נביחה גדולה שאיננה נפסקת - ספרים - הארץ

נביחה גדולה שאיננה נפסקת

על נוית בראל - בין פריפריה לתל-אביב, בין מטאפוריקה מעודנת לקצב מסחרר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נוית בראל, ילידת 1976, היא משוררת מצוינת, מהמעלה הראשונה. ביקשתי לראיין אותה כאן אך היא סירבה בתואנה ששיריה מדברים במקומה. זו גישה שאני מעריך ומכבד, במיוחד כשהיא צודקת. שיריה אכן מדברים במקומה. למעשה, אין כמעט כתב עת לשירה (להוציא אולי את "מעין" ו"הו!"), שבו לא תמצאו את שירתה. היא מופיעה בערבי שירה רבים ונושאת את קולה גם בשדה החברתי-הפוליטי. לקראת הבחירות האחרונות אפילו פגשתי אותה בערב פוליטי-חברתי באוניברסיטת תל-אביב, שבו נטלה חלק כמי שתמכה במפלגת הפועלים דע"ם.

בראל גם כותבת ביקורות על ספרי שירה (ב"מאזנים" וב"עיתון 77"). אמנם רובן הן לטעמי תיאוריות מדי ולא אמיצות דיין, אבל רשימה שפירסמה ב-25.11.2007, במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", היתה במובנים רבים פורצת דרך. בראל הישוותה שם בין שירתן של אגי משעול ורחל חלפי לבין שירת המשוררת הצעירה והמוכשרת מאיה קופרמן. בראל הגדירה הבדל עמוק בין שירת הדור הקודם לעומת שירת הדור הנוכחי. "לעומת הפואטיקות של משעול וחלפי, שהשיר משמש בהן פעמים רבות מרחב אלטרנטיווי שמדמה בריחה, מרחב שבו הן מסוגלות לזמן מציאויות מדומיינות ולגלם עצמן באמצעות זהויות מתחלפות, הפואטיקה של קופרמן תכליתית וחד משמעית הרבה יותר".

ככלים מוקדמים לדיבור על הפואטיקה של נוית בראל עצמה, כפי שהיא משתקפת בספר שיריה הראשון והיחיד עד כה, "רושם" (2005, גוונים), ובשירים הרבים שפירסמה מאז, אני בוחר להציג כאן שני טקסטים שלה. הראשון, בפרוזה, מכוון מצוין אל התימטיקה של שירתה, והטקסט השני, בשירה, מכוון מצוין אל הייחוד המרכזי שלה כמשוררת.

הנה תחילה קטעים מהרשימה "שבת באשקלון", שפורסמה ב"גג" (2008, גיליון 17, עמ' 8-9), המייצגת יפה משוררת שבאה מן הפריפריה אל העיר הגדולה, תל-אביב. רבים מן המשוררים בני הדור החדש הם כאלה, והדבר משתקף מאוד בנושאי הכתיבה שלהם: "אשקלון היא עיר שקטה. המשפט הזה היה הבסיס למערכת היחסים שניהלתי עם העיר שבה נולדתי לאורך כל שנות ילדותי והתבגרותי. השקט שאופף את העיר הקטנה היה המאפיין שזיהיתי אתה יותר מכל. זהו שקט שמאפשר לתהות בהישמע צלצול טלפון, האם מדובר בטלפון שלנו או בזה של השכנים. זה שקט שבתוכו ניתן להבחין בציוץ השונה של התור והדרור, בצעדים של אורח שמתקרב אל הדלת, להיבהל כשנשמע צופר אמבולנס או ניידת משטרה, פעם באלף ימים. באשקלון החיים משתרכים בצעדי צב, ונדמה שאנשים חיים במעגלים קטנים, זזים אל מרחקים קצרים, מצויים תמיד בין המוכר פחות למוכר מאוד. כשבגרתי ועברתי לתל-אביב נדמה היה לי הרעש של העיר הגדולה כמו נביחה אחת גדולה שאיננה נפסקת, המיה מרובת צלילים מרחוק ומקרוב של כוורת עסוקה, שדייריה מצויים בתזוזה תמיד, מכוונים גבוה, עושים יותר, הכול קורה בה. בימי הראשונים (בעיר) ישנתי עם אטמי אוזניים".

בהמשך מספרת נוית כיצד היא מגיעה עם בעלה אל אשקלון, בתקופת המלחמה האחרונה, כשאיום הטילים מעזה עתיד להתממש. בבוקר יום השבת העיר מופצצת: "הנה זה, אמרתי לבעלי. בבית הורי אין חדר ביטחון. המקלט סגור. מישהו סיפר לי פעם שטיל נשמע כמו מנוע של מטוס לפני שהוא מתפוצץ, ובחוץ נשמעו היטב מנועי מטוסים עמומים, מתרחקים וקרבים. את הרעד שאחז בי קשה היה להרגיע גם כשחשבתי מחשבות חיוביות, וגם כשגיליתי שהמשפחה המורחבת בסדר, למרות שהפיצוץ היה קרוב, או בלשון אמי: לא רחוק בכלל. בשש בבוקר אמי הגישה לשולחן עוגת גבינה לבנה מצופה קרם. ישבנו בסלון, מרגישים שם בטוחים יותר מאשר במיטה, משום מה, מבצעים את הטקס הזה הנורמלי של תה ועוגה. אמי בת ה-74 סיפרה על מלחמות רחוקות, על עיר הולדתה בצפון אפריקה שהופגזה במלחמת העולם השנייה. אחר כך דיברנו על הבבואות העזתיות שלנו, האנשים שמקופלים כמונו בפחד תחת השמים הרועמים, רועדים כמונו, כמונו חסרי אונים.

"שתים עשרה שעות לאחר מכן... נסענו חזרה לתל-אביב... בטלוויזיה הראו (את מקומות נפילת הטילים). הרחובות הצדדיים והאנונימיים של אשקלון נראו על גבי המרקע המומים ממעמד האייטם החדשותי שזכו לו... עם החבר התל-אביבי הראשון שפגשנו שוחחנו במלים גדולות על צדק ושוויון". לצד האבחנה החשובה והביקורתית של בראל בין המרכז (תל-אביב) והפריפריה (אשקלון), שהיא מחדדת כאן בעזרת חוויותיה האישיות בזמן המלחמה, כדאי לשים לב גם לתיאורה את העיר הגדולה כמקום של המיה בלתי פוסקת, קקופוניה של צלילים ומעשים. על פניו נראה שהמשוררת הצעירה נבעתת מהרעש הגדול של עיר המרכז ("ישנתי עם אטמי אוזניים"), אבל כמדומה שהיא גם מוקסמת מהשצף העירוני הפוקד אותה ("כוורת עסוקה... הכל קורה בה").

בשיר "בצורת", שפורסם באתר של המגזין הפוליטי-חברתי, "אתגר" (אוקטובר 2008, גיליון 16), אפיונה ההומה והקצבי של העיר תל-אביב מתבטא גם בעיצוב הצורני. כפי שציינתי כאן בעבר, בראל קוראת את שיריה בקצב סטקאטו מסחרר, בנשימות קצובות, שואטות, ממש כמו הכרך הגדול שהיא גרה בו ומתארת אותו לעיל ולהלן. זו בדיוק הנורמה המצלולית הרווחת כמעט בכל שיריה, והיא מושפעת מהעקרונות הפואטיים הקומפוזיציוניים שתבע בשעתו הסופר והמשורר האמריקאי הנודע אדגר אלן פו.

בפתח ספרה בראל מצטטת מתוך מסתו התיאורטית "הגיון הקומפוזיציה" ("העיקרון הפואטי", הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 33-50), העוסקת ברושם ובחשיבותו העליונה ליצירה השירית האמנותית. הקריאה במסה של פו חושפת את התבנית הצורנית הרווחת בשיריה של בראל בכלל ובשיר "בצורת" שלפנינו: בעד שירים קצרים הנקראים בהעלם-קריאה אחד, באורך נשימה קצר וברצון ליצור רושם עז באמצעות מטאפוריקה מרוכזת וחסכונית מאוד:

לילות בהירים. שרב בחודש מרץ. אפשר לראות

אנשים באיבוד, בגן העצמאות,

במגרשי המשחקים, ליד התחנה המרכזית,

מחכים לאישור עבודה, פענוח

מלאכת החיים. מקומות מתחדשים בחושך,

משנים צורה. בצורת תורמת את תקרת השמים.

מזרנים על הדשא. תל-אביב מקלט.

פנים אינם נעלמים. הם שקועים בחומות.

הילד שאני מביטה בו נתלה על נדנדה.

רק כשהוא מתקרב מטה אני משתכנעת שיעלה בחזרה.

התעכבו נא בשיר על הצירופים הייחודיים: "אנשים באיבוד" ו"תל-אביב מקלט" וראו איך המלים עוצרות זו את זו אבל גם רצות קדימה ואחורה, אל גן העצמאות או המזרנים על הדשא. זה העלם-הקריאה הנדרש לבראל. אך סמלי הוא שהשיר הזה נחתם בתנועת הנדנדה, שהילד המשחק בה, ושבו המשוררת צופה, הוא למעשה שיקוף מטאפורי-סימבולי שלה עצמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ