בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה יעשה נסיך במאה של עורכי דין

עלילותיו של פבריציו דל דונגו, גיבור הרומאן "מנזר פרמה", מתוות את גורלה המופלא של דמות יוצאת מגדר הרגיל, אביר הנלחם בשחיתות המלוכה. בה בעת יכול הקורא לשמוע ברומאן הגדול הזה של סטנדאל את תזוזת גלגלי השיניים של שעון ההיסטוריה, שמחוגיו נעתקים בכבדות מן העבר ונעים אל העולם המודרני

תגובות

מנזר פרמה, מאת סטנדאל, תירגמה מצרפתית אירית עקרבי, אחרית דבר מאת לנה שילוני, הוצאת כרמל, 2009, 400 עמודים

המהפיכה הצרפתית, שפרצה ב-1789, היתה אירוע חסר תקדים שהכה גלים בכל רחבי אירופה: לראשונה בהיסטוריה של היבשת קם משטר האוסר את העבדות ואת הפאודליזם, מוכר את אדמות הכנסייה ומבטל את המסים שנאלצה האוכלוסיה לשלם לה. אבל כדי לעקור מן השורש את המשטר הישן ולאכוף את עקרונותיה החדשים, הרפובליקה הטרייה נהפכה עד מהרה לשלטון אוטוריטרי. יתר על כן, היא ביקשה להיעשות אימפריה, ובשנים 1792-1815 יצאה לסדרה ארוכה של מלחמות נגד המשטרים המלוכניים באירופה. התפשטות אימפריאליסטית זו נשענה על הסיסמה הנבובה של הפצת ה"חירות", והתעצמה עם עלייתו לשלטון של נפוליאון בונפרטה (1799), שב-1804 העניק לעצמו את התואר "קיסר".

הרומאן "מנזר פרמה", שהסופר הצרפתי סטנדאל (1783-1842) השלים ב-1838, עוסק באותן שנים סוערות. אפשר לחוש בו את התנועות הטקטוניות של ההיסטוריה, את ההתנגשות האדירה בין עולמה של המהפיכה הלוחמנית לבין עולמן השמרני של המלוכה והאצולה. מוקד העלילה הוא צפון איטליה - אחת מאדמות המריבה בין צרפת לאוסטריה המלוכנית - וגיבורה הראשי הוא פבריציו דל דונגו, הניצב באורח סמלי בין העולם הישן לעולם החדש: הוא בן למשפחת אצולה ולאב שמרן וריאקציונר, אך המספר רומז לנו שלמעשה הוא פרי של פרשיית אהבים שניהלה אמו עם קצין צרפתי שלחם באיטליה נגד האוסטרים.

בנעוריו נמלא פבריציו הערצה לנפוליאון, וב-1815, בהיותו בן 18 בלבד, הוא מחליט לעזוב את כפרו שבחבל לומברדיה ולצאת לצרפת כדי ללחום בשורות צבאו של הקיסר. הוא נע צפונה בעקבות הצבא הצרפתי עד ווטרלו שבבלגיה, ומשתתף בקרב המפורסם בין נפוליאון לבין הקואליציה הבריטית-פרוסית. בתיאור המופתי של קרב זה מציג סטנדאל את המלחמה ללא כל אידיאליזציה או ייפוי, ונותן לגיבורו למלא תפקיד דון קיחוטי למדי. בדומה לאציל הספרדי בספרו של סרוונטס, המכריז מלחמה על טחנות רוח ושאר אויבים דמיוניים לאחר שהלעיט את עצמו בסיפורי אבירים, פבריציו האידיאליסט שש אלי קרב מתוך להט הירואי שניזון בין היתר מן האפוס "ירושלים המשוחררת", מאת המשורר האיטלקי טורקוואטרו טאסו, בן המאה ה-16 (ראו עמ' 51). אך בעוד שטירופו של דון קיחוטה מונע ממנו להיווכח בפער העצום בין סיפורי הגבורה שקרא לבין המציאות הפרוזאית הסובבת אותו, פבריציו עובר התפכחות מרה: בשדה הקרב נגלית לו אנדרלמוסיה מוחלטת, ובמקום אחוות לוחמים נשגבת הוא חווה על בשרו את מעשי הבגידה והאלימות המתחוללים בשורות הצבא הצרפתי המתפורר.

פבריציו נאלץ לשוב ללומברדיה בהיחבא, שכן המשטר האוסטרי הושב שם על כנו והוא עלול להיעצר בגין סיוע לאויב. בעקבות דודתו, הדוכסית ג'ינה סנסוורינה, הוא משתקע בנסיכות פרמה שבחבל אמיליה הגובל בלומברדיה. הוא נהנה שם מחסותם של הדוכסית ושל מאהבה, הרוזן מוסקה, המכהן כשר בכיר בממשלת פרמה. עם זאת, חרף מעמדו הנוח, פבריציו נתקף שעמום ואף שאט נפש לנוכח חיי החצר התככניים. ואמנם, סטנדאל מצייר כאן קריקטורה חריפה של משטר מלוכני המידרדר לכדי רודנות גרוטסקית. הנסיך ארנסטו-רנו'צו הרביעי, עריץ הלוקה בשגעון הגדלות, מכפיף את החוק לגחמותיו ורואה בנתיניו כלים לסיפוק מאווייו. הכל אישי בחצר פרמה, שכן הנסיך הוא "רודן שמכיר אישית את כל קורבנותיו!" (עמ' 223), כדברי הדוכסית סנסוורינה. אשר ליתר אנשי החצר, הם אמנם חזקים פחות מן הנסיך, אך העיקרון המניע אותם זהה: שאפתנות אישית.

סטנדאל מתאר בססגוניות רבה את האמצעים המשמשים את החתרנים הבלתי נלאים הללו במשחקי הכוח שהם מנהלים ביניהם: מתן שוחד למשרתים לשם השגת מידע, שליחת מרגלים, זיוף מכתבים ואינספור שקרים, קטנים כגדולים. הדוכסית סנסוורינה הוגה דימוי קולע מאוד לחיי החצר: בדומה למשחק הוויסט (אביו של הברידג'), מבוססים חיים אלה על מערכת של טכניקות ותכסיסים, ואין בהם מקום לאידאליזם או למוסר.

לאחר מותו של ארנסטו הרביעי ועלייתו לשלטון של ארנסטו החמישי, הופכת השוואת חיי החצר למשחק חריפה עוד יותר: הדוכסית, הנוהגת לערוך בארמונה נשפים לאנשי החברה הגבוהה, מחליטה יום אחד להעלות שם מופע בנוסח ה"קומדיה דל ארטה", שבו תשחק היא עצמה יחד עם שאר שועי פרמה. אפילו הנסיך, המאוהב בדוכסית עד עמקי נשמתו, מוחל על כבודו ועולה לבימה, במטרה לשחק את הדמות המאוהבת בדוכסית. וכך, במופעים מגוחכים וגרוטסקיים אלה, אצילי פרמה ושליטם משקפים את היצרים המניעים אותם בחיים האמיתיים, ומציירים במו ידיהם תמונה נלעגת של תשוקותיהם ותככיהם.

בהתחשב באופיה המנוון והקרתני של חצר פרמה, לא ייפלא כי פבריציו מסוגל להיות מאושר רק הרחק משם. זה קורה לו לראשונה בפרק 9, לאחר שיצא בחשאי את גבולות הנסיכות והתגנב לכפר הולדתו שעל שפת אגם קומו (לא רחוק ממילנו). הוא מוצא מסתור במגדל הפעמונים של הכנסייה, שם בילה בילדותו שעות ארוכות בחברת הכומר, האב בלאנס, שהופקד על חינוכו ואף לימד אותו את רזי האסטרולוגיה. במשקפת האסטרונומית ששימשה אותו בעבר לצפייה בכוכבים יחד עם הכומר הטוב, פבריציו משקיף כעת מטה, אל עולם ילדותו האבוד, ואף מזהה את פניהם של בני כפרו. הוא חש ממרומי מגדל הפעמונים עד כמה היופי, הדממה והשלווה הסובבים אותו מנוגדים להמולה המורעלת של חצר פרמה; ובראותו את האיכרים המפליגים על פני אגם קומו, כפי שעשה פעמים כה רבות בילדותו, הוא נמלא געגועים עזים לימים ההם: "האושר שחש עתה היה מורכב מכל האומללות, מכל המועקה שהסבו לו חיי החצר המסובכים. כמה מאושר היה ברגע זה להפליג מרחק פרסה אחת על פני האגם היפהפה והשלו כל כך, שכה הפליא לשקף את עומקו של הרקיע!" (עמ' 140).

זמן לא רב לאחר מכן נקלע פבריציו לקטטה ונאלץ להרוג את יריבו. אף שיש עדים לכך שפעל מתוך הגנה עצמית, תככני פרמה ממהרים לטפול עליו האשמות חמורות, והוא נידון לתקופת מאסר ממושכת. והנה, דווקא לאחר השלכתו לבית הסוהר, שב פבריציו וחווה אושר אמיתי, שאף עולה בעוצמתו על אפיזודת הביקור בכפר הולדתו. שכן, בעת כליאתו הוא חולף ליד קלליה קונטי, בתו של מפקד בית הסוהר, ובין השניים מתלקחת אהבה ממבט ראשון (למעשה הם נפגשו פעם בעבר, ואפשר להניח בדיעבד שזרעי האהבה נטמנו כבר במפגש ההוא). לשניהם זו אהבה ראשונה, שכן פבריציו השתעמם בחברת העלמות הרבות שאת לבן כבש, ואילו קלליה המופנמת והסגפנית דחתה מעליה עד כה את כל מחזריה רמי היחש. קלליה, עוד יותר מפבריציו, היא נטע זר בחברת הראווה של חצר פרמה, וההתבודדות נעימה לה יותר מן הבילוי בטרקלינים נוצצים.

לשמחתו של פבריציו, הוא מגלה שחלון תאו במגדל הכלא משקיף על חדרה של קלליה, המתגוררת עם אביה בארמון הנמצא בתוך מתחם המצודה. בדומה לאפיזודה שבה השקיף על כפר הולדתו ממגדל הפעמונים, פבריציו שב ונמצא כעת, מבחינה פיסית ורוחנית גם יחד, מעל הדברים כולם: לעיניו נגלה נוף מרהיב המשתרע עד להרי האלפים בצפון, ולכך נוספת כעת אהובתו - הנפש החיה היחידה הסמוכה אליו בבדידותו המזהרת. קלליה נענית לאהובה המאותת לה מחלון תאו, והשניים מתחילים לנהל שיחות בעזרת מערכת של סימנים מיוחדים. כאשר אוטמים את חלונו של פבריציו בלוח עץ גדול, הוא מנקב בו חורים וממשיך בשיחותיו עם קלליה.

וכך, דווקא כאשר כולאיו מנסים לנתקו מכל נפש חיה, עולה בידו ליצור את הקשר האנושי החזק ביותר שידע מימיו. כה גדול אושרו של פבריציו במצודת הכלא, עד כי רק בלב כבד הוא ניאות להימלט ממנה, בעקבות הפצרותיה ותחינותיה של קלליה. באורח סמלי, בריחתו מתרחשת לאחר תשעה חודשי כליאה. לאחר השהייה בסמוך לאהובתו, היציאה מן המצודה היא לפבריציו מעין לידה מחדש. אף שהוא זוכה לבסוף לחנינה ותופס מחדש את עמדתו הנכבדת בחצר פרמה, פבריציו אינו יכול לתת דרור בפומבי לאהבתו לקלליה. שכן, כמו רומיאו ויוליה, הנאהבים ב"מנזר פרמה" שייכים לשני המחנות היריבים בעיר.

הסוף הטרגי של סיפורם מחדד את הביקורת של הרומאן על תחלואי העריצות, המשחיתה כל חלקה טובה בחברה ואינה מאפשרת לאהבת אמת להתממש. יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שהתמונה הפוליטית שמצייר סטדנאל מסתכמת בהוקעת המלוכה ובהצגת הרפובליקה כטלית שכולה תכלת. שהרי מחד גיסא הוא מראה שחרף היותה של חצר המלוכה כר פורה לגחמנות ולשרירות לב, יש בהרפתקאותיה לא מעט חן (קומי וטרגי); ומאידך גיסא, המשטר הרפובליקני אינו חסין מפני הידרדרות: הוא עלול להפוך לשלטון הבינוניות הזעיר-בורגנית, שאף חסר את הפן האסתטי של המלוכה.

סטנדאל מסכם את היתרונות והחסרונות הללו בנוסחה קולעת: "כל המתקרב לחצר המלוכה מסכן את אושרו, אם אמנם מאושר הוא, ובכל מקרה הוא תולה את כל עתידו בתככיה של איזו חדרנית קטנה. מצד שני באמריקה, ובכל רפובליקה, עליך לעסוק כל היום בחיזורים מאומצים ומשעממים אחר הסוחרים ברחוב, ולהיעשות מטומטם כמוהם; ושם - אין אופרה" (עמ' 339).

ואמנם, סיפורו של פבריציו הוא ביסודו של דבר "אופרה", כלומר דרמה גרנדיוזית, "גדולה מהחיים": סיפורו של אציל המבקש להפוך ללוחם חופש ואף מצר על זכויות היתר שנפלו בחלקו (ראו עמ' 131), ולמרות זאת נותר אציל ברמ"ח אבריו - אמיץ ואבירי, גבה לב אך נדיב. אכן, אפשר למצוא משהו דון קיחוטי בדמותו של פבריציו, ה"מתעקש" למלא את תפקיד הנסיך האגדי בתקופה שהאצולה הולכת ומתנוונת, כפי שניכר היטב בחצר פרמה. זו גם תקופה שבה מתלווה לזכויות היתר של האצולה חיסרון של ממש: הכורח להסתפק במשלחי ידיה המסורתיים - קריירה צבאית או דתית - או לחלופין בחיי בטלה ראוותניים, בשעה שדווקא העסקים, המסחר והמקצועות החופשיים מתחילים לשמש מנוף רב עוצמה לצבירת כוח חברתי ופוליטי.

כתוצאה מכך, מעמד הבורגנות, שהמקצועות הללו הם נחלתו, מתחיל לנגוס בהגמוניה השלטונית של האצולה. כפי שמציין הרוזן מוסקה: "בן אצילים אינו יכול להיעשות רופא או עורך דין, והמאה הזאת שייכת לעורכי הדין" (עמ' 104). קורותיו של פבריציו דל דונגו - שבזכות תרגומה המשובח של אירית עקרבי יכול הקורא להתענג עליהן בעברית עשירה וטבעית - מתוות את גורלה המופלא של דמות יוצאת מגדר הרגיל; ובה בעת, יכול הקורא לשמוע ברומאן הזה את תזוזת גלגלי השיניים של שעון ההיסטוריה, שמחוגיו נעתקים בכבדות מן העבר ונעים לכיוון העולם המודרני.



סטנדאל. התנועות הטקטוניות של ההיסטוריה


ז'ראר פיליפ ומריה קסארס בסרט "מנזר פרמה" (1948)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו