לא כוזרים ולא יהודים - ספרים - הארץ

לא כוזרים ולא יהודים

ההיסטוריון חתן פרס ישראל מצנן את ההתלהבות שהתעוררה באחרונה מחדש סביב הכוזרים: הידיעות עליהם באות בעיקר מן הספרות ההיסטורית הערבית שמהימנותה מוטלת בספק. יהודי ספרד המוסלמית הכירו ספרות זו וממנה שאבו את ידיעותיהם וגם את הפנטסיות שלהם על ממלכה יהודית קדומה

משה גיל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה גיל

ראשית, הגיע הזמן לקרוא לעם הנעלם, ששמו השתרש בטעות כ"כוזרים" בשמו האמיתי ח'זרים, או ח'זר. בספרות הערבית של ימי הביניים הם נקראים אלח'זר, מונח שלהבדיל מח'זרי (האחד) כולל את כל הח'זרים. המונח כוזרי מוצאו משיבוש בשם בספרות שלנו בימי הביניים.

הסוגיה הזאת, הח'זרים, טיבם ומוצאם, ובעיקר קשריהם עם היהודים, מעסיקה את המעיינים בהיסטוריה יהודית במשך כמה דורות, ובהם מלומדים בולטים, כמו אברהם הרכבי ורבים אחרים אחריו, וקרוב יותר לזמננו ספרו של אברהם פולאק, "כזריה" (1951) וספרו של ארתור קסטלר, "השבט ה-13" (1976). אין להתפלא שבקרב היהודים, למודי הרדיפות וההשמדות, עוררה הספרות על הח'זרים התעניינות עצומה: הנה באות ידיעות ברורות ונלהבות שלפיהן קיימת היתה בשחר ימי הביניים ממלכה יהודית, ומה שחשוב יותר, שהיהודים האשכנזים או חלק גדול מהם, כלל אינם צאצאי אברהם יצחק ויעקב, אלא צאצאי ח'זרים שקיבלו את היהדות, ונובעות מזה מסקנות נעימות (בעניין הצליבה ואילך), וכפי שאמר לי אחד מידידי: לא האמנתי לכל הסיפור על הח'זרים, כאילו אנחנו צאצאים לאיזה שבטים טורקיים, אבל ראיתי בעיתון את תמונתו של אתאטורק, והוא כל כך דומה לסבי עליו השלום.

אבל האם יש ממש בכל זה?

"ספר הקבלה" של הראב"ד, שנכתב בשנות השישים של המאה ה-12, כבר קובע בוודאות כי על "נהר אתל שחיו שם גוי כוזרים שנתגיירו ויוסף מלכם שלח ספר לר' חסדאי הנשיא בר' יצחק בן שפרוט והודיעו שעל דעת רבנות משתדל הוא וכל עמו". בעברית של ימינו קשה קצת לרדת לסוף דעתו, אבל אפשר להבין שהם טורחים ללמדם את התורה. בספר זיכרון לאלכסנדר קוהוט (1897) פירסם הרכבי מאמר: "רב סעדיה גאון על דבר הכוזרים", והוא מציין שתכלית הדברים שנאמרו בימי הביניים על דבר הח'זרים היתה להפיץ מידע על ממלכה זו שנלחמה במוסלמים ועוררה תקוות בקרב היהודים.

רב סעדיה גאון, שכתב בימי הרבע הראשון של המאה העשירית, יודע להסביר את משמעות המונח כאקאן: "ואנה כמא כל מלך ללערב יסמי (=יסמא, נקרא) כליפה וכל מלך ללכזר יסמי כאקאן": ואמנם נקראו מלכי הח'זרים ח'אקאן. במקום אחר משווה רב סעדיה גאון את הוראות השליחות של האלוהים אל משה, ואת תגובת משה, אל אופן הדיבור בין מלכי הח'זרים ובין מי שהטילו עליו שליחות כלשהי: "ממלכת אלכזר הדה סירתהא" (נוהג זה קיים גם בממלכת הח'זרים). עוד הוא מביא מדברי פירוש קראי את עניין דיני "ממזר עמוני ומואבי" (דברים כג) הלא הם "אלכזר אלדין דכלו פי דין ישראל פי אלגלות" (הח'זרים שנכנסו לדת ישראל בזמן הגלות), "כי ישכנו בתוך בני ישראל".

ועוד אפשר להביא כמה מקורות יהודיים מימי הביניים, כגון איגרת חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים ותשובת המלך יוסף, ודברי ר' יהודה הברצלוני, והראב"ד בספר הקבלה. דברים אלה כולם לא כתב אותם ח'זרי ולא אדם שבעצמו ביקר בממלכת הח'זרים; כאשר נכתבו דברים אלה לא היתה ממלכת הח'זרים קיימת עוד. וכבר הראה שלמה סימונסון, במאמר שפירסם בכתב העת "מיכאל" (מאסף לתולדות היהודים בתפוצות), יד (תשנ"ז) שמקורות אלה אינם יכולים לשמש תיעוד אותנטי להיסטוריה של הח'זרים ולהתייהדותם.

מכתב שנמצא בין כתבי גניזת קהיר בקיימברידג' (12.122 TS) זכה לפרסום ולפרשנות מקפת בספר שהוציאו לאור נחום (נורמן) גולב והמלומד האוקראיני אומליאן פריצק ב-1982. מכתב זה פותח בפיסקה, "מודיעים אנו לכם קהל של קיוב". לדעתם, זמן המכתב הוא המחצית הראשונה של המאה העשירית. כפי שכבר העירו, דברים אחדים שכתבו על המכתב אינם מוכחים; אין אפשרות לקבוע בוודאות שהמכתב נכתב בקיוב, ואפשר שנכתב אל קיוב. כותבי המכתב עוסקים בעניינו של אחד, יעקב בן חנוכה, הנתבע לשלם חוב של אחיו, שנהרג בידי גויים; האח כלוא ב"שלשלאות של ברזל בצווארו וברזיליים ברגליו" והוא עדיין חייב ארבעים "זקוקים"; והנה השימוש בשם זה של מטבעות דיו להוכיח שזמנו של המכתב ככל הנראה המאה ה-13. לא ראיתי מעולם מטבעות הנקראים "זקוקים" בתעודה מוקדמת יותר. השימוש במלה זו, שכוונתה מרקים, נפוץ בקהילות אשכנז, ואפשר למצוא אותם גם היום בכתובות של החרדים. אך מכל מקום אין במכתב זה שום סימן ושום אזכור של ח'זרים.

ברור דבר אחד: הידיעות על הח'זר באות בעיקר מן הספרות ההיסטורית הערבית. יהודי ספרד המוסלמית הכירו ספרות זו וממנה שאבו את ידיעותיהם ואת הפנטסיות שלהם על הכוזרים.

הידיעה הקדומה ביותר במקורות ערביים אלה הם דברי החרוז שהשמיע הח'ליפה יזיד בן אלוליד (שהיה ח'ליפה במשך חצי שנה, עד שנרצח, בספטמבר 744), ובו הוא מתפאר בין השאר שסבו (אבי אמו) היה ח'אקאן (מלך הח'זרים). אשת הסב הזה היתה כנראה מבנות יזרגרד, המלך הפרסי האחרון, שאותן חילקו הערבים המנצחים בין חשובי התקופה, בהם גם ראש הגולה, בוסתנאי. אם כן, אולי היה ראש הגולה גיס של הח'אקאן הח'זרי, כלומר נשותיהם היו אחיות, בנות המלך הפרסי.

ברור שהמקורות היחידים שיש לנו מהם מידע מתועד, של אנשים הקרובים, לפחות גיאוגרפית, לח'זר, הם המקורות הערביים. בדרך כלל יש להתייחס בזהירות למקורות אלה, בעיקר למה שנוגע לתאריכים וגם למאורעות מיוחדים, ובייחוד למלחמות.

לצערנו, חוץ מאותם מקורות יהודיים, שהתבססו על סופרים ערבים, אין לנו דברים נאמנים המקבילים למידע הערבי על הח'זרים, חוץ מדבריו של הקיסר הביזנטי קונסטנטין פורפירוגניטוס (913-959), הכולל בסקירתו על הנדרש כדי להגן על האימפריה גם הוראות, איך ועל ידי מי יש להילחם באויבים. על הח'זרים אין לו הרבה מה לומר, חוץ ממעורבותם במלחמות וקשרי נישואים של קיסרים עם בנות הכאגאן - ואין הוא מזכיר כלל את היהודים. גם בספר פרסי של מחבר אלמוני, "חדוד אלעאלם" (אזורי העולם), שנכתב ב-983, יש פרק על ארץ הח'זר, ואין בו שום אזכור של יהודים: העיר הראשית חציה מיושבת על ידי המלך וצבאו והחצי האחר הם מוסלמים.

ובכל זאת, המקורות הערביים הם שהשפיעו על אותם היהודים, באנדלוס בעיקר. יהודה הלוי בוודאי הכיר את היבטיה של סוגיה זו אצל סופרים ערבים, כפי שהכיר זאת גם חסדאי אבן שפרוט. וכפי שראינו רקמו קדמונינו אלה מכתבים נוספים, מדומים, עם מלך ח'זר. בתשעה מקורות ערביים שהופיעו מהמאה התשיעית עד למאה ה-14 נזכרת ארץ ח'זר ויהודיה. אבו בכר אחמד, הוא אבן אלפקיה, כותב: "בצד השמאלי של ארצם נמצאים הח'זר ומאחוריהם שתי אומות, מנשכ ומשכ" (אולי: משך המקראי), ולהלן הוא מתאר את מעמדם של הסוחרים היהודים, בערך כמו שמתארם אבן ח'רדאד'בה, שהיה כנראה בן זמנו.

אחמד בן עמר אבן רסתה יודע את שם המלך, אישא, הוא הח'אקאן, המנהיג האמיתי של הח'זר. הוא שייך ל"דין אליהוד", לדת היהודים. עבד אלג'באר בן אחמד אלאסדאבאדי מביא את היהודים בתורת דוגמה של קבלת האמת האלוהית ללא אותות וללא מעשי פלא: "והנה יהודי אחד פנה אל הח'זר - והם עממים רבים - ונענו לו, ולא מזמן קיבלו את דתו".

אחמד בן אלעבאס אבן פצלאן (על פי כתב יד שנשמר במשהד שבפרס) כותב כי המלך יהודי, והוא הסתכסך עם מלך הצקאלבה (אולי: סלאבים) כי ביקש את בתו לאשה וזה נתן לו בת אחרת. הוא מתאר מקצת המנהגים של הח'זר, כגון שהם עורפים את ראשו של כל ח'זרי שהם מביאים לקבורה. למלך 25 נשים ושישים פילגשים. כל אחת מהנשים היא בת מלך. מפקד הנוחל מפלה מפסיד את כל רכושו ואת כל בני ביתו, גוזרים אותו לשניים, או צולבים, או תולים אותו על עץ. עיר הבירה, אתל (או אתל; נזכרת בכמה מקורות), יש בה שני חלקים: של המלך ואנשיו, ושל המוסלמים. אבל המלך והח'זר הם יהודים. את המתים הם שורפים, והוא מתאר עוד מנהגי קבורה פראיים (מסע אבן פצלאן התקיים ב-921).

זאת ועוד: אחמד בן מחמד אבן אעת'ם אלכופי מביא סיפור על יזיד, מי שעמד לשאת לאשה את בת מלך הח'זרי, ח'אתון שמה. והיא קיבלה לשם זה את האיסלאם, למדה את הקוראן וסיימה ללמוד אותו וידעה איסלאם; אחר באה, ברוב פאר והדר אל יזיד, השליכה מעצמה את החרב ואת הפגיון, צבעה עצמה והתקשטה, ואז ידע יזיד שהיא מרשה לו להיכנס ונכנס אליה ברשותה, והיתה אשתו שנתיים וארבעה חודשים וילדה לו שני ילדים, אז מתה ומתו שני הילדים, והתאבל יזיד עליהם אבל רב; אבל כשנודע דבר מותה של ח'אתון יצאו הח'זר למלחמה נגד המוסלמים.

לעומת זאת יש מי שמתארים את הח'זרים בלי לציין דבר על יהודים. או שהיו ערים בממלכת הח'זר שהיו בהן יהודים, אבל הם כבר התאסלמו. הטקסט של אחמד אבן פצלאן שצוין לעיל שימש מקור השראה לכותבים מאוחרים יותר, ואלה שבאו אחריהם העתיקו מהם, או הוסיפו דברים על פי השכל הישר. בחלק מן החיבורים הערביים הללו יש אזכורים של מלך הח'זר היהודי. אבל בשום מקום לא מצאנו פרטים עליו. לא ארחק מן האמת אם אציין שאותו מלך דומה למלך היהודי של פולין לפני פיאסט.

מה שמעניין לציין עוד הוא שבשנות השלושים של המאה הקודמת ערך המלומד החשוב בנימין מנשה לוין 13 כרכים, שראו אור (חלק אחרי מותו), המכילים מספר עצום של תשובות גאוני בבל שפעלו בימי הביניים המוקדמים ומשתקפת בהם במידת רבה של פירוט ההיסטוריה של היהודים, ואין שם זכר לא ל"כוזרים" ולא ליהדותם (חוץ מסעדיה גאון, שהזכרתיו לעיל). תשובות גאונים רבות ראו אור גם אחרי מותו של לוין, ואין בהם דברים בתחום זה. לא יעלה על הדעת שלא היינו מוצאים שם זכר כלשהו לארץ הח'זרים ולמלכם היהודי, ולהתגיירות ההמונית של הח'זר, אילו כל זה אמנם היה אמת.

המסקנה היחידה שאפשר להסיק מן המקורות שסקרתי, היא שסוחרים יהודים, מאזור הראד'אן, הסמוך לבגדאד, היו מגיעים לאזורי הח'זר, מקיימים עם העם הזה קשרי מסחר ענפים, ובדרך כלל זכו שם לכבוד רב וקיימו קשרים חברתיים הדוקים עם בני המקום. ואף לא שמץ יותר מזה.

ספרו של משה גיל, "והרומאי אז בארץ", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ