בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כלי נגינה המחכה בנרתיקו

בשיר "מוחו של המשהו" שבמחזור "מיטב המוחות" שהופיע בספרו הראשון, "האצבע", חזי לסקלי מתרחק לרגע מכלי הביטוי המובהק שלו, הכלי הלשוני, ובוכה

תגובות

הצטרפותו של חזי לסקלי אל חיק המונצחים בכרך "כל כתבי" היא הזדמנות לשוב אל מבוכיו הגלויים ואל מבוכותיו הסמויות של משורר מרתק - גם כשהוא במיטבו וגם כשהוא במירעו. הן הדחייה הן המשיכה אל שיריו מקורן באיזו קדם-הנחה אסתטית, שקשה מאוד להגדירה, והיא מתבהרת רק במשך הקריאה השנייה, השלישית והרביעית.

לדעתי הגיע כוח היצירה הלשוני של לסקלי לאחד משיאיו במחזור "מיטב המוחות" (שהופיע בספרו הראשון, "האצבע"). הלשון עצמה היא הדובבת ברבים מן השירים, משליטה עליהם את הגיונה הבלתי אנושי, אך בה בעת אורבת לעצמה בין סימטאותיה, ממתינה לרגע שבו יציצו פני הממשות מבעד לחרכים המילוליים - ואז שבה ועוטה את מסכות הקרנבל הלוגי. שירי המחזור קשורים זה לזה במעין שרירותיות קבועה; מנושא שהוזכר בשורותיו האחרונות של השיר האחד נבראת פתיחתו של השיר האחר, מוטיווים אחדים נעים בין השירים כנוודים המסתגלים חיש קל לשינויים בתוואי הנוף והאקלים, ואיזו טקסיות מודעת לעצמה, שלפעמים מביעה ביטחון גמור במתרחש, ולפעמים מעידה על היסטריה מוחלטת, שורה על הכל.

השיר האחרון במחזור, "נער הבועה" (עמ' 72-75), מציג את אפשרות ההימלטות (או את אשליית ההימלטות) מכלאם המעגלי של השירים הקודמים, ויש לכך סימנים אחדים: עצם שמו (שמות השירים הקודמים כללו מיני "מוחות" - "מוחו של הביטוי", "מוחו של הטורסו" - ואילו כאן הופיע "נער"), העובדה שהוא נפתח במוטו ולפיו "דייוויד, ?נער הבועה', מת לאחר שהוצא מבועה סטרילית שבה חי מאז נולד" (השיר שקדם לשיר זה תיאר בפשטות את הנחתו של צוללן מת, ש"אינו חושב על כלום", על קרקעית הים, כלומר, רמז על סיומו השרירותי של המהלך המחשבתי שתואר עד כה), מספור בתי השיר בספירה יורדת, שיבה אל רעיונות, קולות וציורים שהופיעו לאורך שירי המחזור, ובמיוחד שתי הצהרות המופיעות בו - זו הנחרצת, הפותחת את השיר ומכריזה על כשלון כל שקדם לה ("מי שיצר את השגיאה, נידון לדבר עליה") וזו המוזרה החותמת אותו: "אם כן נרפאנו".

אך אין בשיר זה מבע מפורש שאפשר להגדירו "אנושי". מופיעה בו, אמנם, המלה "אהבה" בהקשר בלתי צפוי, וקיים בו גם "בכי הרוחות", אך אין בו דמות אנושית, שאפשר לזהות את קווי מתארה מבעד למופעי הלשון. דמות אדם כזאת נוכחת באחד היפים שבשירי המחזור, השיר "מוחו של המשהו", וקיומה קשור במכתם מוסיקלי מעניין ביותר: "נשלח אלי ארגז קטן. / פתחתי אותו ולא מצאתי דבר. / ?חפש היטב ותמצא משהו' / נאמר במכתב המצורף. / חיפשתי שוב ומצאתי שערות של / חיה וקטע חוט. / מישהו ליטף את הבגד ולבש את החיה, / הפריד בין תנועותיו לבין תנופתן, / והניח עדויות בלתי-מוסברות בתוך ארגז / קטן. תכולתו / של / הארגז / פורחת עתה ללא בושה, תובעת / את זכויותיה, לומדת את חולשותי. / אני מתגונן מפניה ומנסה להגדירה. / היא מתרחקת ומקשיבה להגדרותי. / הגדרה אינה רוח העוברת דרך צינור - / - אני מנסה להסביר לה, אבל הקשבה היא הבית / שהיא בונה לעצמה בתוך הבית / שבנו לה. // אחרי שנים נזכרתי באותו אירוע מטריד ובכיתי. / הבכי הוא כלי נגינה המחכה בנרתיקו. / כלי נגינה בלבד. / לא כלי ביטוי" ("מוחו של המשהו", עמ' 67).

פרט לעובדה שהארגז הריק הזה, שתכולתו פורחת ללא בושה - פריחה שהיא שילוב סינתטי, חי ולא-חי, של שיירי ה"חיה" ושרידי ה"בגד" - הוא במידה רבה "הקופסה השחורה" של מחזור השירים כולו (כפי שנכתב בשיר "שנינו יודעים", זו "תיבת התהודה / שבתוכה אנו יושבים ומקשיבים / למלים שיצרנו מתוך פחד שאין לו תקנה", עמ' 38), אזכור ההיזכרות ב"אירוע המטריד", אותה הינתקות מרצף ניסיונות הפענוח של העדויות הלא מוסברות ומסכת ההתקפות וההתגוננויות, היא המאפשרת לבכי להופיע - לא כציור מופשט ורב-משמעי, אלא כרגע נדיר של אנושיות, החושף את פגיעותו של מי ששילח את לשונו ומחשבתו אל מסעותיהן המטורפים.

בכי זה, אומר לסקלי, "הוא כלי נגינה המחכה בנרתיקו". תיאור מדויק זה הוא שלט הכוונה זעיר, המבטיח (לי לפחות) כי הדיון השירי הזה כן ועמוק, ובשום פנים איננו מנייריסטי.

אין ציוני-דרך מוסיקליים רבים בשירת לסקלי, הפונה בדרך כלל אל המחול ואל האמנות הפלסטית. בספרו הראשון של לסקלי, שאמנם מופיעים בו פסנתר (עמ' 18) ו"שנהבו המבוית של / קליד" (עמ' 42), אפשר לאתר שני אזכורים מוסיקליים בולטים נוסף על זה הנוכחי: האחד מסתתר במחזור "המשוררים" ("המוסיקה הנלעגת" של "גביש מושלם", ה"נוגעת בשפתי, מסתבכת בשערי, מכתימה את בגדי בצליליה האיומים") והאחר מבליח בין שורות השיר "סולמות ופטישים": "הקשיבו למוסיקה / שהחריבה את ביתי, ונמלטה אל החוץ שנאטם בקורות עץ" (עמ' 63).

בשיר "מוחו של המשהו" אין צלילים איומים ואין חורבן. יש בכי שהוא "כלי נגינה בלבד", ו"לא כלי ביטוי". לא צריך לפרש את תפקידו של הבכי באלגוריה הזאת; שמיעתו היא החשובה. ההקשבה, אותו "בית שהיא בונה לעצמה בתוך הבית / שבנו לה" - תיאור נפלא זה של היפתחות אל משהו צלילי ומציאת העצמי בתוכו - מתרחקת כאן מכלי הביטוי המובהק של לסקלי, כלומר זה הלשוני. ומשהו שמהותו אוטונומית - לא כלי ביטוי, לא משהו שיבטא דבר-מה אחר - נהפך לרגע לעולם שלם. ההקשבה טמנה משהו שחיכה בנרתיקו, הציפייה הולידה את ההיזכרות, ההיזכרות הולידה את הבכי, ומתוך הבכי נברא אדם; אדם לא לשוני, אדם בוכה, "כלי נגינה בלבד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו