שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קול קסטל-בלומי מוקדם

נגה אלבלך
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נגה אלבלך

המשוררת תרצה אתר, בתם של נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרקוס, מתה באופן טרגי ב-1977, בהיותה בת 36. אתר התפרסמה בעיקר בזכות שיריה המולחנים שזכו להצלחה רבה. בעזבונה, הנשמר במרכז קיפ לחקר הספרות העברית שבאוניברסיטת תל-אביב, התגלו שני קטעי פרוזה שכותרתם: "ספר המונולוגים". כפי הנראה תיכננה אתר לכתוב מונולוגים נוספים מפיהן של דמויות שונות, אך כתיבתו של הספר לא הושלמה ובגירסתו הראשונית, המצויה בארכיון, הוא כולל שני מונולוגים בלבד. המונולוגים נכתבו ב-1974 ובשניהם הדוברות הן נשים.

הפרוזה של תרצה אתר מאפשרת לה להביא לידי ביטוי את קולה האחר והבלתי מוכר, קול סרקסטי-הומוריסטי-ביקורתי שאינו בא לידי ביטוי בשירתה הלירית. תחושות חוסר הנחת והכאב מעוצבות במונולוגים בשורה של מצבים קומיים ודיאלוגים אבסורדיים. באופן אנכרוניסטי ניתן לכנות קול זה כ"קסטל-בלומי" (הופעתה של אורלי קסטל-בלום בספרות העברית התרחשה 13 שנה מאוחר יותר). במונולוג שלהלן נקשרת ה"קסטל-בלומיות" גם לסיטואציה של האשה התועה, התזזיתית, אשר למרות זהותה הפרגמנטרית, התלושה והמתחלפת תדיר, בכל זאת היא משתדלת להשתלב ב"משחק החיים".

במציאות הסיפורית של המונולוג נדמה שמאחורי כל דבר מסתתר איזה צופן סודי שאינו נגיש לאיש; הכל מתעתע והכל מוביל למצבי אין מוצא, ההולכים ומקצינים עד כדי אבסורד. כך למשל עולה התהייה אם בעלה של פניה עומד סתם בחלון, ישן בעמידה מול החלון, או שמא הוא עומד קפוא משום שהוא פשוט "לא חי". האם בעלה של פניה אינו מדבר משום שהוא שתקן, או אולי אילם, ושמא הוא גם חירש? ומי היא בעצם הדוברת בעולם כזה, שמראית העין מתפרשת בו כאחיזת עיניים? הסיסמה המוטבעת על חולצתו של אחד הצעירים ברחוב - "זה אני ולא הוא" - משקפת את הצורך האישי להיות מוגדר אך בעת ובעונה אחת מצביעה גם על חוסר היכולת להיות מוגדר, שהרי ה"אני" מוגדר באמצעות שלילתו של ה"הוא". הפואטיקה האבסורדית העולה במונולוג מעשירה את הרב-קוליות ביצירתה של תרצה אתר, על שלל אפיקיה.

מעבר לייחוד הפואטי יש עניין רב במונולוג גם מפני שנזכרת בו אמה של תרצה אתר, השחקנית רחל מרקוס (1913-1985). בניגוד להתייחסותה הרחבה של תרצה אתר לאביה, המשורר נתן אלתרמן, אזכוריה של האם ביצירתה הם נדירים:

דמעת

אמא שלי

מכסה על הפחד. אינני

רוצה שתבכי. איני ילדה

מזמן (ודמעתה נגרת, פס כבד וחם).

אני לא שוכחת אות? לעולם.

את היא זו שתמיד! שתמיד!

אל תבכי. את אחי ורעי היחיד.

(מתוך "שירים 1976-1977, הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 8).

קטע הפרוזה הקצר שלהלן, אם כן, הוא אחד המקומות הבודדים שמוזכרת בו אמה של תרצה אתר. האם היא למעשה הדוברת במונולוג והיא מוזכרת בו בשמה המלא. מצוקתה של האם, שהופכת (בסיפור) משחקנית מפורסמת לדמות אנונימית, כמו נוצקת לקולה הפואטי של תרצה אתר ומוכלת בו. כך נוצרת תערובת מופלאה של הומור וכאב, העולה נוכח התחושה החונקת כי הכל הולך ונסגר וכי אין כל מפתח לחזור "הביתה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ