בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברוך בואכם לגן העדן של הגיהנום

השירים של חזי לסקלי הם תולדה של מאבק שבו הנפש הרומנטית נדחקת ועולה, לא לפני שהיא נכתשת ומסולקת מהזירה בשיטתיות

תגובות

באר חלב באמצע עיר: כל השירים 1968-1992 חזי לסקלי. הוצאת עם עובד, 323 עמ', 94 שקלים

1.

"שירתו הנוכחית מביישת את ביכורי יצירתו". למזלו של חזי לסקלי הציטוט הזה לעולם לא ייאמר עליו והוא לעולם לא ישמע אותו. אם להתוודות, אסופת "כל שירי" לסקלי תופסת אותי בדיוק בעיצומו של חשבון נפש נוקב של מחצית חיי. חשבון שאני - משוררת בגיל המעבר - עורכת עם עצמי בתקווה שאני באמת באמצע חיי ולא אתפוגג באחת, רגע אחרי הגשת המאמר הזה, מה שעשוי לקרות).

חזי לסקלי, על אף שהיה "משורר מוזנח במידה מסוימת", לדברי מאיר ויזלטיר בשולי הספר, הוא גם, באותה מידה מסוימת, מיתוס. המוות של לסקלי גרם לתהליך מואץ של חיבוק על ידי הממסד הספרותי - פריווילגיה שנמנעת ממשוררים חיים, שכדרכם של בני אנוש מתאיידים לאטם וחייהם נמרחים כשובל ארוך הרבה מעבר לנקודת השיא שלהם. אל לפרחי שירה צעירים לשגות באשליות: לא כל משורר שמת משחפת, מאיידס או מכל מחלה רומנטית אחרת, עתיד להפוך לאבן דרך. לרוב נגזר על בני המשפחה האבלים לפנות מאות קילוגרמים של נייר לגריסה, ובמקרה הטוב לספריות ציבוריות.

כמובן שזה לא רק עניין של גיל, אלא של עיתוי: מתי זוכה השירה להד פומבי. יונה וולך, שנפטרה בגילו של לסקלי פחות או יותר, נחשבה במותה למשוררת ותיקה והיתה נדבך חשוב בקאנון הספרותי. היא היתה כבר אחרי כמה שיאים וכמה מורדות, ושירתה כבר הספיקה לתפוס נפח, לעבור עיכול ולהשפיע. לעומתה, לסקלי עדיין לא הספיק להיכנס למערכת העיכול התרבותית. לסקלי היה אחד מקודקודי העיתונות המקומונית בהתהוותה, אך הצעד המשמעותי של התקבלותו כמשורר התחיל רק בספרו השלישי - "העכברים ולאה גולדברג" (ביתן, 1993) - וקיבל אחיזה משמעותית רגע לפני מותו, וליתר דיוק רגע אחריו. עם צאת ספרו האחרון "סוטים יקרים" לאור (ביתן, 1994), ספר שיצא שבועות ספורים לאחר מותו, הושלם החיבוק: כולם התגייסו להכתירו כמשורר חשוב, כך שטקס האשכבה וטקס ההכתרה שלו נערכו בחפיפה. לרוב לא נוח לי עם שמאלץ מן הסוג שכורך יחד גדולה ומוות, אבל במקרה של לסקלי כך קרו הדברים, גם אם אלה נסיבות שרירותיות, ומן הראוי לדייק בעובדות.

לסקלי הוא כוכב זוהר, שמנצנץ על רקע השמים האפורים של שירת שנות ה-80. נצנוצו משתקף בשירת שנות ה-90 וממשיך להקרין גם על השירה הנכתבת כיום. בשבילי הוא אביזר קבוע על השולחן, שלא נטש אותי לרגע במשך 20 השנים האחרונות. יש לי חוב כלפי שירתו יותר מכל משורר אחר. הוא ואבות ישורון שוכבים בתנוחת כפית על משטח העבודה שלי.

לסקלי הוא גורם חשוב על מפת השירה העברית, אך במובנים רבים שירתו בעצם עוד לא נחשפה במלואה. אולי בגלל שלסקלי ידע מראש ש"השיר יהיה חפץ בלתי שמושי", "גויה מוטלת בשדה קוצים" וכך הוא רצה אותו. ואולי משום שלסקלי, כמעט כמו כל משורר, אף פעם לא היה ממש נוכח על מדף הספרים. את שני ספריו הראשונים שלפתי מתוך ערימת ספרים בתפזורת ורכשתי במבצע של 5 שקלים האחד. בהקשר אליו לא יהיה בגדר דימוי לומר שחיי המדף שלו היו קצרים כחייו, ומכאן גם חשיבותה של אסופה זו. האסופה מביאה את כל ארבעת ספריו של לסקלי לפי סדרם וכוללת גם מבחר מרתק של "שירים מוקדמים ואחרים". את תפקיד השליח, המביא לדפוס, לקח על עצמו המשורר מאיר ויזלטיר, אקט שלעצמו יש בו צדק פואטי או היסטורי, אם תרצו.

2.

שיר הוא תנועה של גוף-מלים במרחב הדף וזמן הקריאה. לסקלי הוא כוריאוגרף של דיבור. על הבמה שלו הוא מציב תפאורות משתנות של מלים. המלים יוצרות נוף מילולי. הן לא מתיימרות למסור נוף, אלא הן-הן הנוף עצמו, כמו חלון אטום. מלה רודפת מלה, שקף מונח על שקף. מהנחת השקפים זה על זה נוצר מפגש אקראי, סוריאליסטי ומפתיע, בין דימויים:

"האיש החי לובש חלצה עם כפתורים קטנים

והאיש המת

לובש חלצה עם

כפתורים גדולים

גדולים מחלצתו

גדולים מיאושו של האיש החי

גדולים מצלו של עץ המסתיר לנו את צלה של פלנטה

גדולים מזעמו של הפטיש המכה בשמש

כמו בגונג אלם".

("שיעור בית", מתוך המחזור: "שיעור עברית")

השיר מוביל אותנו באף. הטקסט לא מתמסר לפירוש במובן הרגיל. אין אשליות, הכל חזיתי וקונקרטי. אין תחושה של עומק ופרספקטיווה. מה שמתקבל הוא תמונה שטוחה, תנועה על מישור הרמטי. זוהי שירה נטולת מטאפורות, הכל מטאפורה, שירה שהיא גוף תחבירי. נתאר לעצמנו שתי חשיפות על גבי אותו פריים. הראשונה, דיוקן, ועליה, בלחיצה שנייה, פנים של בית. המפגש בין הדיוקן לבין החלל הפנימי יברא יצורי-כלאיים מפתיעים שבהם נברשת חוצה מצח, אגרטל קורע עין, פסנתר משסף גרון ולחי שמאלית מאדימה משטיח דקורטיווי. במעברים, במפגשים המפתיעים, ברווח שבין הדיוקן לחלל החדר, נפער בור, נוצר חתך. אם יש איזשהו סיכוי לפרשנות - שם צריך לחפש אותה:

המשפחה יושבת סביב לשלחן

ואוכלת.

השלחן נצב במרכז,

מדגים את אטימותו.

אלמלא השלחן,

המשפחה היתה יושבת לפתחו של בור

והבור היה מדובב

את העומד להתרחש...

(מתוך: "דת", מחזה תיאולוגי לשישה גברים ומוזה")

מקור ההתנעה של השיר הוא איזושהי ג'סטה לשונית. הג'סטה הזאת מתנהלת הלאה ותוך תנועה היא לוכדת בתוכה פירואטים מילוליים, צורות ביטוי יפהפיות, שמסגירות עולם תוכן שלם, כבדרך אגב, על הדרך. אם להקביל מתחום הציור, משהו בטכניקה של לסקלי אפשר לתאר במונחי ההפשטה הפורמליסטית, שבה מתחלפים המובילים - פעם הצייר מוביל את הציור ופעם הציור מוביל את הצייר: מפעולה לפעולה, מקו לקו, מכתם לצבע ומצבע לכתם עד לתחנה האחרונה - הקומפוזיציה. כך גם לסקלי - מלה או משפט שנרשמים על הנייר יוצרים תגובת שרשרת:

אתה אומר, למשל, את המלה: "אני" וכבר יצרת לעצמ?

וו

עליו תוכל לתלות את מעיל?

מסמר

שבו תוכל לחזק את תרמית החלונות

קרס

שיגזל מן הצבעים את העצמים האהובים עליהם...

(מתוך: "שרידים")

3.

לסקלי העמיד תפאורות מילוליות מושלמות, הרמטיות, מסנוורות מציפוי לק דקדנטי: "כאן" - הוא הכריז - "תתקים הגינה אכזרית/ שכל נסיון לתארה, יהיה סוג של לכלו?" (מתוך "יום ראשון"). הוא התקין את שיריו כמרחב סטרילי של יופי מעוקר, מחוטא, קרחוני, מטוהר מסנטימנטים: "אסור לרגש אנושי/ לחלחל בשיר/ כי רגש אנושי הוא אנושי/ והשיר הוא שיר כלומר/ בלתי עביר כמו רגש אנושי" ("מחול שלושים ושנים").

"לנגן בחצוצרה באמצע הלילה/ זה לא בשבילי" - כותב המשורר - "מוטב לכתב/ שיר באמצע הלילה/ שיר לא מעיר את השכנים./ אפלו את לבי הוא/ אינו מסגל להעיר/ השיר שהכה ונאנס ("שעת אמצע הלילה"). השיר הוא ברייה שברירית, מלאה ברגש, שלסקלי מכה ואונס כדי לשנות את טבעה האמיתי, להפוך אותה ללא-שיר. לסקלי, שמצהיר על עצמו כ"שונא שירה", מנסה לייצר שירה נטולת שירה. לשווא: חוויית האונס וההכאה מיושמת בלשון, משוקעת בטמפרמנט הלשוני, באופן הכתיבה היבש, הנקי, הקר. מחול האלימות לא מצליח להשתיק את צווחת הרכות. הרכות מתעתעת בלסקלי. השיר הוא תולדה של מאבק שבו הנפש הרומנטית נדחקת ועולה, לא לפני שהיא נכתשת ומסולקת מהזירה בשיטתיות. לסקלי נאבק בסנטימנטליות. המעברים בין רכות לקושי מייצרים פני-שטח שיריים שבורים, מרוסקים, אסתמטיים. לפעמים השיר מתקשה לנשום. השורות מבצעות תנועה ומוחקות אותה, שוב מבצעות תנועה ושוב מוחקות. לפעמים מחכה דגל לבן בסוף, המשורר נכנע לרגש, ולפעמים, כלומר לרוב, השיר הוא זירה שפשוט משקפת את תנועת המטוטלת של המאבק עצמו, ללא הכרעה: "הרקדן שב אל ביתו שהיה יכול להיות גם ביתם של אחרים, / כותב מלה ומוחק אותה תו? כדי כתיבתה..." (מתוך "מחול שביעי").

בספרים הראשונים עדיין מורגשות הנוקשות והדוגמטיות של הפרוגרמה. אפשר להגיע אתה לקריסטליות, אבל משורר גדול באמת נוטש אותה, או שמא היא אותו? מבצע החיסול הרגשי נכשל. מבצע הניקיון מגלה סימנים של רפיון. תנועת המלים רזה, קלילה, אירונית, שדופה מפשטות וחוסר התחנחנות, אך בסופו של דבר מתהווה סטריליזציה נגועה, המזכירה ריחות של מכל מים מהולים בחומרי חיטוי - מחלה?

אם תיבשנה כל הידים

ותיבש כל הדיו

ויתאדו כל מי

השפיר

ויתפוגגו כל העננים, גם אז

תבקע המלה

מביצת אי-נחיצותה.

המלה המיתרת אינה זוכרת את ביתה השבור.

היא רוקדת על מיתרי קולה של מקהלת המתים

המפזמים פזמון נפלא,

תמיד אותו פזמון נפלא"

(מתוך המחזור "זכרונותיו של זומבי")

אבוי! המלה המיותרת, האסורה, מתחילה להיזכר בביתה השבור. הרווח בין השקפים הולך וגדל. הבור נפער ומתמלא במסה. חומר אפל, מודחק, קשה, צמיגי וסמיך כמו מאגמה, עולה אל פני השטח, נדחף מעלה בין שני קירות המצוקים לייצר עוד ועוד חומרי חיים, חומרי מוות, עוד ועוד יופי: מרהיב, אכזרי, מטלטל, בהיר וחסר רחמים. האם זהו "הכאוס המיוסר שממנו בוקעת ההרמוניה" (אלכסנדר בלוק)? האם זוהי אותה "מקהלת מתים, המפזמים תמיד אותו פזמון נפלא"? ננטוש את המוות ונקשיב לפזמון, "כדי לבטא את יפיה של החלצה/ אין צר? בחלצה/ או בצר?". ההסבר אינו פתרון, הוא עוד צורה של יופי מסנוור. זוהי הפצעתו של הפצע. זהו המוזר המסתבך בנפלא. ברוך בואכם לגן העדן של הגיהנום, לעולם נהדר ואכזר (פלטונוב).

4.

לסקלי הוא רומנטיקן בנגטיב. ועל ההומוסקסואליות עוד לא דיברנו. הניסיון לבודד את ההומוסקסואליות משירתו של לסקלי נואל כמו הניסיון להפריד את הלוטוס ממי הבצה שהצמיחו אותו. ההומוסקסואליות היא מפתח, לא רק תוכן. ההומוסקסואליות היא אתיקה, מניפה שלמה של חיים, שבהם סבל וריקבון מזוקקים ליופי - קיצוני, מכאיב, לעתים אכזרי:

YAKANTALISA

עקם הוא ריחה של היקנטליסה

כשם שעקם הוא גבעולה ועקמה הפילוסופיה

שלה.

עקמים אלה המדברים בשבח ריחה

של היקנטליסה

היקנטליסה שצומחת

בבצות הצהבות בהירות

ובבצות הצהבות כהות

של הממלכות הנרקבות

על מלכיהן המפהקים

במושבי המשאיות העמוסות ביקנטליסות ליריות,

עקמות ריח, מחרידות.

הה מלכים סוטים -

נהגי משאיות, שהכתרו לשוא!

הה מלכים משתנים

אוחזי הגאים עשויים מבשר היקנטליסה הנפשעת,

יקנטליסת האהבה!

מלכי הכלום המרעיש כאלף

פעמונים. מלכי הכלום המוחצים את גופי

בלילות הקיץ.

מלכי הקפה הנמס דינג

דונג.

שנות ה-80 הן עשור מוקצן, תגובת-נגד למושגיות חמורת-הסבר של שנות ה-70. במחזור התנועה הקבוע של רוח הזמן ברור שלאחר עשור מסוגף, חסר הומור, קפוץ וקונספטואלי כל כך, יגיע משב קליל, מרענן, ניהיליסטי והולל. בשנות ה-80 חגגנו את ה"קלישאה (ה)נהדרת", את ה-Neo וה-Retro השארנו מאחור (Post) וצירפנו את תקדימי העבר אל המסע קדימה. "אמת" ו"רגש" קיבלו פרצוף חדש, זיוף הפך לכנות. זהו העשור של הניו-אימג', של חזרת האקספרסיה, של שלטון הכוח (רייגן, תאצ'ר) של הגל-החדש, של הניאו-גיאו, של הניאו-גותיקה, של הניאו-רומנטיקה, של ה"סמיתס", של ג'ף קונס וקיפפנברגר, של תרבות המועדונים - כל המולטי-רהב הרוקוקואי, הטווסי.

לסקלי הוא אחד ממלכי הבצה הזאת. זן חדש של "איש תרבות": פורע סדר, טורף הייררכיות ומן הראשונים שטיפחו את צמצום הפער בין עיקר לטפל. כמובן ש"חינוכו", "השכלתו" הפואטית ה"פורמלית" - נרכשו בשנות ה-60 וה-70, שהיו אף הן חלק מהדי-אן-אי שלו, אך התנהלותו, אורח חייו, הרפתקאות השטח האורבניות וקצב הנשימה שלו היו כל כולם ברוח שנות ה-80. שירתו של לסקלי היא תמהיל של כאבי לאה גולדברג, כאבי אמת של שירה, ריחות דיאודורנטים ומשפטי מחץ, שיכלו בקלות לשמש כסלוגנים במשרדי פרסום, שלא במקרה עלו ופרחו באותן שנים בדיוק. זוהי שירת הסלוגן העמוק, "השיר שלא הבטיח דבר וקיים כמעט הכל" (מתוך "החדר והעולם"). לסקלי הוא חוליה מאחה בין שני העשורים השונים הללו, שהם שני קצוות של הספקטרום: מצד אחד תמהיל מרוכז ומדויק של רציונליות ויובש שלדי ומצד שני אגרוף קפוץ של רומנטיקה דקדנטית.

רצינו "את כל הספגטי בולונז שבעולם" וקיבלנו "בקשי מעטפה עם פתק" (מתוך "אם תרצו"). מתוך "מעטפה שירים מבוטלים וטיוטות, שירים משנת 1980 ולפניה" אני מוצאת: "ילד עם מצלמה גרועה/ וסרט צלום/ אחד/ שאולי יראה לנו בעוד מספר שנים/ במטשטש:/ פרות נגועים בתו?/ מקרר חתום".

ספר השירה האחרון של אפרת מישורי,"אנך ואנחה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



חזי לסקלי. מחול האלימות לא מצליח להשתיק את צווחת הרכות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו