בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פפאיה

תגובות

"אהבה היא דגדוג המלווה ברעיון של הסיבה החיצונית" (ברוך שפינוזה)

כשם שאלוהים הפריד בין האור לחושך ובין הטוב לרע, כך ארוס מפריד בין ארוטיקה לפורנוגרפיה. שתיהן, למעשה, הן מוצר לוואי של סקס. אבל בעוד שהארוטיקה היא התגלמות הסקס המואר, עטוף במרקם העדין של אמנות האהבה, הפורנוגרפיה היא דבר מביש ומלא חטא, סקס שהושלך לגיהנום. נבירה בביטויים החשוכים והביצתיים של הפורנוגרפיה היא עניין לא יאה לתבונה של המוח האנושי. לעומת זאת, חשיבה על ארוטיקה כעל אומנות גבוהה ביותר, לעתים בלתי ניתנת להשגה, היא התענגות אמיתית לרוח החופשית והמפותחת.

ייתכן שהארוטיקה היא אותו מעיין בראשיתי אשר ממנו נבעו כל סוגי האמנות. יש בה, ובשפע, כל מה שאפשר לפגוש בשירה, בספרות, במוסיקה, באדריכלות, באמנות הציור ובתיאטרון. ואפילו בפילוסופיה - שבה האינטלקט עוטה עליו לבוש של סגפנות צנועה. הנה, גם הגל כותב ב"אסתטיקה" שלו שהאדריכלות מתבססת על העיקרון הפאלי, אשר נוצר בזמנים הפרה-היסטוריים מתוך פולחן הפאלוס, הכלי האלוהי הזה לבריאה ותשוקה. כדוגמה הוא מציין את העמודים של בתי המקדש העתיקים, הרומיים והיווניים, ואת הצריחים של המסגדים האיסלאמיים, אשר התבססו על ריתמיקה, דינמיקה ומתח של האבר המזדקר. אבל גם בצורות הבלתי מפותחות, הפרה-אמנותיות, של הדולמנים העתיקים, הוא רואה פרי של חוויות ארוטיות פרה-היסטוריות, אשר כאילו מגלות את סוד החושניות של "הארכיטקט הקדמון", חושניות שרק עכשיו נוצרה.

אבל לא היסוד הגברי, בעל הכוחות הצפויים שלו - כוח רצון, מוח ורוח - עומד במרכזה של הארוטיקה, אלא היסוד הנשי. שהרי גבריות וקשיחות אינן מסוגלות להאיר די הצורך את הפנטסיה הארוטית, כפי שעושה זאת הפלסטיות הרכה של הצורות, הרוך של החיוך, המסתורין של המבט וחום השיער המשתפל. אבל הגבריות הזאת מסוגלת לקלוט את היופי, לדעת אותו ולממש. מדור לדור היא מייצרת מיתוסים חדשים של האדרת האשה והערצתה. לפעמים ההערצה הזאת מקבלת צורות מוגזמות, וגודש הרגשות מערפל כל כך את התודעה, שהארוטיקה הגועשת-תמיד של האשה מתחילה להיתפש כרודנות, ובד בבד עם ההתלהבות נוצרים גם דחפים מרדניים, כפי שקרה במקרה של המרקיז דה-סאד. אבל הרצון הנחות לנקום בצורה פיסית בארוטיקה, על העונג העצום שגרמה, אינו דבר נפוץ.

לעתים קרובות יותר קורה שהחוויות הארוטיות החזקות מוצאות את ביטוין ביצירות מופת, פרי גאוניותו של האמן. למשל באדריכלות ישנם שני סגנונות המממשים בצורה מובהקת את הרעיון של האשה הארוטית. מדובר בבארוק וברוקוקו. בבארוק - ובעיקר בבארוק הסוער - הארוטיקה הבולטת מתמזגת עם אהבה טהורה של הנשמה השואפת לאלוהות, בעוד הגוף המגורה, שלא חווה אהבה פיסית, נשרף בייסורים מתוקים ובלתי נסבלים במדורה של התעלות דתית.

וסגנון הרוקוקו... הוא קרן אור החושפת את המהות שחודרת מבעד למחסומים, כדי להאיר בחדר המיטות המוחשך, השטוף ניחוחות אינטימיים, את האוזן העדינה, המלכותית, הוורדרדה-חיוורת, עם תלתל זהב שכאילו מחקה את צורתה המושלמת. ואיזה טעם מעודן צריך להיות לאמן, איזה דמיון לוהט ואיזו פנטסיה מפותלת, איזו מיומנות חשקנית, כדי להעלות את הפריט הזה של הייחודיות הנשית - המושלם ביופיו אך בכל זאת לא פיקנטי במיוחד - לגובה הרם והנשגב, ולהיות מסוגל להפוך אותו לסגנון של עידן שלם, שבאמת היה מיוסר מתשוקה. עידן של אהבה מתרפקת ומלאת ערגה שהתבטא בציורים של ואטו, בושה ופרגונאר הגאוניים, בפולחן של נשיות קורנת, בארכיטקטורה של ארמון טריאנון, בפיסול, שירה ואפילו ברהיטים.

וכמה מדהימה הפואטיקה של הפלירטוט ברוקוקו: באופן כמעט סמוי מן העין, כמו נצנוץ של קרן אור על בדולח, כך מרצד המבט המעוניין. בשפתיים הבשלות, העסיסיות, ייגע רבע חיוך של ליאונרדו, הפלסטיקה של המחווה תקבל, באופן טבעי, גוון עתיר משמעות, הסטת הראש הצדה מדמה את תנועת הראש של פסל יווני עתיק, הקו הקסום של הצוואר המוארך יחל את תהלוכת הניצחון מהאוזן הקטנה, כדי להקיף בתנועה רכה את הכתפיים, לצייר את השדיים המלכותיים והגאים, ולאחר התפרסות רחבה בעמק השופע - להירגע לבסוף למרגלות הר הגעש הלוהט, המוכן בכל רגע להתפרצות...

כך התענגה על עצמה המחשבה, תוך כדי התבוננות מצועפת בתחרת ההרהורים.

בינתיים, מאחורי הבתים של יד אליהו, נשפך על המחבת החרוכה של השמים החלמון הדומם של השמש הישנונית.

הקרניים האירו את בניין מספר 5 ברחוב לה גוורדיה, ששכנו בו חברת ביטוח, חברה לדלתות פלדה, אולם שהושכר ל"ליכוד" בתקופת הבחירות ומכון הבריאות "פפאיה". מכיוון התחנה המרכזית, המקום הדוחה ביותר בתל-אביב, פסעה בחורה. הדמיון שאינו יודע שובעה זכה באובייקט כה נדיר, ושוב החל להתפרע. איזו הליכה מלכותית! מי עוד בטבע יכול להתחרות בתנועה הקלילה הזאת? ריצת האיילה, או הסוסה? אפשר היה גם להיזכר בדאיית הנשר המגביה עוף, ובהחלקה השקטה של הכריש בתוך המים. אבל לנשר אין העידון הקצוב למדי, הנובע מכוח המשיכה של הקרקע, ולכריש אין קלילות כזאת, תחת עומק האוקיינוס.

יופיה של הבחורה לא היה פחות מהיופי של החמה העולה. נראה שהטבע התעייף מפס הייצור המונוטוני של כל בעלי האפים הענקיים, הרגליים הקצרות, היציבה העקומה, הפיות הגדולים והישבנים הקטנים - ופתאום גילה נדיבות בלתי מוסברת, ויצר יצירת אמנות נדירה. כאן הוא עבד בקפדנות כדי להזכיר שוב שהאדם - ליתר דיוק, האשה - שייכת לאותו מכלול אסתטי כמו הים, הנעלם מעבר לאופק, כמו הענן בשעת השקיעה, הצבוע ארגמן שמימי, או כמו הסלע עם הכנסייה הקטנה, הממוקם מעל נהר רוגע - נהר שבבדידותו הנצחית מעוררת מחשבות על שלוות עולמים.

האם היא יודעת כמה קטלני הקסם האלוהי שלה, כמה הרסני הכישוף הנשי שלה שמוסתר בינתיים בתיבת קרח של הטמפרמנט הצפוני?

היציבה הגאוותנית שלה היא רק הד להיותה נצר למשפחה מלכותית. כך נראו היפהפיות של פטרבורג, ביניהן גם נטליה גונצ'רובה. והאם יופיע כעת מישהו הדומה לפושקין, שימיס את שכבת הקרח העבה, וישחרר את האנרגיה של התשוקה האין-סופית, השורפת הכל בחיקה?

אבל מה זה? הבחורה התקרבה לדלת הברזל הכבדה של "פפאיה", והלוע השחור ונטול השיניים של הבורדל בלע אותה. איזה אוצר נחרב! הרי היופי יתפרק, יימס כמו בתוך חומצת כלור. ואף שמבחוץ הכל יישאר כמו לפני כן, בפנים הכל יתמוטט, יגווע, יקרסו יסודות הנשמה היציבים, שרק עליהם יכולה להישען יצירת הטבע הנפלאה הזאת, המביטה על העולם בעיני ספיר בצבע שמי הצפון הקרים.

איך אפשר לשרוד ב"פפאיה", אם בתשע ועשרים בבוקר נכנסו שני נערים מחוטטים מהתיכון הקרוב, אחריהם קבלן בניין עם כרסו המשתפלת, המלאה כולה בבירה, אחר כך עובד זוטר מרבנות תל-אביב, שלושה חיילים, מוכר פירות וירקות משוק הכרמל, לקראת הצהריים - פועלים רומנים וסינים לא חוקיים, וערבים לקראת סוף היום.

בשמונה בערב היא יצאה מ"פפאיה" והחלה לפסוע לכיוון תחנה מרכזית. השמש עטפה בסלידה את גופה, וברגע הבא נעלמה בתוך הים התיכון שהתעייף במשך היום. הלילה ירד במהירות על תל-אביב.

לפני כחצי שנה הגיע בדואר האלקטרוני למערכת מוסף זה סיפור מופלא ושמו "מטאטא" שנכתב במקורו רוסית ותורגם על ידי שני צעירים, טליה חזנובסקי ותומר שריג. הסיפור היה כתוב מפיו של מטאטא רחובות, עולה מרוסיה, המנסה למצוא שגב אסתטי כלשהו בעבודתו. כשפירסמנוהו (26.12.2008) הוא עורר הדים רבים. המחבר, ליאוניד פקרובסקי, עבד אז כשומר במגרש חניה. השבוע שב ושלח אלינו סיפור מחייו כשומר במגרש המכוניות של בית דייהטסו שבקרן הרחובות לה גווארדיה והמסגר בתל-אביב. "אני עובד בעבודה שאפילו ראש הממשלה לא היה מקבל", אמר לי השבוע בהומור דק.

ליאוניד פקרובסקי נולד ב-1947 בקייב, למד אמנות ועסק שנים רבות בביקורת האמנות עד שעלה לישראל ב-1991. הסיפור שלפנינו, כסיפורו הקודם, מערב את השגב של ז'אנר המסה על אמנות עם התבוננות חדה וכואבת במציאות של הרחוב מסביבו. גם את הסיפור הזה תירגמו מרוסית טליה חזנובסקי ותומר שריג.

ב"צ



ליאוניד פקרובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו