לחזור לילד שבך - ספרים - הארץ

לחזור לילד שבך

השיבה הביתה, אומר הסופר אהרן אפלפלד, היא נושא נצחי אצלו. כך גם בספרו החדש, "ארץ הגומא": תמיד קיים הרצון "לשוב למקום שבו אמא הושיטה לך יד, שם ראית עץ או מים, וזה גם מקפל בתוכו את הכמיהה לחזור לתמימות, לראשוניות של הדברים"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ספרו החדש של זוכה פרס ישראל אהרן אפלפלד ראה אור עתה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הרומן מתאר את מסעה של טוני, אשה יהודייה יפה, תיאטרלית ורגשנית, שלאחר חיים סוערים ומלאי תהפוכות חשה כמיהה לחזור למחוז ילדותה. יחד עם בנה, רודי, היא עושה את המסע הביתה, לחיק הוריה והיהדות

בספר יש ממד ביוגרפי?

"כל מה שאני כותב יש בו שורש ביוגרפי, אבל זו אינה ביוגרפיה מובהקת, כי ביוגרפיה היא התאהבות בעצמך ואילו בכתיבה האמנותית מעורבת פרספקטיווה, יש בה התבוננות באחר, לא רק בעצמך. יש בה משהו שאתה מעניק לזולתך, ועל כן אמנות אינה תראפיה ואין בה נחמה - גדולתה בכך שאתה נותן מעצמך לאחרים.

"ובנוגע לחזרה הביתה - זה נושא נצחי, מאז האודיסיאה. הוא מושך אותנו בחבלי הקסם חזרה אל הילדות ואל מקום המגורים הראשון ואל כל מה שהוא מכיל - צבעים, ריחות, הורים, סביבה. החזרה הביתה לא קשורה לטריטוריה, זה אמנם הרצון לחזור למקום שבו אמא הושיטה לך יד, שם ראית עץ או מים, אבל זה מקפל כמיהה לחזור לחוויה הראשונה, לתמימות, לראשוניות, לחזור לילד שבך שאתה עדיין נושא אתך".

כמו בספרים רבים שלך בחרת לכתוב בצורה עקיפה על השואה, מדוע?

"נמנעתי כל השנים לכתוב על הזוועה בצורה ישירה. לכתוב על המחנות שהייתי בהם, פירושו של דבר לכתוב על המקום שבו אין בני אדם, שאדם הופך לרבע אדם, לבעל חיים חולה. אני מעדיף להגיע בכתיבה לאזורים שבהם האדם, על אף הסבל, עדיין נשאר אדם. אז אני כותב על השואה אבל אני לא כותב על השואה - אני כותב על הילד אהרן בתקופת השואה. הייתי בן שבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה ובן 12 בתומה. זאת היתה הילדות שלי. זה היה בית הספר שלי ואלה הן שנות הלימודים שלי, מאחר שרוב הזמן הייתי בגטו, בצעדות ובמחנות. ראיתי את המלחמה בעיני ילד וההתבוננות הזאת הצילה אותי ועיצבה את תפישת העולם שלי. למדתי להריח בני אדם ולהתבונן בהם עמוקות כדי לשרוד, ולמדתי שבעלי חיים יכולים להיות אנושיים יותר מבני אדם".

ובכל זאת יש מי שמקטלגים את היצירה שלך כ"ספרות שואה".

"אני לא אוהב את ההגדרה הזאת. סופר הוא סופר. על טולסטוי לא אומרים שהוא סופר של מלחמות. אני לא אוהב שקוראים את היצירה שלי כך, בחלוקה לקטגוריה מסוימת. כתיבתי נוגעת גם בילדותי בישראל שאליה הגעתי בגיל 13, בירושלים ובהיקלטות בישראל, והיא כמובן נוגעת בתקופת השואה. לסופר - ובזה נבחנת יצירה - יש יכולת להתבונן בבני אדם, בפנימיותם, להבין את מעמקי נפשם ולגעת ביחיד ודרכו ברבים".

אתה כותב מהר?

"הספר 'אל ארץ הגומא', למשל, נכתב במשך 20 שנה. אחרי שכתבתי אני מניח לספר מספר שנים ואחר כך חוזר אליו ואז קל לי להוציא משפטים ולמחוק. זה כמו מוסיקאי שקם בבוקר ומנגן - אני נכנס לאווירה. יש דף וצריך להביא אותו לניקיון ולתמצית: שלא תהיה שום מלה מיותרת, שרק המלה ההכרחית תישאר. אחרי שנים יש הנאה ויש גם התאמצות גופנית ונפשית. אחרי שעתיים-שלוש של כתיבה החולצה שלי ממש רטובה ממאמץ כמו הייתי חוטב עצים".

אי אפשר שלא להבחין באהבתך לקפה שנמזגת גם בין שורות הספר הזה.

"נכון, האהבה לקפה מחלחלת גם לדפי הספר החדש. בעיר שבה נולדתי, צ'רנוביץ, היו הרבה בתי קפה והייתי מבלה בהרבה מהם עם הורי ועם הדודים שלי, שם התעוררה האהבה הראשונה שלי לבתי הקפה. האהבה הזאת נמשכה בישראל, כשישבתי בבתי קפה עם לאה גולדברג וש"י עגנון. יחד עם בני הצייר, מאיר אפלפלד, הוצאתי את הספר 'עוד היום גדול' על בתי קפה בירושלים בשנות ה-50 וה-60. כיום חביב עלי בית הקפה 'טיכו' בירושלים. אני שותה בו כוס קפה, אוכל עוגה וכותב".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ