בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | נחל יתלה - חמדה גנוזה

בין שתי מנהרות של קו הרכבת לירושלים יחבר גשר, בדיוק מעל הערוץ הבראשיתי של נחל יתלה. רגע לפני החורבן

תגובות

הפרחת השממה של הגאולה הציונית הצליחה מעבר לכל השערה: אין שעל אדמה כמעט, בין אילת ומטולה, שלא נחרש ועובד או נכבש לכביש או הפך תשתית לעיר או כפר של "בנה-ביתך". הארץ כבושה. מה שהיה בבחינת שממה - איתן טבע אדיר ומאיים, הפך זה כבר לגוף רצוץ המבקש על נפשו מזה הדורך על צווארו ברגל גסה. אין עוד מקום שהוא ארץ בראשית. יש אמנם שמורות טבע פה ושם - שדות וחורשות שגוננו עליהם בקושי מול הבנאים, ספסרי הקרקעות או ה"פורס-מז'ור" המשתיק-כל - הצבא, אבל ה"טבע" - אותו רעיון רחוק בדבר חייו העצמיים של העולם - נעלם.

מאוחר מדי גילינו שמאוחר מדי. אין המדובר בסכנה האקולוגית העולמית דווקא, אלא בסכנה האקולוגית המקומית והפרטית לגמרי - מותן של החיות, הרעלת המים והיעלמם של צמחים שהיו כאן מאז בריאת העולם. וזאת - מעבר לחנק הנפשי של בני האדם החיים כאן, שאין להם עוד מחוז שהוא בבחינת פרא; מקום שבאמת אינו עיר. הכל נגוע. רק מעטים מבינים שמה שאחז את התרבות כולה במשך אלפי שנים התהפך: הטבע, בא-כוחו של אלוהים, מי שהיה איתן אדיר ואכזר, כל-יכול ואין-סופי, אינו אדיר ואינו אין-סופי מול מעשי האדם. הענק התגמד. הוכה אל החומש. מכותיו הבאות אינן פרי של כוח אלא התפרצות הטיטאנים האצורים בו מתוך סדקי ההרס שנבעו בו.

ובכל-זאת, למרות הידיעה הברורה שאין, פשוט אין עוד "עתודה" של הרים, אדמות, נחלים וחורשות, ולמרות האזעקה המנסרת ומודיעה שמות הטבע אינו רק מותו של נוף יפה ואתר בילוי וטיול אלא הוא סכנה ממשית לחיי האנשים החיים במקום - הבונים בונים הלאה-הלאה ובשצף-קצף כאילו אין רשות ואין שכל ואין ידיעה ואין הבנה ואין כלום. והשררה, כלומר המדינה, משמידה מתחת רגליה את המקום שהיא עומדת עליו.

נחל יתלה הוא ערוץ עמוק בהרי יהודה המתחיל במורדות הרכס של אבו גוש וזורם מערבה ויוצא מן ההרים לעמק איילון ליד מבוא חורון. יש בו צוקים וחורש בר, שועלים וציפורים ושקט גמור. אין בו איש. לקראת המוצא מן ההרים הנחל נתקל בהר ומתפתל פיתול פתאומי צפונה ובמקום הזה נוצר בו נקיק עמוק ומוצל ובכותל המערבי שלו נוצרה מערה מסתורית שווילון טבעי של סלע התלוי מעליה חופה על פתחה. מעל סלע המפל שבנקיק צומח ליבנה רפואי ענק שפרחיו הלבנים נושרים עכשיו ומרפדים את האגן העמוק. אם בא לשם אדם, בדרך הקשה שלאורך הערוץ, נופל עליו אלם. זה האלם הנופל על אדם הרואה את חיי העולם בלעדיו. אפילו "יפה" או "נהדר" אינם יכולים למקום הזה.

הכניסה לנקיק של נחל יתלה, מבט מדרום. זהו מקום שלם, רק החיות, הצמחים והרוח הולכים בו / צילום: החברה להגנת הטבע

המקום הזה הוא מקום שלם. רק החיות, הצמחים והרוח הולכים בו. אפילו הצמחים הפולשים (כמו השיטה המכחילה, שכבשה כבר לא מעט בהרי ירושלים) לא הגיעו אליו. המקרה או הגורל שמרו עליו עד היום. כביש מס' 1 עולה בערוץ שמדרום לו ומצפונו - גדרות ההפרדה של השומרון, והוא - באמצע, סגור ולא נגוע. במונחים נדלניים המדובר הוא בשטח קטן למדי - קילומטרים ספורים של נחל ומדרונות תלולים. במונחיה של תרבות החיים כאן זוהי חמדה גנוזה. גניזה של בראשית.

מסילת הרכבת החדשה לירושלים מתוכננת כך שגשר ארוך ישא אותה מעל עמק איילון (זה הגשר הבנוי כבר הנראה היטב מהכביש לירושלים) ואחריו היא תיכנס אל תוך ההרים ותמשיך את מסלולה במנהרות עד נחל הארזים שבמבואות ירושלים. בתוך התוואי הזה נמצא נחל יתלה, וערוצו, על-סף מוצאו, עמוק מעט מעומקה של המנהרה המתוכננת. הפתרון לכך בתוכנית הקיימת הוא שהרכבת תצא מן ההר בנחל יתלה ותעבור בו על גשר ותיכנס מיד (לאחר מעט יותר מ-150 מטר) אל ההר שמצפונו ותמשיך בתוכו במנהרה לאורך עוד אחד-עשר קילומטרים. המקום שבו תצא הרכבת מן ההר ותיכנס מיד לזה שמולו הוא בדיוק מעל הנקיק, המפל והמערה.

אפילו אם יונחת הגשר מן השמים, העובדה שרכבת תצא ותרעים את הנקיק בכל כמה דקות תפר את כל הווייתו. אבל הגשר ייבנה בדרך כל-ארץ. כלומר - תיסלל אליו דרך גדולה אל ההר וממנו בפיתולים גדולים אל תוך הערוץ, להביא עליה במשאיות-ענק את הבטון ואת נדבכי הגשר הכבירים ואחר-כך - את אלפי חוליות המנהרה שמכאן מזרחה. והגשר הוא גשר כפול - למסילה ההולכת ולזאת החוזרת, ועמודיו ייתקעו בנקיק עצמו. מן הנחל הזה לא ייוותר דבר.

מן התוכנית הזאת ברור לחלוטין שמתכנניה לא העלו כלל בדעתם את קיומו של הנחל ואת משמעותו האקולוגית והתרבותית. עניינם היה טופוגרפי ותו-לא. החברה להגנת הטבע, המנסה עכשיו לעצור את ביצוע התוכנית והמציעה לה חלופה, היתה אמורה להיות חלק מהותי בתכנון מלכתחילה. אלא שבסדריה של המדינה הזאת ורשויותיה, והרכבת בכלל זה, הטבע והחברה להגנתו נחשבים מטרד ירוק שיש להערים עליו במקרה הטוב, ובדרך כלל פשוט להתעלם ממנו.

הטבע הזה. האדמה הזאת וחייה, אינם קניינה של המדינה ולא של מנהל מקרקעי ישראל. הם פיקדון יקר בידיה. הטיפול בו במדינה הזאת היום משמר עולם ערכים ישן של כיבוש השממה הציוני, ובעצם - עולם ישן עוד יותר, בן המאה ה-19, הרואה בציוויליזציה האנושית ובצרכיה הכלכליים ערך עליון. זהו עולם הערכים שהשמיד תרבויות ומחוזות שלמים על פני כדור הארץ. היום, כשברור לכל שמחירה של תפיסת העולם הזאת נגבה מחיי האנושות, ולא רק זו השחורה והרחוקה בפאתי העולם השלישי והרביעי, אלא זו הרואה בעצמה "אנושות", כלומר זו האירופית והאמריקאית, וכשבכל תרבות המבינה את חומרת הזמן עוצרים מול שרידי הטבע, בוחרת מדינת ישראל להיות כאחרונת הנחשלות בעולם ולהמשיך לכרות את הענף שהיא יושבת עליו.

המסילה החדשה לירושלים היא תוכנית חשובה ואצורים בה סיכויים גדולים לעתידה של ירושלים. אבל הדרך לירושלים חשובה לא פחות. ומה שנראה כצורך השעה וכשיא הקדמה עלול להיות ברמה עקרונית יותר שיאם של פיגור ונחשלות. ירושלים יכולה להיות, ולו בדבר הזה - אור לגויים וליושבים בארץ הזאת - להיות המקום שהקפיד שהדרך אליו לא תהיה רצופה חורבן נוסף, והפעם - חורבן ארץ-ישראל של בראשית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו