בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע ביוגרפי בעקבות אבי תורת האבולוציה, צ'רלס דרווין

תלמיד מסלול הכמורה בקיימברידג', צ'רלס דרווין, העדיף להתבונן בחיפושיות מאשר לשבת בכיתה: "יואיל נא האדם לצפות בילידי הפרא, ואז יבוא נא ויעז להתרברב בעליונותו המפוארת", כתב מאוחר יותר ביומנו. מסע ביוגרפי בעקבות אבי תורת האבולוציה, מבית אביו, דרך אוניית הוד מלכותו ועד לכפר שבו כתב את "מוצא המינים"

תגובות

בחדר העבודה של צ'רלס דרווין בכפר דאון שבקנט, אנגליה, ניצב כיסא העבודה השחור שלו, ולמרגלותיו הדום. אבי תורת האבולוציה לא אהב לכתוב ליד השולחן והעדיף לרשום את תצפיותיו ומסקנותיו על גבי לוח שהניח על ברכיו. על השולחן עומד מיקרוסקופ, ומולו תלויה המפה שמתארת את המסלול של "ביגל" - אוניית הוד מלכותו עמה הפליג דרווין במשך כחמש שנים והובילה אותו לתיאוריה המהפכנית. בחדר האורחים, מול חדר העבודה, עומד פסנתר הכנף שעליו ניגנה רעייתו, אמה, מדי יום, וכן לוח השש-בש של בני הזוג. מסביב ציורים של בני המשפחה וכוננית עם ספרים מאת צ'רלס דיקנס, רוברט לואיס סטיבנסון, ג'יין אוסטן, אסופות של משוררים אנגלים, ספרי מסעות וגיאוגרפיה וספרי היסטוריה.

בגינה גדולת הממדים ניצבות החממה הצנועה וערוגות הפרחים שבהן ערך דרווין את ניסוייו על צמחים במשך שנים, תוך מחשבה שניתן יהיה להוכיח את מנגנון הברירה הטבעית באמצעות ברירה מלאכותית של מינים. שגרת יומו היתה קבועה: הוא עבד כשש שעות, בעיקר בשעות הבוקר, ויצא לטיולים רגליים בשביל המקיף את הגינה שלוש פעמים ביום. "חיי מתנהלים כמו מנגנון של שעון, ואני נמצא בדיוק במקום שבו אסיים אותם", כתב לקפטן הביגל. לאחר 17 שנים כאלה פירסם את ספרו הידוע, "מוצא המינים".

בסימן 150 שנה לספר ו-200 שנה להולדתו, נערכים השנה אירועים רבים לכבוד צ'רלס רוברט דרווין. הוא נולד ב-12 בפברואר 1809 בבית "דה מאונט" בעיר שרוזברי שבמחוז שרופשייר, במערב אנגליה - החמישי מבין ששת ילדיהם של רוברט וורינג דרווין, רופא מצליח, וסוזנה ווג'דווד, בת למשפחה מיוחסת. הוריו היו חלק מהמעמד הגבוה המתפתח של בעלי מקצועות חופשיים, שחייהם נסובו סביב קריאת ספרים, כתיבת מכתבים, סעודות וערבי ריקודים בבתים של משפחות דומות. ילדותו היתה מאושרת מאוד, כפי שכתב, פרט למות אמו כשהיה בן שמונה.

אביו של דרווין היה הרופא הבכיר של שרוזברי ושלט במשפחתו ביד רמה, נטייה שרק החריפה לאחר מות אשתו. עם זאת היה טוב לילדיו, וצ'רלס מעולם לא דיבר עליו אלא בחיבה ובהערכה רבה. ב-1817 נשלח בפעם הראשונה לבית ספר שנוהל על ידי הכומר האוניטארי (זרם בנצרות שמאמיניו מאמינים באל אחד ולא בשילוש הקדוש) ג'ורג' קייס, ושנה לאחר מכן הצטרף אל אחיו, אראסמוס, בבית הספר הגדול שנוהל על ידי הכומר סמואל באטלר, סבו של הסופר סמואל באטלר (שלימים יהיה אחד ממבקריו של דרווין).

דרווין לא אהב את הלימודים הקלאסיים. "דבר לא היה גרוע יותר להתפתחות שכלי מבית הספר של ד"ר באטלר", כתב, "שכן החינוך שניתן בו היה חינוך קלאסי לחלוטין, ושום דבר אחר לא נלמד בו להוציא מעט גיאוגרפיה עתיקה. כאמצעי חינוכי היה בית הספר מיותר לחלוטין מבחינתי... העונג היחיד ששאבתי מלימודים אלה היה מכמה אודות של הורציוס, שאותו אני מעריץ מאוד. כשעזבתי את בית הספר לא הייתי טוב יותר או פחות ביחס לבני גילי, ואני סבור שנחשבתי בעיני מוריי ואבי לנער רגיל עד מאוד, מעט מתחת לרמת האינטלקט הממוצעת".

כך, במקום לשבת בכיתה העדיף דרווין הצעיר לטייל לבדו בחיק הטבע, לאסוף ביצים וסלעים, לדוג, לצוד, לגנוב פירות מחצרות של שכנים ולהמציא בדיות "רק בשביל לעורר את התרגשות הסובבים אותי". לצ'רלס ולאראסמוס היה עניין משותף בעולם הטבע והם ערכו ניסויים רבים במעבדת כימיה שהקימו בבקתה בגינת ביתם. כשצ'רלס היה בן 15 הוציא אותו אביו מבית הספר בגלל ציוניו הנמוכים וגער בו: "דבר לא מעניין אותך מלבד ירי, כלבים וציד עכברושים, וסופך שתמיט חרפה על עצמך ועל המשפחה כולה". את הקיץ בילה בעבודה בקליניקה של אביו, ובאוקטובר 1825 שלח אותו האב ללמוד רפואה באוניברסיטת אדינבורו.

באדינבורו נהנה דרווין ממעמדו כג'נטלמן צעיר ועשיר בעיר מרגשת וחדשה, אך לימודי הרפואה שיעממו אותו. "זיכרון הרצאתו של ד"ר דנקן על ה-Materia Medica בשעה שמונה בבוקר ביום חורף קר עדיין ממלא את לבי אימה. ד"ר מונרו, שהיה אדם משעמם, נשא את הרצאותיו על האנטומיה האנושית באופן המייגע ביותר..." כתב. אולם לא רק חוסר העניין הרחיק אותו מהמקצוע, אלא גם הברוטליות של הכירורגיה במאה ה-19, לפני עידן חומרי ההרדמה: "פעמיים נכחתי גם בתיאטרון הניתוחים של אדינבורו וחזיתי בשני ניתוחים קשים מאוד, אחד מהם בילד, אבל נמלטתי מהמקום לפני שנשלמו. מעולם לא חזרתי לחזות שוב בניתוחים... שני הניתוחים רדפו את רוחי במשך שנים רבות לאחר מכן".

עם זאת, שהותו באוניברסיטת אדינבורו לא היתה חסרת תועלת לגמרי: ג'ון אדמונסטון, עבד משוחרר מגיאנה שבדרום אמריקה, לימד אותו לפחלץ, ובמוזיאון לטבע, בו בילה שעות רבות, פגש את אוצר המוזיאון שיעץ לו לרשום את תצפיותיו בטיוליו בטבע. שני הדברים יועילו לו רבות בעתיד.

1,500 מינים שונים

ב-1827 נטש דרווין סופית את לימודי הרפואה, ואביו, שהתנגד לכך שייהפך "לחובב ציד ורכיבה בטל", יעץ לו להירשם ללימודי כמורה. באותם ימים דרווין לא פיקפק באמיתות התנ"ך, והמחשבה להיות כומר בקהילה כפרית שיקדיש את עצמו לחקר הטבע קסמה לו. שנה לאחר מכן החל את לימודי הכמורה בכרייסטס קולג' שבקיימברידג'. לימודי הכמורה כללו לימודים קלאסיים, מתמטיקה ותיאולוגיה - שאותם הזניח כבעבר. במקביל האזין להרצאותיו של הכומר והפרופסור ג'ון סטיבנס הנסלו על בוטניקה, והצטרף לטיולים רגליים ולשיט בנהר שאירגן לתלמידיו ושכללו הרצאות מאלפות על צמחים ובעלי חיים נדירים. עד מהרה נרקמה בין דרווין להנסלו ידידות עמוקה והתלמיד הצעיר כונה בקיימברידג' "האיש שמטייל עם הנסלו".

ב-1829 פגש דרווין את האנטומולוג (חוקר חרקים) הכומר פרדריק הופ, שהראה לו יותר ממאה חיפושיות שונות באוסף שלו. דרווין בעצמו היה אספן חיפושיות נלהב: "יום אחד, כשקילפתי קליפת עץ ישנה, ראיתי שתי חיפושיות נדירות, ותפסתי כל אחת ביד אחרת. לפתע ראיתי חיפושית שלישית ממין שונה, שלא יכולתי לאבדה, ולכן הכנסתי את החיפושית שהחזקתי בידי הימנית לתוך פי. אך אבוי! החיפושית הפרישה איזה חומר חריף ביותר ששרף את לשוני כך שנאלצתי לירוק אותה והיא אבדה, וכמוה גם השלישית".

למרות שהקדיש את רוב זמנו לאיסוף ממצאים וחיפושיות, צלח דרווין את בחינות ההסמכה לכמורה וקיבל את התואר שלו ב-1831. עם סיום לימודיו המליץ הנסלו לדרווין לנסוע ולטייל באזורים הטרופיים ויעץ לו לקרוא את ספרו של חוקר הטבע והטייל הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט, שבו מתוארים מסעותיו בדרום אמריקה. דרווין הושפע עמוקות מהספר והחל לתכנן את המסע שלו לאיים הקנריים, אחוז "תשוקה בוערת לתרום ולו את התרומה הצנועה ביותר למבנה האצילי של מדעי הטבע".

הוא בילה בקיימברידג' שני סמסטרים נוספים שבמהלכם תיכנן טיול עם חברים לטנריף, למד ספרדית והשתתף בקורס לגיאולוגיה (לאחר שקרא בספרו של הומבולדט כי הגיאולוגיה היא ענף מדעי חשוב למטיילים חוקרים). כעבור זמן מה קיבל מפרופסור אחר בקיימברידג', ג'ורג' פיקוק, הזמנה להצטרף כחוקר טבע למשלחת מיפוי לדרום אמריקה ולדרום מזרח אסיה על סיפונה של אוניית הוד מלכותו - ביגל (Beagle). דרווין פגש את הקפטן של ביגל, רוברט פיצרוי ונענה להצעתו להצטרף למשלחת כחוקר טבע וכבן לוויה, ללא שכר, ואף בתוספת של 500 ליש"ט לכיסוי הוצאות המחיה שלו עצמו למשך המסע. האונייה יצאה מהנמל בדבונפורט ב-27 בדצמבר, 1831. היא היתה אמורה לחזור לאנגליה אחרי שנתיים, אך בפועל נמשך מסעה ארבע שנים ותשעה חודשים ועבר, בין היתר, באיי כף ורדה, האיים הקנריים, ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, איי גלפגוס, טהיטי, ניו זילנד, אוסטרליה, איי הקוקוס, דרום אפריקה ומאוריציוס.

דרווין יצא למסע כשהיה בן 22 וחזר ממנו ב-2 באוקטובר 1836, כשהוא כבן 27. בתקופה זו התגלה כצופה מחונן בטבע: הוא אסף אלפי ממצאים של בעלי חיים, מאובנים, צמחים וסלעים, רבים מהם שלח לאנגליה עוד במהלך המסע. עם שובו למדינה הביא עמו עוד 1,500 מינים שונים של בעלי חיים, מהם מאות שלא היו מוכרים באירופה עד אותה העת. לאורך כל המסע ניהל דרווין רישום קפדני של תצפיותיו ושל רשמיו: 368 עמודים של תצפיות על בעלי חיים ועל צמחים ו-1,383 עמודים על גיאולוגיה.

ציפורים על משי

בכניסה לתערוכה "Big Idea", שהוצגה זה מכבר במוזיאון הטבע בלונדון, הונחו על כרית משי סגול בתוך תיבת זכוכית שניים מהמוצגים המדעיים החשובים ביותר בתולדות המדע: שני מינים של ציפורים חקייניות (Mockingbirds), אותם אסף דרווין באיי גלפגוס בספטמבר-אוקטובר 1835. את הציפור הראשונה גילה החוקר הצעיר באי סן קריסטובל ושיער שכל הציפורים בגלפגוס יהיו דומות זו לזו, אולם באי פלורנה גילה דרווין את הציפור השנייה - שהיתה דומה לציפור מסן קריסטובל אך גם שונה ממנה מאוד. שני המינים של הציפורים החקייניות היו דומים גם לאלה שראה דרווין בצ'ילה, והוא החל לתהות - מדוע ברא אלוהים מינים דומים כל כך, אך גם שונים, בסמיכות כה גדולה?

מעט הלאה מהציפורים החקייניות מוצגות בתיבת זכוכית נוספת 13 ציפורים שאסף דרווין גם כן באיי גלפגוס, ולימים נודעו בשם "הפרושים של דרווין". הציפורים שונות בעיקר בגודלן ובצורת המקור שלהן, שמותאם בצורה מושלמת לסוג המזון שנמצא באיים. בסמוך ניצבים דגמי הצבים בהם פגש דרווין בגלפגוס - צבי ענק שגם ביניהם ניכר דמיון ברור, אך היו שונים מאי לאי. סגן המושל של איי גלפגוס אמר לדרווין שהוא מסוגל לומר בתוך שניות ספורות בלבד מאיזה אי כל צב לפי הדוגמה על השריון שלו.

למעשה, ההבדלים בין הצבים גדולים מעט יותר: באי פינסון חי צב ממין Saddle Back שהשריון שלו מתעקל בחזיתו בדומה לאוכף, מה שמאפשר לצב לזקוף את צווארו ולאכול את הקקטוסים הגבוהים שגדלים באי. באי סנטה קרוס, לעומת זאת, חי צב ממין Dome Shelled שצורת השריון שלו היא כשל כיפה, ללא העיקול בחזית השריון, משום שהצמחייה באי סנטה קרוס גדלה על הקרקע והצב אינו צריך לזקוף את צווארו כדי לאכול.

בסמוך מוצג שלד של כנף עטלף, שלכל עצם בה יש מקבילה בידו של האדם, ומולו ניצבת ג'ני, קופת האורנג-אוטן הראשונה שחיה בגן החיות של לונדון. דרווין ביקר את ג'ני פעמים רבות ונדהם מהדמיון בהתנהגותה להתנהגות האנושית: "יתכבד האדם ויבקר אצל האורנג-אוטן המבוית, ישמע את יללותיו הנוקבות, יחזה במו עיניו בתבונתו בעת שמדברים אליו, כאילו הבין כל מלה; יחזה ברתחתו ובזעמו, במורת רוחו ובייאושו. יואיל נא האדם לצפות בילידי הפרא... ואז, במטותא, יבוא נא ויעז להתרברב בעליונותו המפוארת".

את העמדה החתרנית הזאת שהביע דרווין ניתן להבין טוב יותר לנוכח הסלידה והזעזוע שרחשו גם חוקרי טבע לשמע הרעיון שבין בני האדם והיונקים קיים קשר כלשהו. בין יתר מבקריה של ג'ני היתה גם המלכה ויקטוריה, שציינה כי ג'ני "אנושית באופן מטריד ומעיק".

אולם באותו זמן לא תפס דרווין את החשיבות הגדולה בעדויות שסיפקו הציפורים החקייניות, הפרושים והצבים לפתרון בעיית המינים. את חשיבותם של המאובנים הרבים שמצא במהלך המסע הבין מהר יותר; בארגנטינה, למשל, מצא מאובן יוצא דופן בחשיבותו של גליפטודון, יונק עצום אוכל עשב שחי בעיקר בעידן הפלייסטוקן ומזכיר במראהו את הארמדילו. דרווין תהה מדוע היה "צורך" בהכחדתם של המינים הקדומים, רק כדי ליצור מינים כה דומים להם? האם ייתכן שבעלי החיים הקדומים הם אבותיהם של המינים החדשים?

על חשיבותם של המאובנים כתב דרווין ביומן המסע שלו: "אין לי כל ספק שהקשר הנפלא הזה בין המתים והחיים באותה יבשת ישפוך בעתיד אור נוסף, יותר מכל סוג אחר של עובדות, על הופעתם של יצורים חדשים על כדור הארץ שלנו ועל היעלמותם ממנו".

כדי להבין את הנועזות בהשערה כזו מספיק להבין שהמלה "הכחדה" לבדה יכלה לעורר שערורייה בחברה של אז. אולם כשעיבד דרווין את שני סוגי התצפיות שערך במהלך המסע - על המגוון העצום של מינים דומים אך גם שונים בתכלית שחיים בסמיכות גיאוגרפית, ועל קווי הדמיון בין מאובנים של בעלי חיים קדומים שנכחדו לבין מינים קיימים - הבין שההסבר ההגיוני היחיד יכול להיות רק אחד: למינים יש אב קדמון משותף.

בנוגע לבעלי החיים שמצא בגלפגוס, שיער דרווין שאלה הגיעו מהיבשת והשתנו במשך השנים בהתאם לסביבתם. ביחס למאובנים, הניח שהמינים החדשים שנוצרו תחת המינים שנכחדו שרדו כי התאימו יותר לסביבתם. בשנות ה-20 של המאה ה-19 כבר היו חוקרי טבע וגיאולוגים רבים שפיקפקו בסיפור הבריאה, לפיו המינים לא השתנו מאז בריאתם, והתצפיות שערך דרווין במהלך המסע היו הוכחה חותכת לאי-תקפותה של השקפה זו: המינים משתנים, ויש ביניהם קשר הדוק.

הולדת העץ המפורסם

כשחזר דרווין לאנגליה כבר היה אישיות מפורסמת למדי, בזכות התגליות שדאג לשלוח כל השנים מסיפון ביגל. בלונדון חיזרו אחריו המדענים וההוגים המשפיעים ביותר, הוא הוצג בפני הגיאולוג צ'רלס לאייל ונבחר כחבר באגודה הגיאולוגית. פריצת הדרך המדעית שלו היתה ב-4 בינואר 1837 כשהציג את המאמר שלו על התרוממות האנדים באגודה הגיאולוגית.

דרווין החליט כי יישאר בלונדון כמה שנים על מנת לקדם את הקריירה המדעית שלו, אך נסע לפני כן לקיימברידג' לשלושה חודשים, שם ערך את יומניו מהמסע שהתפרסמו ב-1837 בשם "יומן והערות, 1832-1836" (ככרך השלישי מתוך שלושה שתיארו את מסעה של ביגל). עם שובו החל למיין את האוסף העצום של ממצאיו. להפתעתו, משרד האוצר הבריטי השתתף בפרויקט: את הציפורים, הדגים, הזוחלים והיונקים מסר דרווין לבדיקה בידי מומחים ואת הסלעים והמינרלים, חסרי החוליות והצמחים השאיר לבדיקתו הוא.

האורניתולוג ג'ון גולד שבדק את הציפורים שהציג דרווין בפני החברה הזואולוגית כפרוש, גדרון, פצחן ושחרור גילה כי למעשה מדובר בקבוצה של פרושים מארבעה תת-סוגים חדשים. גולד אמר לדרווין שהוא הביא עמו גם שלושה מינים חדשים של ציפורים חקייניות, שניים מהם יחודיים לאיים שבהם נמצאו. ביולי 1837 החל דרווין בכתיבת המחברת הראשונה שלו על טרנסמוטציה (מושג שלימים ייהפך לאבולוציה).

במחברת, שאותה כינה מחברת B, שאל את עצמו שלוש שאלות עיקריות: כיצד המינים נוצרים? כיצד הם קשורים זה לזה? מהו מנגנון האדפטציה? שם העלה דרווין לראשונה על הכתב את הרעיון שמוצאם של המינים מאב קדמון משותף. הוא שירטט את העץ האבולוציוני הנודע שלו, וכתב לצדו, "בין A ל-B: פער עצום בקירבה; C ו-B: השינוי ההדרגתי הקל ביותר; B ו-D: שוני גדול מעט יותר. כך נוצר סוג חדש". מעל העץ רשם, "אני חושב". מאוקטובר 1838 עד יולי 1839 כתב דרווין את מחברת E, שבה דן לראשונה בנושא האדפטציה ובעיקריה של התיאוריה שלו. הוא מנה שלושה עקרונות שראה בהם תקפים לכל: "נכדים כמו סביהם; נטייה לשינויים קטנים... במיוחד בנוגע לשינויים פיזיולוגיים; פוריות גדולה ביחס ליכולת הנשיאה של ההורים".

בספטמבר 1838 קרא דרווין, "לשם השעשוע", את חיבורו של הכומר תומאס מאלתוס, על עקרון האוכלוסייה. מאלתוס טען שאוכלוסיית העולם מכפילה את עצמה ואילו ייצור המזון גדל בקצב אטי בהרבה. התוצאה היא תחרות על מזון ועל שטחי מחיה, ולטענתו מלחמה ומחלות מאזנים את האוכלוסייה. דרווין ראה מיד את הקשר לתיאוריה שלו: בין המינים קיימת תחרות מתמדת על משאבים, והפרטים שהותאמו במידה הטובה ביותר לסביבתם ישרדו ויתרבו.

בזמן שהותו בלונדון החל דרווין לחשוב בין היתר גם על נישואים. הוא ערך רשימה של היתרונות והחסרונות של חיי נישואים. "אלוהים אדירים", כתב, "אין לשאת את המחשבה שאעביר את כל ימי כדבורה עמלנית, אך ורק בעבודה, עבודה, והכל לשווא. כעת נסה לראות בעיני רוחך אשה נחמדה וענוגה... אש נעימה בוערת באח, ואולי גם ספרים ומוסיקה... להתחתן - להתחתן - להתחתן. מש"ל". ביולי 1838 פגש את בת דודתו, אמה וודג'ווד, שאליה היה קשור מגיל צעיר. הם נישאו שנה לאחר מכן.

בדרך לרחוב אפר גאוור מס' 12 בשכונת בלומסברי שבלונדון אני נתקל בבניין שעל דלתו כרזות של דרווין וכיום שוכנת בו הפקולטה לביולוגיה של היוניברסיטי קולג' של לונדון (UCL). הבניין נקרא גם בניין דרווין וזהו הבית שבו התגוררו צ'רלס ואמה עד 1842 ובו נולדו שני ילדיהם הראשונים. הבית, שאותו כינו בני הזוג בית מקאו (משום שהווילונות הצהובים, הקירות הכחולים והרהיטים האדומים, הזכירו להם את צבעיו של התוכי מקאו), שוכן כמה מאות מטרים מהבניין הראשי של היוניברסיטי קולג', על בניין העמודים המרשים שלו בסגנון יוון הקלאסית, ולא רחוק מהמוזיאון הבריטי. האזור סימל את הרוח החדשה של הנאורות ואת חיי הרוח, אך לונדון היתה עיר צפופה ומזוהמת; מול היוניברסיטי קולג' ניצב בית החולים האוניברסיטאי וממנו שמעו צ'רלס ואמה לא אחת את זעקות החולים בחדר הניתוח.

באותה שנה הרגיש דרווין שהוא מוכן לנסח את קווי המתאר של התיאוריה שלו, שעיקריה כבר היו ברורים לו: בעלי חיים וצמחים שיש להם תכונות מועילות העוברות בירושה יחיו זמן רב יותר, כלומר יוכלו להוליד צאצאים רבים יותר, שלכמה מהם יהיו תכונות חדשות משל עצמם. מינים יכולים להשתנות על ידי תהליך של ברירה טבעית, כלומר שינויים אקראיים בגנים המובילים לשינויים במין שמגדילים או מפחיתים את סיכויי הישרדותו. שינויים אקראיים טובים יזכו את בעליהם בחיים ארוכים יותר ובסיכויים גדולים יותר להוליד צאצאים. באותה שנה ציפו צ'רלס ואמה לילדם השלישי ובית מקאו כבר היה קטן מדי למשפחה הגדלה, בספטמבר 1842 עברו להתגורר בכפר דאון.

ממעמקי האדמה הלחה

בקיץ 1844, שנתיים לאחר המעבר לבית דאון, כבר השתרעו קווי המתאר של התיאוריה על פני 230 עמודים. אך דרווין עדיין היסס לפרסם אותה - המחשבות על התגובות האפשריות לפרסומה של תיאוריה על מוצאם של המינים שאלוהים לא נכלל בה היו מאיימות מדי. דרווין, שהיה מודע לבריאותו המידרדרת (במהלך מסעו בביגל חלה, כנראה בצ'אגאס), כרך את כתב-היד וכתב מכתב לאשתו, כמעט צוואה, ובו הורה לה לפרסם את כתב-היד במקרה שימות ולא יספיק לעשות זאת בעצמו.

"לא העמקתי מספיק בבעיה אחת בעלת חשיבות גדולה..." כתב, "הנטייה של יצורים אורגניים מאותו מוצא להתפצל בטבעם כשהם משתנים". את הפתרון לבעיה מצא דרווין זמן קצר לאחר מכן: "הפתרון הוא, אני מאמין, כי הצאצאים של כל צורות החיים הדומיננטיות והשליטות שהשתנו, נוטים להיות מותאמים לנישות רבות ומגוונות ביותר בכלכלה של הטבע". זה היה השורש של התיאוריה שלו - הרעיון של הברירה הטבעית, או של "הישרדותם של המתאימים ביותר".

אחרי 14 שנים של ניסויים ותצפיות בחממות ביתו, קיבל דרווין ב-18 ביוני 1858 מכתב מהארכיפלג של מלאי שבדרום-מזרח אסיה ובו מאמר של חוקר טבע אלמוני יחסית בשם אלפרד ראסל וואלאס. במאמרו ניסח וואלאס תיאוריה זהה כמעט לתיאוריה שלו על מוצא המינים, והקולגות של דרווין האיצו בו לפרסם - לפני שוואלאס יקדים אותו.

אחרי לבטים רבים התיישב דרווין לכתוב את ספרו והשלים אותו תוך שנה אחת בלבד. "מוצא המינים" יצא בלונדון בנובמבר 1859 בשם "The Origin of Species by Means of Natural Selection or the Preservation of Favoured Races in the Struggle for Life".

הספר זכה להצלחה מסחררת והמהדורה הראשונה שלו נמכרה ביום הראשון להפצתה. ככלל, למרות התנגדויות ושערוריות שעוררה, התקבלה התיאוריה של דרווין בחיוב, הן על ידי הממסד המדעי והן בציבור. עוד במהלך חייו של דרווין תורגם "מוצא המינים" לעשר שפות אירופיות.

12 שנה לאחר מכן פירסם דרווין את ספרו "מוצא האדם" (Descent of Man) ובו ענה על השאלה המתבקשת מספרו "מוצא המינים", האם מוצאם של בני האדם מבעלי החיים. דרווין לא היסס להשיב, "האדם, על כל תכונותיו הנאצלות... עדיין נושא בגופו את מוצאו הנמוך יותר". ב"מוצא האדם" מוזכרת בפעם הראשונה המלה אבולוציה.

צ'רלס דרווין מת ב-19 באפריל 1882 ונקבר בלונדון בכנסיית ווסטמינסטר, לצד גדולי האומה הבריטית. בסוף ספרו הגדול, "מוצא המינים", כתב: "מעניין להסתכל בגדה סבוכה, מכוסה צמחים מסוגים שונים, ציפורים שמצייצות בין השיחים וחרקים מעופפים שונים, ואת החמימות העולה ממעמקי האדמה הלחה, ולהרהר בכך שצורות החיים המפותחות הללו, שהן כה שונות זו מזו, ותלויות זו בזו באופן כה מורכב, נוצרו כולן על ידי החוקים הפועלים סביבנו".

בדרך חזרה מבית דאון אני מחכה במרכז הכפר לאוטובוס. הכנסייה של הכפר ניצבת בדיוק באותו המקום שבו עמדה בזמנו של דרווין. כיום שמה "הכנסייה על שם צ'רלס דרווין". *

האבולוציה לפני דרווין

כשדרווין יצא למסעו סביב העולם על סיפונה של ביגל, שלטה במדעי הטבע השקפת העולם הדתית הנעוצה בסיפור הבריאה. מקומו של האדם בטבע היה בראש "שרשרת הברואים הגדולה", ומתחתיו בסולם ניצבים אורגניזמים פשוטים יותר. התפיסה היתה שבעלי חיים וצמחים מתרבים בינם לבין עצמם ולא השתנו מאז בריאתם, והרעיון שיצורים חיים יכולים להשתנות למינים אחרים, היה בתחילת המאה ה-19 בגדר כפירה מוחלטת, למרות שהוא הועלה שוב ושוב, אפילו בתקופת יוון הקלאסית.

את הגרסה האנגלית לבריאתנות, או לתיאולוגיה של הטבע, ניסח בין היתר חוקר הטבע ג'ון ריי בספרו "חוכמתו של האל כפי שהיא משתקפת בעבודת הבריאה" (1691). ריי אמנם הציע הגדרה למין כקבוצה של אורגניזמים המתרבים בינם לבין עצמם, אך טען כי המינים "לא השתנו מראשיתם". מייצג נוסף של התפיסה הזאת היה הכומר וויליאם פיילי, שבספרו, "התיאולוגיה של הטבע", קבע כי האדם הוא אמנם יצור טבעי, אך נפרד מבעלי החיים ועליון להם. הדוגלים בתיאולוגיה של הטבע זיהו את קווי הדמיון בין אבריו של האדם לאבריהם של בעלי החיים, אך טענו כי מה שמפריד את האדם מבעלי החיים האחרים הוא נשמתו בת האלמוות וייעודו הרוחני שמצוי מעבר לגבולות העולם הזה. השקפה בסיסית נוספת בתיאולוגיה של הטבע היתה שכל בעלי החיים והצמחים בטבע שרויים באיזון ובהרמוניה.

אפילו חוקר הטבע השוודי הדגול, קארולוס לינאוס (1707-1778), שיצר את מערכת המיון לעולם החי, האמין כי בעלי החיים והצמחים לא השתנו מאז בריאתם. באותה העת שבה פעל לינאוס טען חוקר הטבע הצרפתי, הרוזן בופון, בספרו, "תולדות הטבע", שהמינים יכולים להשתנות בעקבות שינויים סביבתיים או במקרה. אולם באותה נשימה הוא ציין גם כי "כל בעלי החיים השתתפו באופן שווה בחסד הבריאה". דרווין הכיר בתרומה של בופון לרעיונותיו שלו על השתנות המינים, אך גם התייחס אליו בביטול משום שאינו "נדרש לסיבות או לדרכים להשתנותם של המינים".

לפני דרווין, חוקר הטבע המפורסם ביותר שהציע תיאוריה להשתנותם של המינים, היה ז'אן בטיסט לאמארק. לאמארק גרס שהמינים משתנים על ידי רכישה של תכונות חדשות והתיאוריה שלו התבססה על רעיון האדפטציה - מינים רוכשים בהדרגה תכונות חדשות בהתאם לשינויים סביבתיים. לאמארק האמין שיצורים בתחתית שרשרת הברואים נאבקים להתפתח במעלה הסולם כדי להפוך ליצורים מורכבים יותר. ההסבר של לאמארק יכול היה להסביר את הפערים הקטנים שנצפו בין בעלי החיים.

אחד ממבקריו של לאמארק היה הברון קווייה שטען כנגד לאמארק כי לאחר כל אירוע קיצוני שעברה הארץ, כגון הצפות או רעידות אדמה, חידש אלוהים את המלאי של בעלי החיים. עם זאת, בעקבות מחקרים גיאולוגיים שיטתיים שבהם נחשף מידע על תקופות פרהיסטוריות ובעקבות מציאתם של מאובנים של בעלי חיים שנכחדו, כבר היו גיאולוגים וחוקרי טבע רבים שפיקפקו בסיפור הבריאה בנוסח התיאולוגיה של הטבע ובעיית מוצאם של המינים היתה נושא לדיון ער. השאלה העיקרית היתה אם השינויים היו הדרגתיים וקטנים או נגרמו בעקבות אירועים קיצוניים ובודדים.

ב-1844 הופיע ספר, שנכתב על ידי מחבר אלמוני, בשם "שרידים לתולדות הטבע של הבריאה" (Vestiges of the Natural History of Creation) והטיעון העיקרי שהוצג בו היה שהמינים משתנים באופן מתמיד ונצחי. הספר, שלאחר מכן התברר שנכתב על ידי העיתונאי רוברט צ'יימברס, הצליח מאוד מבחינה מסחרית - 11 מהדורות שלו נמכרו עד 1860 - אך הוא ספג ביקורת קשה ביותר בקרב הקהילה המדעית מכיוון שלרעיונות שהועלו בו לא צורפו הוכחות חותכות. השערורייה שעורר הספר היתה בוודאי אחת הסיבות לכך שדרווין, שב-1844 כבר השלים את הטיוטה הראשונה של התיאוריה שלו כפי שנכתבה ב"מוצא המינים", המתין 15 שנים נוספות עד שהעז לפרסם אותה.



צ'רלס דרווין, סוף המאה ה-19. 'דבר לא מעניין אותך מלבד ירי, כלבים וציד עכברושיםw' אמר לו אביו כשהיה נער


שני מינים של ציפורים חקייניות שגילה דרווין באיי גלפגוס, בתערוכה במוזיאון לטבע בלונדון. מדוע ברא אלוהים מינים דומים כל כך?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו