בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פשוט שריונר

תגובות

כוח צביקה צבי גרינגולד ועמי דור-און. הוצאת מודן, 211 עמ', 76 שקלים

זה סיפורו האמיתי והמלא של לוחם מפואר ומעוטר באות הגבורה, אשר הפך לאגדה בחייו. צביקה גרינגולד, בן קיבוץ לוחמי הגטאות, סרן צעיר בשריון, נלחם בקרבות הבלימה ההרואיים של מלחמת יום הכיפורים בגזרה המרכזית של רמת הגולן. לעתים כמפקד טנק בודד, לעתים עם טנקים ספורים נוספים, עצר גרינגולד את גלישתם הכמעט-ודאית של הסורים מערבה אל הכנרת, וזאת בלחימה רצופה של כ-30 שעות, עד שהגיעו כוחות התגבורת.

אפשר לראות ב"כוח צביקה" גם ספר לימוד של לוחמת שריון, אף כי בוודאי לא זו היתה כוונת המחברים. גם מי שאינו שריונר לא יכול שלא להעריך את מיומנויות הלחימה של צביקה ואנשיו, את התבונה שבקריאת שדה-הקרב, את רמת האימון, כולל ה"חיבור" הסימביוטי של האדם הלוחם עם רכב הפלדה, את הנחישות והאומץ.

הספר מתאר שלושה פרקי לחימה אשר אירעו בסמיכות של מיקום גיאוגרפי ורצף זמנים בן כ-30 שעות. הפרק הראשון מתרחש בשבת של מוצאי יום הכיפורים. ברובו של אותו לילה פעל גרינגולד כמפקד טנק יחיד הפועל ככוח קומנדו על ציר הנפט שמאחורי קווי האויב, היכה בסורים שוב ושוב ונסוג כדי לתקוף מכיוון בלתי צפוי אחר; הפרק השני התרחש עם שחר של יום ראשון. במערך הגנתי היו פזורים 12 טנקים, כולל הטנק של גרינגולד, וחסמו התקפה של כ-100 טנקים סורים. התקפה זו נגמרה בכישלונם המוחלט של הסורים, בנסיגתם, אבל גם במחיר כבד לכוחותינו - הרוגים ופצועים רבים; הפרק השלישי הוא קרב ההצלה של מחנה נפאח, במשך אותו בוקר ובשעות הצהריים של יום ראשון.

אבל הסצינות המרשימות בספר הן לאו דווקא אלו המוצפות ברעש זחלי הטנק, הבזקי הירי, התמרונים, התמרונים שמנגד והטנקים הבוערים (ויש רבות כאלו). הסצינה המרשימה ביותר, לטעמי, מתוארת בפרק "תמונה קפואה". גרינגולד מתאר כיצד עלה השחר, קרן אור ראשונה מהוססת הפציעה במזרח, ערפילי הבוקר התפוגגו, ושני כוחות השריון - הישראלי והסורי - ניצבו ערוכים זה מול זה והתבוננו זה בזה בפליאה. ברור שמיד יתחיל קטל הדדי נורא, אך עדיין אף פגז לא נורה, ולשניות אחדות עוד נשמרה אשליה של שקט.

סצינות קשות ואכזריות בספר הן אלו המתארות את פינוי גופות החיילים ההרוגים מתוך הטנקים, שהיו מלכודות אש. גם התמונה הסוריאליסטית של מחנה נפאח היא יחידה במינה בספרות הצבאית: לקראת סוף הקרב, כאשר המחנה הפך כבר לגלי אבנים, עיי חורבות ולאוסף זוועתי של גופות אדם וכלי מלחמה מרוטשים: "ואז, לפתע, השתררה דממה בשדה הקרב, כאילו הורה מישהו בדרג הפיקודי הגבוה של הסורים להפסיק את האש, לנתק מגע. רעם התותחים נדם, ולרגעים אחדים עוד נשמעה בדממה העמוקה חריקת שרשרות ומנועים מאומצים. אבל לא היתה זו עוד המולת הטנקים המסתערים, אלא קולם ההולך ונמוג של הסורים הנסוגים אל מעבר לרכס. ואז נדם הכל.

"מבין ההריסות, מהבונקרים המבוצרים ששימשו את מפקדת האוגדה, מכל עמדות המסתור שבמחנה הפגוע - ממש כמו נביטת הצמחים אחר הגשם - החלו לצאת אל האוויר החופשי אנשי מפקדתו של רפול. אחד אחד או בזוגות, בזהירות רבה, בחשש, הגיחו מאובקי פנים, מבוהלים ומפוחדים, מהם חבושי קסדות, מהם פרועי שיער... בתחילה הם היו רק אחדים, אחר כך נעשו לעשרות, ולבסוף היו כבר מאות".

הספר מביא גם פרקים פחות ידועים מקורותיו של גרינגולד באוקטובר 1973: פציעתו, אשפוזו והחלמתו תוך כדי המלחמה, השתתפותו בקרבות "המובלעת", ולאחר הפסקה האש - תחזוקת הקו בחורף הקפוא, המושלג והמדכא של 1974, בתוך חורבות העיר קונייטרה.

מה שמייחד את הספר הזה הוא גילוי לבו של הכותב ויושרו. בין השאר, כותב צביקה גרינגולד, המעוטר והאמיץ, על פחדיו לפני הקרב ובמהלכו, כולל תיאור הסימפטומים הפיסיים שמלווים אותו במצב של לחץ נפשי ועל תסמיני הפוסט-טראומה שגילה בעצמו. ביטוי נוסף ליושרו האישי ולאמינותו הם אותם מקרים שבהם הוא מתאר כיצד הותיר חיילים ישראלים לגורלם בשדה הקרב, בהיותו נחוש למהר ולבצע את המשימה ה"גדולה יותר". כך הוא מתאר כיצד הוא השאיר בשטח אנשי חוליה טכנית אחדים בתוך מעביר מים על יד חושנייה, בעוד שהקרב שהתנהל סביבם איים לבלוע אותם. במקום אחר הוא מתאר כיצד ראה את הטנק של מפקד החטיבה מוטל הפוך בין הסלעים, אך הוא המשיך לדהור לכיוון נפאח, כי כעת "זו המשימה החשובה". אחר כך הוא מתאר כיצד סירב לעצור את הטנק שלו כדי להעמיס עליו כיתה של חיילי גולני שהסתתרה, וזאת כדי שיוכל להילחם בסורים שאולי יארבו לו בדרך. צריך עצבים של ברזל ורמת אימון "רובוטית" כדי לקבל החלטות כאלו. צריך יושר אישי כדי לספר על כך.

גרינגולד אינו סופר, ואין בספר ניואנסים רגשיים פנימיים או התרחשויות ודקויות בינאישיות, המאפיינות ספרי מלחמה גדולים. גרינגולד מפרק את המיתוס שנקשר בשמו למהלכים צבאיים ברורים והגיוניים, כמו פרשן של משחק שחמט. הוא מנסה לפצות על האופי המכני של סיפור הלחימה שלו בעזרת קישור לקיבוצו - לוחמי הגטאות, ולסיפורי הגבורה של הוריו וחברי קיבוץ נוספים בגטו ורשה, ומנסה לשכנע את הקוראים כי מקור גבורתו מגיע מהבונקרים בגטו ומיערות הפרטיזנים.

אך מה שנראה כקשר נכון באופן תיאורטי אינו משתלב יחד בקריאת הספר. אין ברצוני לטעון כי השואה לא היתה נוכחת בשדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים. היא היתה גם היתה, כפי שהיא מרכיב קבוע בתודעה שלנו כפרטים ובתודעה הלאומית שלנו, בכל אשר נפנה.

צביקה גרינגולד פעל במלחמת יום הכיפורים, ברוב הנסיבות, כמכונת מלחמה מושלמת. אזרחי ישראל חבים לו חוב עמוק בשל כך. לדעתי, הקוראים יתפעלו ממנו, אך יתקשו להזדהות רגשית עם דמות שכזו. פעם נוספת מתגלה הפער בין מורשת הקרב המפוארת שהמציאות הישראלית מייצרת לבין אובדן האנושיות שהתהליך הזה תובע. העריכה של יובל עמית מדויקת מאוד, ועיצוב העטיפה של עדה ורדי ניחן בעדינות נכונה.

הפרופ' ברוך נבו הוא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מחבר-שותף של "השיבה מסרפיאום" (מעריב) על אסא קדמוני ומתסריטאי "שתי אצבעות מצידון"



צביקה גרינגולד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו