בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורה לחיים

תגובות

מהו המה דייב אגרס. תירגם מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות, 570 עמ', 94 שקלים

כדי לעגן את ההתרחשויות המתוארות בספר במציאות המוכרת לי, חישבתי מה גילו של גיבור הספר, ולנטינו אצ'אק דנג הסודאני, שהספר מסופר בקולו. התברר שהוא כנראה בגילו של בני, כמעט 30 (הוא לא מציין שנת לידה). כך, בזמן שבני למד קרוא וכתוב, אצ'אק דנג, שהרומן הזה מספר את סיפור חייו, חמק בעור שיניו מפשיטה של המוסלמים מן הצפון על כפרו, מריאל באי, שבדרום סודאן. הוא הצליח להסתתר, וממקום מחבואו ראה איך הרגו את הגברים וכפתו את הילדים והנשים - שכניו וחבריו למשחק, שהובלו לצפון ונמכרו כעבדים. אחד מחבריו, שנחטף באותו יום, הצליח להימלט והראה לדנג את הצלקת שנותרה מאחורי אוזנו, שם סימן אותו בעליו כרכושו, בברזל מלובן. כמו שמסמנים בקר.

בימים שבהם הצטרף בני לקבוצת כדורגל בכיתה א', הצטרף אצ'אק דנג במנוסתו לחבורה של כ-20 ילדים שנמלטו כמוהו מכפרים שונים והונהגו על ידי מורה מבית הספר בכפרו, דאט מאג'וק. המורה הוביל את חבורת הילדים, שגדלה כל הזמן, לאתיופיה השכנה, שם הוא קיווה למלטם ממוראות המלחמה.

ההשוואה לבני מכריחה אותי לזכור שהאירועים המתוארים בספר, האמיתיים להחריד, קרו לא כל כך מזמן. כל כך מפתה לחשוב שחטיפת ילדים לעבדות, גיוס ילדים למלחמה, הריגת ילדים או הפקרתם למוות שייכים לעבר הרחוק. אבל באמצע שנות ה-80 המלחמה בין הצפון המוסלמי לדרום הנוצרי היתה בעיצומה, והיא נמשכה עוד שנים רבות: אקון, פליט מדרום סודאן, גם הוא כאצ'אק בן שבט הדינקה היה עד להתקפה על כפרו ב-1999, כשהיה בן 14. שלא כדנג, הוא נתפס באותה התקפה, הובל בידיים כבולות ונמכר למשפחה מוסלמית בצפון. במשך שלוש שנים הוא שימש עבד למשפחה, עד שנפדה בידי ארגון נוצרי. הוא סיפר לי על כך בשנה שעברה בירושלים, שאליה הגיע דרך מצרים. וכמו אצ'אק דנג, גם הוא עדיין מחפש את מקומו בעולם ואת הדרך לרכוש השכלה.

חזרה לספר, המורה, דאט מאג'וק, הוא גיבורו האמיתי: הוא רושם את שמותיהם של הילדים המצטרפים לשיירה, מוביל אותם מכפר לכפר, מתחנן לאוכל ומחסה עבורם ובעיקר מנסה להפיח בהם תקווה גם כשמגרשים אותם בלי אוכל, גם כשנגמרים המים והם מתחילים למות. רגע אחד ילד הולך בשיירה ובמשנהו הוא מתיישב לנוח קצת, ומת. כך מת אחד מחבריו של אצ'אק. גם האריות רואים בילדים טרף קל, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, עד שהגיעו למחנה הפליטים באתיופיה, כבר היו שם יותר מ-15 אלף ילדים בלי הורים. בעולם הם כונו "הילדים האבודים". בקרב בני עמם שפגשו בדרך הם כונו לא אחת ג'יש אחמאר - הצבא האדום.

רק כשהגיעו למחנה הפליטים הראשון באתיופיה הבינו אצ'אק וחבריו שהכינוי אינו בדיחה. מחנה הפליטים, שנוהל על ידי ארגוני סיוע בינלאומיים, היה הופך בשעות הערב לממלכתם של אנשי ה-SPLA, "צבא השחרור העממי של סודאן" (Sudan (People Liberation Army. אלה היו המיליציות שהגנו על הדרום מפני הצבא הסודאני והמיליציות המוסלמיות מן הצפון, וגם הם ראו בילדים הבודדים טרף קל וגייסו רבים מהם ללחימה.

בזמן שבני וחבריו הלכו לתנועת נוער, אולצו אצ'אק דנג וחבריו לבצע עבודות עבור מפקדי הצבא, להשתתף באסיפות שבהן שרו שירי מלחמה, ואף לצפות בהוצאה להורג. ארבעה מחבריו לקבוצה גויסו וארבעתם נהרגו בקרבות. הוא מסיק ש"ילדים הם לוחמים גרועים מאוד. זאת הבעיה". אבל ייתכן גם שהילדים שימשו בשר תותחים ונשלחו לקו הראשון, למשימות המסוכנות ביותר.

רגע מסויט במיוחד הוא כאשר פורצת מלחמת האזרחים באתיופיה. המחנה נסגר ותושביו, שבקושי התרגלו לחיים הבטוחים יחסית, בורחים תחת ירי כבד, כשלפניהם נהר גועש שורץ תנינים. עשרות מתים מימינו ומשמאלו של המספר, מי מירי, מי בטביעה ומי בשיני התנינים. בעודו עומד קפוא, צץ לפתע מאחוריו המורה, דאט מאג'וק, שסייע לו לעבור את הנהר. הרגע הזה מבהיר עד כמה שברירי הוא הביטחון שפליטים יכולים לקוות לו ומדוע הם כה נואשים להתרחק מהסכנה עוד ועוד. אצ'אק דנג צלח את הנהר והצליח להגיע למחנה פליטים אחר בקקומה, קניה.

שם, במחנה הפליטים, הוא גדל והתבגר, למד, התאהב בפעם הראשונה ואף מצא עבודה - פריווילגיה נדירה לפליט במחנה. רק מקץ עשור הוא זכה לנסוע לארצות הברית, הרבה אחרי חבריו, הילדים האבודים האחרים. הוא הגיע בספטמבר 2001 לארצות הברית שאחרי פיגועי הטרור.

ארצות הברית אינה בדיוק הארץ המובטחת. אצ'אק אמנם זכה להכיר דמויות כג'יין פונדה וטד טרנר, אבל הוא התקשה להתקבל לקולג', עבר מעבודה בשכר מינימום אחת לאחרת וסיפורו נפתח כששני שחורים אמריקאים שודדים אותו בדירתו באטלנטה. בזמן שהם מאיימים עליו בנשק ומרוקנים את דירתו מתכולתה, הוא מספר להם בדממה את סיפור בריחתו. הוא ממשיך ומספר אותו למגוון של דמויות שאתן הוא נפגש: האח בחדר המיון שמטפל בו אחרי השוד, השוטרת שרושמת תלונה אך לא עושה דבר, הלקוחות בחדר הכושר שבו הוא עובד כפקיד קבלה.

יש מחיר לכתיבת רומן על סיפור אמיתי. בחירה כזו עשויה לפגוע באמינות ולעורר תהיות על מה מחפה הסופר ומה הוא מבקש להעצים. גם הכתיבה בגוף ראשון על חייו של אדם אחר עשויה להיות בעייתית. ובכל זאת, דייב אגרס כותב את אצ'אק דנג מתוך אהבה וברגישות כה רבה, שקל לשכוח שבכלל יש סופר והסיפור אינו ביוגרפי. זה גם אינו ספר זוועה - יש בו רגעים מצחיקים ויפים. הוא נכתב מתוך הצורך של אצ'אק דנג לספר את סיפורו וגם אם אינו ביוגרפי, העובדות בו נכונות. הוא מספר את סיפורם של הילדים האבודים ובמידה רבה את סיפורם של ילדים במלחמה. בכל המלחמות.

What Is The What \ Dave Eggers

מיהו דייב אגרס

דייב אגרס, בן 39, הוא מפעל ספרותי של איש אחד. ספרו הראשון, האוטוביוגרפי, "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" (הוצאת כנרת, 2005), היה לרב מכר וזיכה אותו בפרס כספי של 250 אלף דולר. הוא השקיע אותם בהקמת עמותה "826 ולנסיה", לעידוד קריאה וכתיבה בקרב ילדים ובני נוער.

אחרי שפירסם את "מהו המה" ב-2006, הקימו הסופר והמספר את "קרן ולנטינו אצ'אק דנג" (כתובתה באינטרנט: www.valentinoachakdeng.org), שההכנסות ממכירתו מוזרמות אליה. הקרן מסייעת להקים בתי ספר ומרכזים קהילתיים בדרום סודאן והסופר אף נסע לשם יחד עם גיבור ספרו, וראה כמה מן המקומות שעליהם כתב. מטרה נוספת של הקרן, צנועה ואישית אך חשובה, היא לממן את לימודיו בקולג' של ולנטינו אצ'אק דנג עצמו, שעדיין מקווה שחייו יעלו מתישהו על מסלול רגיל.



דייב אגרס וולנטינו אצ'אק דנג. קל לשכוח שבכלל יש סופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו