בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רעש של בית כנסת

הרעש הוא אות קין אקוסטי על היהודי שהוקע מן המצלול ההרמוני של היקום הנוצרי. זה הדבר העומד מאחורי ההמולה שמעוררת החיה בסיפורו של קפקא "בבית הכנסת שלנו". תגובה לסדרת מאמריו של דן מירון

תגובות

יפה עשה דן מירון שראה לנכון לפרוש יריעה רחבה - ביוגרפית, ספרותית, היסטורית ואידיאולוגית - בבואו לפרש את סיפורו הקצר, העלום יחסית, של קפקא "בבית הכנסת שלנו", הטקסט היחיד, כלשונו, "שבו ריכז את מבטו בהוויה יהודית מובהקת" ("תרבות וספרות" - 8.4, 10.4, 14.4, 17.4).

מירון ביקש לפרש את מקור פחדנותה "המיוחדת במינה" של חיית בית הכנסת והעמידה על יסוד "הקריקטורה האנטישמית הקלאסית" של דמות היהודי, על מיניותו הלהוטה והתרוצצותו היתרה. אלא שעל מרכיב זה בעולמם הנפשי של יהודי אירופה, שיש שהעמידוהו על שנאתו העצמית של היהודי, כבר שמענו מפי רבים - סופרים, הוגים, אמנים ומפרשים לדורותיהם. אם זה פשר הדבר, דומה שבית הכנסת שעל ההר הוליד - אולי לא בדיוק עכבר, אך לא יותר מחיה בדמות נמייה. במלים אחרות, נראה כי אין כאן אלא רוב מהומה על נהמת כמעט-מאומה.

"מהומה" היא בדיוק העניין שחסר כאן (הוא בוקע רק כ"רחש בבית המדרש" הביאליקי). והיא חסרה כבר במלאכת התרגום. מירון בחר לתרגם את התיבה הטעונה, החוזרת, Laerm, במלה "המולה". כך במשפט (היפה כשלעצמו): "ואשר לעבודת האל ולהמולה, ככל שיש בהן להבהילה, הרי הן חוזרות על עצמן כל יום במידה קצובה". Laerm היא אכן המולה, או אף מהומה, אך היא גם צעקה, ובעיקר: רעש מן הסוג ההמוני; לא געש-טבע או שאון משברי ים. "Ein Laerm wie in einer Judenschule" (רעש כמו בבית הכנסת) היתה פראזה רווחת בבירות הקיסרות האוסטרו-הונגרית באותם ימים ונודעה גם בערים גרמניות אחרות. רעש בית הכנסת, מרמזת הפראזה, הוא שאון אנושי אולטימטיווי, בבחינת משל ושנינה לרעשים אנושיים אחרים (ילדים מפריעים, חברת אנשים קולניים וכיו"ב).

אימרה-האשמה זו על היהודים היתה שם כביכול תמיד (כמו החיה הקפקאית עצמה); או נכון יותר, מאז נהפכו יהודים לגורם מפריע לשכניהם, אי-אז באשכנז של ימי מסעי הצלב. בזמנו של קפקא ניסה יהודי וינאי אחד (תיאודור רייק, "השופר") לפרש אימרה זו במונחים פסיכואנליטיים; אחר מאותה עיר (ליאו שפיצר) ניסה להבינה במונחים פילולוגיים, ועוד אחד משם (דוד פוגל) - לתת לה ביטוי ספרותי. הגדיל מכולם בן וינה ארנולד שנברג, שהעמיד את העניין הזה, על יסודותיו התיאולוגיים, כעיקרון קומפוזיטורי שלם. מחברים אלה עמדו על כך שיש ברעש יסוד אמנציפטורי ותרפויטי עמוק, שהוא בבחינת עיקרון דמוקרטי המייצר חריגה מ"הרמוניה נתונה מראש" למחוזות חדשים של הבעה וערך; שהוא מאפשר עיבודם של חטא ואשמה קדמוניים-מחזוריים בתהליך של עדה המחלצת מעצמה אופנים של התחדשות רוחנית-דתית.

מה גרם לה לאימרה אנטישמית זו שפתאום תתעורר ותטריד את מנוחתם של יהודים אשר חיפשו קיום "הרמוני" עם סביבתם? מתברר שתשובה לשאלה זו דורשת ספר שלם (שעומד לצאת בקרוב). בהקשר המצומצם הזה די להזכיר ששורש התופעה בשילוב קדום בין יסוד תיאולוגי ליסוד אתנוגרפי: הרעש הוא אות קין אקוסטי על היהודי שהוקע מן המצלול ההרמוני של היקום הנוצרי; היהודים צועקים לאלוהיהם שזנחם; זו מהות הצליל הבוקע מבית תפילתם. כבר בימי הביניים התגלגלה האשמה זו לכעין עלילת דם מוסיקלית: היהודי הוא כה זר לעולם המוסיקלי הנוצרי עד שבזעמו הדיסוננטי הוא משסף את גרונם של פרחי כנסייה מיטיבי זמר.

כמו בהקשרים אחרים, גם כאן התודעה של ימי הבתר-נאורות עתידה לעלות מנבכי ימי הביניים בסיפורים-האשמות בלבוש חדש. כך התגלגל היסוד התיאולוגי של עלילה זו בהאשמה מטיפוס לאומני-מטאפיסי (שופנהאור, ואגנר), עד כדי שלילת המוסיקליות של היהודי באשר הוא, כמו גם פסילת נעימת דיבורו (זו משמעות המונח ה"מאושלן", המוזכר בהקשר אחר אצל מירון). בתוך כך ביקרו בבתי כנסת נוצרים ויהודים רבים שהציבו את נוף הצליל התפילתי כמראה מעוותת או נשגבת. המציאות האקוסטית ביקשה תיקון עצמי: ההטרופוניה (רב-קוליות לא סדורה) "המבישה" הותאמה בחלק מבתי הכנסת (רפורמים ואחרים) לכדי הומופוניה ערבה. אך היו גם כאלה (כולל יהודים "לשעבר" כהיינריך היינה ו"גויים" אגנוסטים כג'ורג' אליוט) שביקשו דווקא להעצים את היסודות המוסיקליים האותנטיים, "הדיסוננטיים" של בית התפילה היהודי, המקפלים בתוכם היסטוריה עשירה של אמונה, זיכרון והבעה.

תודעת המרחב הצלילי הזה משנה את אסטרטגיית הקריאה בסיפורו של קפקא. לפי מירון, החיה היא מעין אלטר-אגו של קפקא בפרט ושל היהודי הספק-מתבולל ספק-גלותי בכלל; במלים אחרות, היא מעין כפיל (Doppelgaenger) שלו. ככפיל, היינו מצפים שהיא תעורר בעתה באדם שהיא לו גילום הדחקותיו. אלא שכאן התהפכו היוצרות (לבד מבהלה תיאטרלית של הנשים): הכפיל נראה כמבועת מן האדם. אם לא די בכך, מול הכפיל עומד לא האדם הבודד כי אם עדה שלמה, שחיה עמו - היצור המבעית (Unheimliche) לכאורה - במעין השלמה.

אכן, היהודים באותו בית כנסת שכוח אל, אשר כוחו הולך ומתדלדל, נעשים קהים למקורות "הרעש" שהם עדיין מייצרים. לעומתם יודעת החיה הזקנה, הרדופה, את טיבם בידיעת חיה. "ולמרות זאת הפחד בעינו. האם אלו הם זיכרונות של זמנים שחלפו מכבר, או תחושת לב על דבר העתיד? אולי יודעת החיה הזקנה יותר ממה שיודעים שלושת הדורות המתכנסים בכל עת בבית הכנסת?" בזה מתרחשת ה"סאלטה מורטלה" הפרשנית ביחס לחיה מתרוצצת זו: יש בפחדה משום יסוד סימפתטי, פחד מהול בחמלה (כזה של הצופה בטרגדיה, לפי אריסטו) ביחס לבאי המקום.

הנה משמעות נוספת לרעש: Laerm לובש כאן את המובן של צעקה, גדולה ומרה, שהיא אולי הנקודה שממנה עיצבה העדה היהודית באשכנז את עצמה כנבדלת וזוכרת גם יחד. לדעת הכל נוסדה בקהילות הריינוס, בעקבות מסעי הצלב, עדת קינה, וכך היא נשמרה: כעדות, כאזהרה והכנה גם יחד לזעקות-יללות (באטימולוגיית Laerm לפי ליאו שפיצר) שעוד תבואנה.

והנה גם מימוש נוסף של רעש: "עכשיו, ברעש", או בכל רעש עכשווי (מה שאין כן בהרמוניה הכמו-נצחית), אפשר שיקופלו זמנים רבים, קולות שאינם מתמזגים; הוויות חיים שונות, שכבות עבר וחזיונות עתיד המעצימים את הרגע החולף ופוקעים ממנו. היכן כל אלה נשמרים? אם תאמרו - בעצם הביצוע של הרעש, מיהו סובייקט הזיכרון שלו? צריך איפוא להמציא את החיה שתישא את כל אלה: במובן זה היא מזכירה את שכנתה מווינה, חיית התת-מודע. אך בניגוד לזו האחרונה, חיית בית כנסת זו היא לפעמים בפנים ולפעמים בחוץ, כאותם יהודים ומבקרים נוצריים בבתי כנסת באירופה במהלך כ-150 שנה של "אתנוגרפיית הרעש" הנ"ל (שגלגולה האחרון הוא בסרטי תעמולה נאציים).

כמו אותם מבקרים-פנימיים חיצוניים, החיה אינה זוכרת תמיד אם רעש זה לה הוא או לצריה, אם היא מזדהה עמו או יוצאת נגדו. במימושיה הטובים, אלגוריה חומקת מן החד-ערכיות של הסמל ולכידותו, לימד אותנו ולטר בנימין. היא חובבת חורבות, שברי לוחות; היא מצרפת עקבות של עבר קדום עם סימנים של הווה שעודו מתרחש. היא חופשית לעצוב משמעות שאינה מתלכדת. אם כל אלה, לשיטתו של בנימין, מייצרים על פי רוב מסכת של סבל וחורבן, יש להם גם פוטנציאל אחר: הפוטנציאל המשחרר, המכפר והיוצר של הרעש.

ועוד לא אמרנו דבר על יתר עלילות הצליל של קפקא - כמו הכלבים המזמרים, העכברה השורקת, השור המחרחר ויקום חונק עד אימה של פלנטות צליל הרמוניות.



יוהאנס בוסבום, בית הכנסת האשכנזי בהאג. רעש מן הסוג ההמוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו