שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פואד סניורה וחסן נסראללה לא מתרגשים. אז מי בכלל צריך את המחצית השנייה של הכפר רג'ר?

פואד סניורה לא התרגש, חסן נסראללה לא מיהר לאמץ את ההישג. מי בכלל צריך את המחצית השנייה של הכפר רג'ר? בטח לא הלבנונים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי בראל

היה מעניין השבוע בלבנון, ולא בגלל הבשורה שבישר "הארץ" על כוונתו של בנימין נתניהו להודיע שהוא נכון לסגת מהחלק הצפוני של הכפר רג'ר. שני עניינים מושכים את תשומת הלב של אזרחי לבנון, בעודם מתכוננים בקדחתנות לבחירות בעוד חודש.

האחד הוא פתיחת דיוני ועדת הבדיקה בשאלת מעצרם הממושך של ארבעת הקצינים והפקידים הבכירים שנחשדו ברצח ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי. השני קשור לגילויים בפרשת הריגול הישראלי בלבנון, כביכול. רג'ר נדחקה לשולי החדשות.

אפילו ראש הממשלה, פואד סניורה, שהמחווה הישראלית אמורה לסייע לו, גזר על עצמו שתיקה. רק הערה אחת היתה לו. "הרעיון הנבזי שמפיצים כלי התקשורת הישראליים בעניין הכוונה לסגת מרג'ר, אינו אלא ביטוי למבוכה הישראלית נוכח חשיפת רשתות הריגול הישראליות בלבנון", קבע סניורה.

גם מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, לא מיהר לאחוז במחוות נתניהו - שעדיין לא הוצגה ובוודאי לא מומשה - כדי להציג עוד ניצחון. דרום לבנון ממילא נתונה לשליטת חיזבאללה ועילת המאבק הבא נגד "הכיבוש הישראלי" יהיו חוות שבעא. זה המאבק הראוי מבחינת חיזבאללה.

רג'ר, לעומת זאת, אינו אתגר. מבחינת ביירות, ההישג היה כשהאו"ם שירטט את "הקו הכחול" ב-2000, כדי לקבוע את קו הגבול הסופי בין ישראל ללבנון בעקבות נסיגת צה"ל מדרום המדינה. כך יצר האו"ם טרגדיה אנושית - חלק אחד של הכפר שייך ללבנון והאחר נמצא בגולן שבשטח ישראל.

מי בכלל צריך את רג'ר בלבנון? זה הכפר העלאווי היחיד בעולם שתושביו, כ-2,000 במספר, מחזיקים בתעודות זהות ישראליות, ושנחשב גם בלבנון חלק מסוריה. אפילו האו"ם התקשה לקבוע בשטחה של איזו מדינה שוכן הכפר. תושבי הכפר הגישו עצומות לנציגי האו"ם, אבל לא הצליחו לשכנעם.

מפגש הגבולות בין סוריה ללבנון לא סומן ולא תואר בכתב, כנהוג בהסכמים לקביעת גבולות, ועדיין שנוי במחלוקת בין שתי המדינות. במצב שנוצר אחרי סימון הקו הכחול מצאה סוריה את עצמה במצב לא נוח. היא יכלה לטעון לבעלות על רג'ר ולהוכיח כי תושבי הכפר נרשמו במיפקד האוכלוסין הסורי, שנערך ב-1960. אבל בינתיים מעדיפה סוריה לשתוק, כדי שלא לעורר עוד מחלוקת גבולות ולא לפגוע בפינוי ישראלי של צפון רג'ר.

השתיקה הסורית הרגיזה את תושבי רג'ר, שרואים בעצמם אזרחים סורים - ולא לבנונים. כל כך סורים, שב-1967 הם פנו בעצומה למושל רמת הגולן אז וביקשו ממנו להסתפח לישראל, בהיותם חלק מהרמה. חודשיים חלפו עד שישראל הסכימה לצרף את רג'ר לשטחי הכיבוש שלה. לבסוף הוכר רג'ר ככפר סורי וישראל הניחה את ידה על כ-500 דונמים ששייכים לו, בצומת שיאון, והעבירה אותם לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. הנימוק: בעלי הקרקעות רשומים בסוריה.

בקשת תושבי הכפר לחכור את הקרקע נדחתה והיא הועברה, "בינתיים", לרשות קיבוץ שניר. "עד שיהיה שלום עם סוריה", אמרו לתושבי הכפר. רג'ר, אגב, סופח לישראל ב-1981 במסגרת חוק רמת הגולן, אבל לא נכלל ברשימת יישובי קו העימות.

השתלטות זרים על אדמות הכפר אינה עניין חדש ברג'ר. לפני 300 שנים השתלטו כורדים על הכפר והכריחו את תושביו למכור להם את אדמותיהם. אז גם שינה המושל הכורדי, נציגו של השלטון העותמאני, את שמו של הכפר, שנקרא אז טרנג'ה, לרג'ר.

150 שנה אחר כך, מספרת אגדה מקומית, ביקש המושל הכורדי לעלות עם סוסו על קבר הקדוש שייח אל-ארבעין בכפר. הסוס סירב ולמחרת פרצה אש ששרפה את צינתו של המושל ושיספה את חרבו לשניים. המושל הבין כי זאת נקמתו של הקדוש והחליט להימלט מהכפר עם חייליו. הכורדים מיהרו להציע לבני הכפר לרכוש את אדמותיהם בחזרה. התושבים אספו פרוטה לפרוטה וקנו את הקרקע מעושקיהם.

האגדה החביבה הזאת מספקת רקע לבעיית הבעלות על חלק מקרקעות הכפר היום. אבל זו אינה מעניינת את מי שרוצה להיפטר מרג'ר ולהעביר את מחציתו למקום שאליו הוא כנראה לא שייך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ