממשלה במדינת ישראל נמדדת בדרך כלל בפרספקטיווה לאחור, בהצלחה של החלטות שיזם, ובמיוחד ביישומן הלכה למעשה; בכושר השליטה שלו בממשלה ובמנגנון הממשלתי (במיוחד במנגנונים הביטחוניים) ובדימויו בחברה. הבה נבחן על פי המדדים הללו את שרת כראש ממשלה.

21 החודשים שבהם שלט שרת בכהונה הרמה הצטיינו בסערות ובטלטלות, אך לא ניכר כי ניסה לקדם יוזמות מדיניות, צבאיות או פוליטיות. אין צורך להכביר במלים על יוזמותיו של קודמו, בן גוריון, בתחום המדיני, הצבאי, החינוכי, או בתחומים רבים אחרים. גם לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, הטביע חותמו ביוזמות דרמטיות בתחומים מדיניים, חברתיים, תרבותיים וכמובן - בתחום הצבאי. והנה, שרת, בשעה שכיהן כראש ממשלה, נדמה כי לא ניסה לשנות באורח זה או אחר את פני החברה הישראלית. אפילו בתחום הקרוב אליו, מדיניות החוץ הישראלית, או בתחום היחסים עם שכנותיה הערביות של ישראל, לא ניכר כל שינוי. כמובן שחודשי כהונתו הספורים לא הותירו לו יותר מדי זמן לשנות דברים, ולכן אולי אפשר להבין זאת, אך הבה נבחן מדד אחר בבחינת כהונתו כראש ממשלה - יכולת השליטה שלו.

מראשית כהונתו של שרת כראש ממשלה התברר ששליטתו בפועל, בהנהגת המדינה, רופפת. בן גוריון, שלא רצה בשרת כיורשו ולא האמין בכוחו ובסגולותיו לשמש כראש ממשלת ישראל, יצר בשדה בוקר מוקד כוח פוליטי נוסף, בלתי רשמי, שהתקיים לצד הממשלה החוקית. עוד קודם הליכתו למדבר הוא מינה את משה דיין כרמטכ"ל (במקום מרדכי מקלף שהתפטר); במקביל להחלטתו לפרוש דרש בן גוריון בתוקף למנות את פנחס לבון כשר ביטחון, מאחר שראה בו איש אמונו והכיר בכישוריו. שני המינויים הללו נעשו על אפו ועל חמתו של שרת והיו אות ברור לכך שבדעת בן גוריון לשמור על השפעתו בחוגים הביטחוניים.

נכון שמן היום הראשון לכניסתו של שרת לתפקיד הוא נמצא במצב כמעט בלתי אפשרי: משברים חמורים פקדו את ממשלתו והם איימו כל העת על שלמותה ויציבותה. הסיבות המרכזיות לאותם משברים היו תפקודו הלקוי של ראש הממשלה, וחתירתו של בן גוריון תחתיו.

כראש ממשלה שרת לא היה בטוח בשליטתו במפקדת הצבא. הערכתו היתה כי הנהגת צה"ל מקיימת קשרים ישירים עם בן גוריון, וכי בהדרכתו הולך ומתגבש כוח שלטוני מקביל, המנסה לנקוט יוזמות עצמאיות. ואכן, בצריף בשדה בוקר הצטרפו אל בן גוריון אנשי ביטחון, בעבר ובהווה, וכמה אישים בכירים מההתיישבות העובדת וממפא"י, שביקרו בחריפות וללא הרף את ראש הממשלה. הביקורת נמתחה בעיקר על תפקוד הממשלה בנושאים מבצעיים-צבאיים, ובתחומים נוספים הקשורים לביטחון המדינה.

ביקורת קשה במיוחד הטיחו בן גוריון ותומכיו בתפקודה הלקוי של הממשלה, ובעיקר של העומד בראשה, לנוכח הפיכתה ההדרגתית של מצרים לאיום חמור ביותר על ביטחונה של מדינת ישראל. אין פלא שכחצי שנה בלבד מתחילת כהונתה של ממשלת שרת, נדונה בשדה בוקר, ברצינות רבה, האפשרות שבן גוריון ידיח את ראש הממשלה מתפקידו ויחזור למשרתו הקודמת. אין פלא ששרת התלונן לא פעם באוזני מקורביו על שאינו מרגיש כי יש לו שליטה מלאה על הנעשה במדינה.

במקביל נאלץ שרת להדוף אופוזיציה טבעית יותר, הן מצד מפ"ם וחרות שמחוץ לקואליציה, והן מהציונים הכלליים שלא היו מרוצים ממדיניותה הכלכלית של הממשלה. ייתכן שבסופו של דבר היה ראש הממשלה מצליח להתגונן מפני אלה, ואולם גרועה מכל היתה האופוזיציה שיצר פנחס לבון, שר הביטחון, בתוך הממשלה עצמה. שרת חש כי הוא אינו משתף אותו בפרטי הפעילות הביטחונית האינטנסיווית. עוד כממלא מקומו של בן גוריון הודיע לו לבון, כבדרך אגב, על היציאה לפעולת התגמול בקיביה, ולא שיתף אותו כלל בפרטי המבצע וביעדיו (כך התנהג גם הרמטכ"ל, דיין). בהמשך טען שרת כי לבון לא סר ממנהגו זה. "עניין הדיווח האישי אלי בענייני ביטחון אינו פועל כשורה", הוא כתב בזעם לשר הביטחון, והוסיף כי במערכת הצבאית "מתרחשים דברים שאינם בידיעתי".

במשך הזמן התברר לו כי נערכו כמה פעולות צבאיות שאיש במשרד הביטחון לא טרח ליידע אותו עליהן. הדיווחים שקיבל מלבון או משליחיו, לאחר מעשה, נראו לו בלתי תקינים ואף בלתי אמינים. לפיכך חש כי מדיניות הממסד הביטחוני והצבא פוגמת ביכולתו לעצב כראוי את מדיניות החוץ ולנהלה. לבון פשוט לא העריך את שרת ולא השכיל ליצור אתו יחסים קורקטיים שיאפשרו עבודת צוות. הוא תקף את ראש הממשלה בכל הזדמנות והיו מי שהגדירו את מערכת היחסים ביניהם כ"שנאת אחים".

עסק הביש

המצב הבלתי סביר בין ראש הממשלה לשר הביטחון, והביקורת הקשה המתמדת שנשמעה כל העת משדה בוקר, גרמו לחברי הממשלה ובמיוחד לבכירים שבהם - אשכול, גולדה וארן - לנסות לשנס מותניים. אחת מהצעותיהם לפתרון המצב היתה להקים "ועדת שרים מיוחדת לענייני ביטחון ומדיניות חוץ", שתורכב מחמשת בכירי השרים בממשלה ותקבל על עצמה את כל האחריות לענייני ביטחון. הוועדה היתה אמורה להפקיע את הסמכות הביטחונית העליונה מידיו של לבון, אך למעשה הפקיעה את הסמכות הזאת גם מידי ראש הממשלה. שרת ראה בהקמת הוועדה דבר נכון, למרות הפגיעה בסמכויותיו. הוא בטח בשלושת השרים שיתמכו בו בעת מחלוקת. שר הביטחון לא נלהב מהקמת הוועדה, אך הבין שאין לו ברירה, מאחר שההצעה היתה של אשכול וצמרת מפא"י הבכירה תמכה בה באופן גורף. אמנם קיומה של ועדה כזאת לא התיישב עם כללים מקובלים של ממשל תקין, אך הממשל לא היה תקין.

הקמת "ועדת החמישה" היתה ביטוי ברור לאנרכיה השלטונית שפקדה באותם חודשים את צמרת המדינה, על כל שלוחותיה.

בדיעבד נלמד ששיאה היה באירועים שלימים כונו "עסק הביש" ו"הפרשה", שהפכו עם הזמן לאחד המשברים הפנימיים החמורים שידעה המדינה. היתה זו תוכנית הזויה שנרקמה באגף המודיעין של צה"ל, ובמסגרתה היו אמורים חברי רשת ריגול ישראלית שפעלה במצרים לפוצץ מתקנים בריטיים ואמריקאיים - ולהפליל את המצרים במעשה. חברי רשת הריגול הישראלי נתפסו על ידי שלטונות מצרים, הועמדו לדין, ומשפטם נפתח ב-11 בדצמבר 1954. שניים מהם הוצאו להורג ועוד שישה נידונו לתקופות מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם. התוכנית נכשלה כישלון חרוץ. האמריקאים והבריטים דרשו התנצלות, וקיבלו אותה; מעמד ישראל בעיני מעצמות המערב ירד לשפל חסר תקדים.

חמור מזאת - האמינות של ישראל כמדינה הפועלת מתוך היגיון וכיאה לסטנדרטים מערביים נפגעה לשנים רבות. בדיעבד, התברר שהאשמה ב"עסק הביש" מוטלת על כל הנפשות הפועלות. בכללם ראש הממשלה, שלא היה מסוגל להשליט את מרותו על שריו ומפקדי צבאו.

מי שולט באמת

"הפרשה" הוכיחה לכל כי האנרכיה פשתה בממשלה ובצבא. ייאמר לזכותו של שרת שהוא עוד ניסה לתקן. ב-18 בינואר 1955, כמה ימים לאחר קבלת המסקנות של ועדת אולשן-דורי (ועדה חשאית שמינה שרת, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי, במטרה לחקור "מי נתן את ההוראה", לבון או ג'יבלי ומסקנותיה לא היו חד משמעיות), כינס ראש הממשלה בלשכתו את שרי מפא"י הבכירים מתוך מגמה להדיח את לבון לאלתר. ואכן לבון הודיע על התפטרותו הסופית ב-17 בפברואר 1955. ואולם מי שירש אותו היה בן גוריון.

מינויו אישש בבירור את העובדה ששרת אינו יכול לשמש כראש ממשלה. אין פלא שכניסתו של בן גוריון לתפקידו כשר ביטחון רק החריפה את הקרע בצמרת הממשל בישראל. המתיחות בינו לבין שרת הגיעה לשיאים שלא נודעו בעבר. כמעט בכל נושא הקשור למדיניות הביטחון והחוץ נתגלעו ביניהם מחלוקות. שר הביטחון החדש-ישן ניסה בכל דרך לקיים מדיניות ביטחונית-אקטיוויסטית, בהתאם להשקפת עולמו. ראש הממשלה, לעומתו, החזיק בדעות יוניות מובהקות, וראה לנגד עיניו מטרות אחרות לגמרי. באופן תיאורטי יכול היה האיזון בין השניים לפעול לטובת המערכת, אך יחסי הכוחות ביניהם לא היו שווים. ככל שחלף הזמן, התברר שבידי בן גוריון כוח פוליטי גדול בהרבה מזה של שרת.

בתוך כמה חודשים התברר כי בן גוריון שואף להשיג שליטה מלאה בממשלה, וכי איש לא יוכל למנוע את שובו לראשותה. במאי 1955 כבר התלונן שרת כי הוא חש בודד בצמרת, ומבודד משאר חבריו להנהגת המפלגה. "אודה כי רפו ידי", הוא התלונן ביומנו, אחרי שהבין כי לא יוכל לעצור את שר הביטחון והרמטכ"ל. עם זאת, הוא עדיין חשב שהתפטרותו בשעה זו תביא ל"הרס המפלגה, אין לי ברירה אלא לחרוק שן ולהמשיך". חודש אחר כך הוא כבר כתב ש"דיכאון רוחי הוגבר - קצתי בחיי ממצבי בממשלה, כי איני יכול לשאת את המתיחות הבלתי פוסקת שאני חי בה עקב מציאותו של הזקן". ייסוריו תמו עוד לפני הבחירות הכלליות. באסיפת בחירות בבאר שבע שהתקיימה ב-9 ביולי 1955 סיפר בן גוריון כי הוא מתכוון לחזור לראשות הממשלה, ולמנות את שרת כשר חוץ "בתנאי שיבצע את מדיניות הממשלה". ואכן שרת נדחק לטובת בן גוריון מראשות הממשלה והוזמן על ידי הנשיא יצחק בן-צבי להרכיב את הממשלה הבאה. ב-3 בנובמבר הצליח בן גוריון להרכיב ממשלה, וכצפוי מינה את שרת כשר חוץ בממשלתו. אך לא היה ספק בכך שפיטוריו, או התפטרותו של שרת, הם רק עניין של זמן. ואכן, כעבור כשבעה חודשים נאלץ שרת לעזוב גם את תפקידו זה, בגלל חוסר יכולתם של השניים להסתדר.

אכזבה בעיתונים

דימויו של משה שרת בחברה הישראלית במהלך תקופת כהונתו כראש ממשלה, לא נבדק אז, כמו היום, במשאלי דעת קהל או בצורה אחרת. בדיקת עיתונות התקופה, כביטוי להלך הרוח הציבורי, מראה כי ביטאו את דעתם של השרים סביבו, ובמיוחד הבכירים מביניהם. האכזבה ממנו בקהל הישראלי היתה קשה ואולי דרמטית.

אפשר לסכם כי משה שרת נכשל כישלון חרוץ כראש ממשלה, גם בכך שלא ניסה לקדם יוזמות מדיניות, צבאיות, חברתיות או פוליטיות; גם בדימויו השלילי בדעת הקהל בישראל; ובמיוחד עקב חוסר השליטה בממשלה ובעיקר במנגנונים הביטחוניים. במבט לאחור, הצלחתו היחסית כשר החוץ לא מנעה את כישלונו כראש ממשלה. למרות הספר האחרון שנכתב עליו, על דברי השבח וההלל שבו, הוא ראוי לטעמי לתואר - הכושל מבין ראשי הממשלה שכיהנו במדינת ישראל - אפילו בהשוואה לצעירים שכיהנו אחריו: יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו, בנימין נתניהו או אהוד ברק.

הפרופ' יוסי גולדשטיין הוא זכה החודש בפרס ראש הממשלה להנצחת נשיאים וראשי ממשלות על ספרו "לוי אשכול: ביוגרפיה", בהוצאת כתר



משה שרת. קורבן של נסיבות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו