בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור במערות הפלמנקו של הצוענים הוותיקים באנדלוסיה

הצוענים של גרנדה, אנדלוסיה, חיים ברובע הררי מבודד, רוקדים פלמנקו במערות ומסרבים לשכוח מאות שנות רדיפה של השלטון הספרדי. פעם בשנה, בשבוע הקדוש של הקתולים, הם יוצאים לתהלוכה ססגונית שהסמל הבולט בה הוא דווקא מגן דוד. אחוות הנרדפים מעולם לא נראתה צבעונית יותר

2תגובות

"הנחמה היחידה היא שהזונה השיכורה מתה משוגעת", אומר אל קורו דה אלבייסין. אל קורו (70) הוא דמות ידועה בסקרומונטה (ההר הקדוש), הרובע הצועני של מחוז גרנדה שבאנדלוסיה; הזונה השיכורה היא לא אחרת מאשר המלכה איזבלה, שיחד עם פרננדו נתנה את האות לגירוש ספרד ולהקמת האינקוויזיציה. אולם 500 השנים שחלפו מאז לא שיככו את זעמו של אל קורו על הרדיפות שידעו בני עמו - הצוענים.

מנזר סקרומונטה בגרנדה ספרד
Getty Images IL

בכל הקשור להישרדות, המירוץ בין היהודים לצוענים צמוד למדי: רדיפות, עינויים, עבדות וניסיונות השמדה עברו על שני העמים. אולם בניגוד ליהודים, לצוענים אין דת ייחודית, מסורת כתובה, כתבים קאנוניים או מחוז כיסופים היסטורי. גם שפתם של הצוענים, קאלו, שנאסרה לשימוש בעידן פרנקו, הולכת ונעלמת בספרד. מאז שנהפכה ספרד לדמוקרטיה, לפני כ-40 שנה, נעשה הרבה כדי להשוות את מעמד הצוענים בחברה, אבל שיעור האנאלפבתיות, האלכוהוליזם והפשיעה עדיין גבוה בקרבם והאפליה הממסדית והתרבותית עדיין קיימת.

"איזבלה אמרה שיהודים יכולים להמיר את דתם, המוסלמים יכולים להמיר את דתם - אבל צוענים תמיד נשארים צוענים", אומר אל קורו. "בגלל זה היא עינתה אותם, כרתה להם את הידיים, עקרה עיניים ולשונות ושיעבדה אותם". שריתה, זמרת ורקדנית שמופיעה ב"אל גאיו", אחת ממערות הפלמנקו המפורסמות בגרנדה, מהנהנת בהסכמה. זה עדיין חי אצלך, אני שואלת, הרדיפות מלפני 500 שנה? "מה זאת אומרת?" היא תמהה, "אמא שלי סיפרה לי, והיא יודעת את זה מסבתא שלה שסיפרה לה, וככה זה עובר מדור לדור. כשהייתי ילדה היו רצים אחרי וצועקים לי 'חיטנה, חיטנה!' (צוענייה, צוענייה!), ועד היום כשחברות צועניות שלי הולכות לחפש עבודה הרבה יותר קשה להן, כי יש נגדנו הרבה דעות קדומות".

במהלך השיחה נכנסים ויוצאים מבית המערה המטופח של אל קורו שכנים ומוסיקאים. "היי, חבר'ה!" הוא צועק לחבורת נערים בכניסה למערה, "תיזהרו שם עם העציצים!" הוא מחייך אלי ונד בראשו: "הצעירים נעשים פראיים כשהם כאן, זה בגלל המקום". ואכן, קשה להאמין שהאזור - המשופע שבילי עפר תלולים בין משוכות צבר, עצי ברוש, אגבות ושיחי יסמין - נמצא במרחק 20 דקות הליכה מעיר מודרנית לחלוטין.

רובע סקרומונטה מתנוסס מעל אלבייסין, הרובע המוסלמי העתיק של גרנדה, וכמוהו משקיף על הנופים המרהיבים של ארמונות אלהמברה - שיאה של האדריכלות המורית (מוסלמית) בספרד ואחד המונומנטים הידועים בעולם, שהוגדר אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. רק בעשרים השנה האחרונות חובר הרובע הפראי והמבודד, שחלק גדול מכמה אלפי תושביו מתגורר במערות, למים ולחשמל.

ההיסטוריה של הרובע מתחילה עם עלייתם של "המלכים הקתוליים" פרננדו ואיזבלה בסוף המאה ה-15, כאשר מוסלמים ויהודים נמלטו מגרנדה - המעוז האחרון של שלטון מוסלמי בן 880 שנה בספרד - לאזור סקרומונטה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו הצוענים לספרד, ככל הנראה ממצרים, והתיישבו גם הם במערות. היהודים והמוסלמים נאלצו לצאת לגלות, ואילו הצוענים נשארו ושימרו חלק מהמנהגים, הסמלים ומעל לכל את המוסיקה של התושבים הקודמים.

נאצ'ו (חואן איחנסיו מרטין גרסיה) מנהל זה 25 שנה עם בת זוגו כרמן את "כרמן דה לאס קוובאס" - בית ספר ידוע לפלמנקו וספרדית בסקרומונטה. "אני לא צועני", הוא מספר. "הגעתי מלמטה, מהעיר, והעולם שגיליתי כאן היה בשבילי זר וחדש. כשהגענו לכאן הכל היה שבילי עפר והבחורות עוד היו הולכות לסמברה (מסיבות פלמנקו אופייניות לגרנדה) עם הנעליים ביד, כדי שלא יתלכלכו באבק. לרובע הזה יש היסטוריה וחוקים משלו. הצוענים אמנם קתולים, אבל יש להם פולחנים שונים של חתונות והטבלה, מקצועות מסורתיים משלהם כמו חרשי ברזל, רוכלים, קולעי סלים, ואפילו מאכלים, מבטא ואוצר מלים שונה. היום הרבה דברים השתנו, בעיקר בקרב הצוענים שעברו להתגורר בשכונות למטה, בעיר, ויש שם הרבה בעיות, אבל הצוענים של סקרומונטה שמרו על המסורת, בעיקר המוסיקלית".

צריך להיות צועני כדי לרקוד ולשיר פלמנקו? אני שואלת את אל קורו. "מוסיקת הפלמנקו היא לא מוסיקה צוענית במקור", הוא אומר. "השורשים שלה הם במוסיקה הערבית והפרסית. ויש לה הרבה השפעות, כולל השפעות של חזנות יהודית. חצי האי האיברי היה מאז ומעולם נקודת מפגש בין אירופה לאפריקה, כך שהצוענים הם רק עוד נדבך בפלמנקו.

"יש הרבה מאוד זמרים ורקדנים מפורסמים שהם 'פאיוס' (לא צוענים). ראיתי לא מעט רקדניות מצוינות יפניות ואמריקאיות, ואפילו ישראליות. ובכל זאת, צועניות רוקדות אחרת, יש להן אש. והקול של הצוענים גם כן אחר, צרוד יותר, עמוק יותר. פלמנקו הוא מוסיקה עצובה בבסיס, מוסיקה של סבל, כמו הבלוז של השחורים בארצות הברית, והצוענים איכשהו מעבירים יותר טוב את הסבל הזה".

אז אתה ספרדי או צועני? ומה בכלל משותף לך ולצוענים מארצות אחרות?

"אנחנו, הצוענים של אנדלוסיה, יושבים כאן ברציפות כבר 500 שנה. עד כמה שידוע לי אנחנו הקהילה הצוענית הוותיקה ביותר בעולם שהיא לא קהילת נוודים. אני בעצמי חצי פאיו וחצי צועני. אבל זה עדיין חזק. אנחנו אחרים. הדם שלנו אחר, וכשמגיעים צוענים, לא משנה מאיפה, אנחנו תמיד מנסים לעזור".

חוש דרמטי מפותח

ה"סמנה סנטה" (השבוע הקדוש) נחגג בכל אביב, בסמוך או במקביל לחג הפסח, ברחבי ספרד לציון מותו ותחייתו של ישו. החגיגות המרכזיות נערכות באנדלוסיה, כשבגרנדה, למשל, יש 42 תהלוכות שבהן נישאים פסלי ענק של ישו, מריה וסצנות שונות מחיי הצלוב. הפסלים נישאים על מזבחי ענק מגולפים בעץ כבד ובזהב. כמה מהם נוצרו עוד במאה ה-16 על ידי אמנים ידועי שם ומשקלם עשוי להגיע לאלף קילו. הם נישאים על ידי הקוסטלרוס, העומדים בשורות תחת מזבחי הענק כשרק כפות רגליהם מבצבצות, והאימון לשם נשיאתם אורך חודשים. בימים עברו היתה הזכות לשאת את הפסלים עוברת מאב לבן, אך כיום זה סוג של תחביב.

בנוסף לפסלים, בכל תהלוכה יש נסרנוס, הלבושים בגלימת החוזרים בתשובה מימי הביניים ששימשה השראה לקו קלוקס קלן, קמרראס, נשים בשמלות שחורות חובשות כיסוי ראש ספרדי מסורתי, ובדרך כלל גם תזמורת של מתופפים וחצוצרנים לבושי מדים. אם לוקחים בחשבון את המכובדים, הכמרים, נושאי הנסים, מפזרי הקטורת, שלא לדבר על קטגוריות כמו "ילדים עברים" ו"חיילים רומאיים", הרי שמספר האנשים בכל תהלוכה נע בין כמה מאות לכמה אלפים. כלומר כרבע מאנשי העיר משתתפים בתערוכות.

שתי תהלוכות ידועות במיוחד מתקיימות בגרנדה: התהלוכה של הצוענים והתהלוכה הדוממת. בתהלוכה הדוממת שיורדת מהאלהמברה מכבים את האורות בכל מרכז העיר. הצועדים פוסעים לאור נרות, כשהצליל היחיד המלווה אותם הוא שקשוק שלשלאות. התהלוכה של הצוענים קיבלה את שמה כיוון שהיא עוברת בסקרומונטה. "השם קצת מטעה", אומר אל קורו. "יש לא מעט צוענים גם בתהלוכות אחרות ובתהלוכה של הצוענים יש הרבה מאוד לא צוענים". כאן מאבד אל קורו את ארשת המדריך הבוגר ומוחא כפיים כמו ילד: "את מוכרחה לבוא למדורה שלנו מחר. זה כל כך יפה כשהתהלוכה מגיעה עם כל הנרות והכל, על רקע האלהמברה. תוכלי לשמוע את השירים המיוחדים של הסמנה סנטה", הוא ממתיק סוד.

ומה עם הצד הדתי של החג?

"אני לא אדם מאמין, לא הולך לכנסייה, אבל מאוד אוהב את התהלוכה. אני אפילו מבין אנשים שמתחילים לבכות כש'מריה של הצוענים' עוברת. זה מאוד מרגש. יש בזה כל כך הרבה זיכרונות, של הילדות, המשפחה, אמא שלי".

ומה לגבי הצעירים, הם עושים את זה מתוך אמונה?

"אולי כמה, אבל לא אלה שאני מכיר".

שריתה, לדוגמה, מתכוונת להיות למחרת קמררה. את משתתפת בפגישות שבועיות? הולכת לכנסייה כל שבוע? "מה פתאום", היא צוחקת, "אולי פעם זה היה ככה, אבל היום כל אחד יכול להיות קמררה או נאסרנו. אפילו את. כל מה שצריך זה לשלם 35 יורו וללבוש את הבגדים המיוחדים".

אין ספק שלאנדלוסים יש חוש דרמטי מפותח - לא לחינם זוהי ארצם של הפלמנקו ולוחמי השוורים - ועבור רוב האנשים הדת היא טקס יפה, צבעוני ומהנה. סוג של תיאטרון רחוב שבו אתה גם הצופה וגם המשתתף. אבל לא כולם כל כך סלחניים כלפי סמנה סנטה, אפילו לא מטעמי מסורת.

זוג הידידים שמארח אותי, לולה (51) ומנולו (44), מסויגים מאוד. הוא צלם בערוץ הטלוויזיה של אנדלוסיה ולה יש חנות בגדים ליד מירדור סן ניקולאי - נקודת התצפית המפורסמת בגרנדה על האלהמברה. שניהם מתגוררים עם בתם סואי בת ה-8 ברובע אלבייסין. לולה היתה בת 17 כשפרנקו מת ושנות נעוריה עברו עליה כאקטיוויסטית פוליטית בשנות כינון הדמוקרטיה. היא נולדה וגדלה במדריד והיתה חלק מהמובידה מאדרילניה - אותו רנסנס תרבותי של מדריד בשנות השמונים, שנציגיו עדיין מהווים את עמוד השדרה של הקולנוע, האמנות והמוסיקה של ספרד המודרנית (אלמודובר הוא אולי נציגם הבולט ביותר).

הדור הזה לא סלחני בלשון המעטה כלפי הכנסייה הקתולית. סיפוריה מסמרי השיער של לולה על בית הספר של הנזירות היו יכולים לככב בכל ספר של דיקנס. מנולו היה רק ילד באותם שנים, אבל אביו היה קומוניסט והוא עדיין זוכר את המשפחה מתכנסת סביב מקלט הרדיו בניסיון לשמוע את הרדיו של המהפכנים הספרדים הגולים ששידר מחו"ל ושההאזנה לו היתה בלתי חוקית.

"אני מפחד מהדת", אומר מנולו. "יש לנו היסטוריה גרועה איתה. הדת בספרד תמיד תמכה בבעלי השררה ובמשטרים החשוכים ביותר - אל תשכחי שההיסטוריה הספרדית כוללת 500 שנות אינקוויזיציה וחמישים שנות פרנקו, זה לא הולך ברגל".

פצע מלחמת האזרחים

אף על פי שמגרנדה יצא הקורבן המפורסם ביותר של מלחמת האזרחים, המשורר והמחזאי הנודע פדריקו גרסיה לורקה, שנלקח מביתו ונורה ומקום קבורתו אינו ידוע, המחוז היה באופן מסורתי דווקא מעוזם של בעלי אדמות, אנשי כנסייה ואנשי צבא. המקום היחיד שבו התעוררה התקוממות ממשית של הרפובליקאים נגד הפשיסטים היה ברובע אלבייסין, שדוכא עד מהרה על ידי תותחים שהוצבו על חומות האלהמברה.

כמיליון איש איבדו את חייהם במלחמת האזרחים בספרד בין השנים 36'-39'. הפשיסטים, שהתקוממו נגד הממשלה הרפובליקאית הנבחרת ושנתמכו צבאית וכלכלית על ידי איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, ניצחו וכוננו דיקטטורה ששלטה עד מותו של גנרל פרנקו ב-75'. מעצמות המערב כמו ארצות הברית, אנגליה וצרפת שתקו ונמנעו מהגשת סיוע לממשלה החוקית של ספרד, אך עם זאת ראוי לציין שכ-40 אלף גברים ונשים מכל רחבי אירופה, ארצות הברית, קנדה, ואפילו ארץ ישראל המנדטורית התנדבו לשרת בבריגדות הבינלאומיות כדי להילחם נגד הפשיסטים. 10,000 מביניהם קיפחו את חייהם.

מלחמת האזרחים היא עדיין פצע פתוח עבור רבים מהספרדים ובדרך כלל הם אינם מקדמים בברכה שאלות על אותם ימים. רק בשנים האחרונות התחילו החפירות בקברי האחים ההמוניים כדי לזהות את גופותיהם של ההרוגים ולהביאם לקבורה מכובדת.

כל אלה רחוקים מאוד מהאווירה העליזה בבית הקפה הגדול וההומה הסמוך לכנסייה שממנה עומדת לצאת בעוד כשעה התהלוכה המפורסמת של הצוענים. המקום גדוש בקמררסס, בנאסרנוס, בקוסטלרוס גברים ובקוסלטרס נשים (חידוש של השנים האחרונות והתרומה הספרדית הייחודית לפמיניזם). יש משהו מנחם בידיעה שמאחורי אותם בגדי קו קלוקס קלן, שמעוררים באופן מיידי מחשבות על מרתפי עינויים של האינקוויזיציה, מסתתרים אם ובתה או נער מתבגר. כולם שותים קנייטה (בירה קטנה) או טינטו דה ורנו (יין אדום ומשקה מוגז דמוי ספרייט) וטועמים מהטאפאס המפורסמים של גרנדה, אחת הערים היחידות בספרד שבהן השתמרה המסורת של הגשת טאפאס חינם.

התהלוכה אמורה לצאת בחמש וחצי אחר בצהריים ולהגיע ליעדה הסופי רק בארבע לפנות בוקר. היציאה מרשימה וחגיגית: סמל האירוע הוא מגן דוד ומתנוסס בכל מקום - על בגדי המשתתפים, על הנס הנישא בראש התהלוכה, ואפילו על גלימת הקטיפה הכחולה של מריה של הצוענים הרקומה במגיני דוד מוזהבים. המגן-דוד הוא גם סמלו של מנזר עתיק ומסתורי שמתנוסס בנקודה הגבוהה ביותר בסקרומונטה, בצמוד לחומה המורית העתיקה, מוקף בנוף פרא.

יש כמה סברות למקור הסמל. הראשונה טוענת שאין כל קשר בינו ובין היהדות ושמדובר בסמל פגני עתיק שמקורו בהודו או במצרים העתיקה. השנייה טוענת שאחרי צו הגירוש שהוצא נגד המוסלמים והיהודים שסירבו להתנצר, הפך המגן-דוד לסמל שהצוענים שימרו לזכר שכניהם מימים עברו. כך או כך, הצוענים של סקרומונטה רואים היום במגן-דוד את סמלם, ומרגישים קשר עמוק למוסלמים וליהודים. בכל רחבי אנדלוסיה תוכלו למשל לראות פוסטרים עם ידו של קמרון דה לה איסלה המנוח, מגדולי זמרי הפלמנקו של המאה העשרים, עם קעקוע של סהר ומגן דוד זה לצד זה.

החגיגה האמיתית מתחילה רק אחרי חצות, כשהתהלוכה מגיעה לרחובות הצרים של אלבייסין וסקרומונטה, הגדושים במקומיים ובתיירים. מדורות נדלקות בכל רחבי האזור, סביבן מתכנסים התושבים כדי לשיר את הסאייטה - שירה מסורתית של השבוע הקדוש, שנוהגים לשיר ללא ליווי כלי וששורשיה הערביים של מוסיקת הפלמנקו ניכרים בה יותר מתמיד. במדורה של אל קורו אפשר לקבל שיעור בסאייטאס, במרטינטס (שירים עצובים במיוחד שנהגו לשיר חרשי הברזל הצוענים), בטנגוס העליזים יותר ובסדרי שתייה כהלכתה.

משתתף בתהלוכת הצוענים השנתית של גרנדה. מקורו של המגן-דוד אינו ברור צילום: מיגל רודריגז

למחרת יום עמוס בתהלוכות. נראה שכל הקדושים החליטו לצאת לסיבוב ברחובות העיר ולחסום את המעברים. בתשע בערב אני נתקעת בפקק אדיר. ישו מימיני, מריה משמאלי ומיליון אנשים סביבי. אני כל כך שקועה ברחמים עצמיים שאני נהנית לגלות שגם למזג הספרדי החביב יש מגבלות משלו. גבר מבקש סיגריה מאשה כבת חמישים. היא מסרבת בצורה גסה ביותר. האנשים שסביבה מתמרמרים: "איזו מלה לצ'ה" (חלב מקולקל), אומר מישהו. "גם כן קתולית", אומר אחר. "העיקר שהיא מצטלבת כשהפסלים עוברים. אפילו סיגריה היא לא מוכנה לתת". אשה אחרת, מחבורת תיירות ממדריד, נותנת לאיש סיגריה. האיש אומר שרואים שהיא בטח לא מגרנדה ומעורר גלי צחוק לצד גלי מחאה, שנגמרים בוויכוח סוער נוסף על אופיים של תושבי גרנדה.

רק באחת-עשרה אני נחלצת מהפקק. המעשה הנבון יהיה לתפוס נקודת תצפית טובה לתהלוכה הדוממת המפורסמת. אבל אני עצבנית ורעבה. אני פונה לאזור הקתדרלה העמוס לעייפה ורק אחרי חיפושים רבים מוצאת מקום לשבת, ומגלה שבלי לדעת הגעתי לאחת המסעדות המשובחות בגרנדה. לא ייאמן מה שתי כוסות יין ריוחה וצלחת קלמרי עושות לנשמה. אט-אט חוזרת אלי שפיותי. היין הופך אותי לפטפטנית, שזה בדיוק מצב הרוח הנכון. הספרדים הם אחד העמים הפטפטנים בעולם. וכך אני מתחילה לדבר עם חסוס ומרי כרמן ממלגה.

"אז מה את אומרת על בנימין נתניהו?" פונה אלי חסוס. על אף שמו, ואולי דווקא בגללו, הוא מתגלה כאוהד גדול של ישראל. ואולי זו הריוחה שגורמת לו לגלות את אהבת ישראל שבתוכו, אבל למי אכפת. אני אפילו מוצאת עצמי מסבירה לו את הלכות יום כיפור. כשהשיחה שלנו צוללת למעמקים שלעולם לא אצליח לשחזר, רוכן חסוס לעברי ולוחש באוזני, "אני הרבה יותר אוהב יהודים מאשר מוסלמים". זה לא אומר הרבה, כמובן, כיוון שה"מורוס" (מורים) החדשים, מהגרים מארצות ערב ובעיקר ממרוקו ומאלג'יריה, אינם אהודים במיוחד על תושבי ספרד. איכשהו אני מתקשה להאמין שגלי הגירה המוניים של יהודים היו משמחים את חסוס יותר. אבל לרגע, מפיו, נשמעת ישראל כמו מקום אקזוטי עם חגים משונים. "באמת אין מכוניות יום שלם?" שואל חסוס.*

היהודי האחרון באלמריה

השעה כבר היתה חצות כשהגעתי לפני כמה שנים באוטובוס האחרון לאלמריה, מרחק שעה מגרנדה על חוף אנדלוסיה. עיינתי ב"לונלי פלאנט" בחיפוש אחר מקום לישון בו כדי לצאת למחרת מוקדם בבוקר לחופים של קאבו דה גאטו. "שלום", אמר לי קול בעברית.

הרמתי את הראש מהמדריך. לפני עמדה אשה צעירה עם תרמיל גב גדול. פנים שרופות משמש, עיניים ענקיות, צהובות, מתחת לגבות כנף שחורות, אף נשרי, עצמות לחיים מפוסלות ושיער שחור, כחול כמעט. פנים בלתי נשכחות אבל גם מפחידות משהו. שמה נאזנין אסוסטרס, יהודייה פרסייה שהוריה ברחו ממשטר חומייני, חיו שנתיים בישראל, ואחר כך עברו לסן פרנסיסקו, שם גדלה. היא גרה כבר שנה בגרנדה ונסעה לסוף שבוע עם חברים בחוף שומם בקאבו דה גאטו. החברים נסעו. היא החליטה להישאר. המצלמה והארנק שלה נגנבו. היא הלכה ברגל, נרדפה על ידי סוטה שעקב אחריה כל היום עד שהצליחה להגיע לכביש הראשי ולמצוא טרמפ לאלמריה. עכשיו היא תקועה, בלי כסף ובלי מקום לישון.

נסרנוס לבושים בגלימת חוזרים בתשובה מימי הביניים, ששימשה השראה לקו קלוקס קלן ומשתתף בתהלוכה למעלה. צילום: מיגל רודריגז צילום: אנתוניו נבארו דיאז

האוטובוס האחרון לגרנדה כבר יצא מזמן, ולא יכולתי להשאיר אותה שם. הגענו להוסטל עלוב למדי, אבל נקי וזול. מקום סביר להעביר בו את הלילה. הושטתי את הדרכון הישראלי שלי לפקיד הקבלה, גבר נמוך ומוצק כבן 60. האיש בחן את הדרכון באריכות. כל כך באריכות שכבר התחלתי לדאוג.

"עברייה יהודייה?" תבע.

הינהנתי.

הוא נעץ בי מבט חודר ואחר כך חזרה בדרכון. "יהודייה עברייה?" תבע שוב, כאילו רצה להבהיר את הנקודה.

בדיוק המזל שלי, חשבתי, ליפול על איזה שונא ישראל. כשכבר חשבתי שהוא עומד לסלק את שתינו מהמלון הוא הפשיל בתנועה מהירה והחלטית את שרוולו והניח את זרועו על הדלפק. נדרשו לי כמה רגעים כדי להבין מה אני רואה. מגן דוד. קעקוע ענק של מגן דוד. "אני היהודי היחיד באלמריה", אמר. עיניו היו מלאות דמעות, "היהודי האחרון".

אני בטוחה שיש גם יהודי אחרון בגרנדה. אני בכל אופן, לא פגשתי אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו