בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון האכזריות

חזי לסקלי מוכר כמי שעיניו מחייכות ופיו קורא בקול, שהאש שלו נראית כמו קרח, או להפך. אבל זה רק ממד אחד שלו. היה לו תמיד גם צד אחר, שהוא המקור לצעקה הקבורה בשיריו

תגובות

באר חלב באמצע העיר: שירים 1968-1992, מאת חזי לסקלי, הוצאת עם עובד, 2009, 322 עמודים

חזי לסקלי לא היה כאן כמה שנים טובות, ושיריו כלל לא נודעו. בעצם היתה זו רק רונית וייס-ברקוביץ שידעה מתחילה על כוחו העז, ורק כאשר חזר מקץ כמה שנות ולימודים חיים בהולנד דרך כוכבו ובמהירות, בניגוד למה שאוהבים לומר. הוא היה למבקר מחול, אסף סביבו מעריצים ומשוררים, התחבר בקשרים עזים של אהבה עם מאיר ויזלטיר, שאף הוציא שני ספרים ראשונים של לסקלי בזה אחר זה, בהוצאת "עם עובד", הוא גם אירגן פסטיבל שירה בתל-אביב, שכמוהו לא נראה, ואחר כך מת באיידס, אחרי שספרו הטוב ביותר ראה אור וספר שירים טוב עוד יותר היה כבר מוכן לדפוס, וראה אור אחרי רק מותו ללא עת.

שירתו נעה בין אסתטיציזם קר, כביכול מבודח, כזה שהשיח של השירה העברית לא אהב, וספק אם הכלים העומדים לרשות חוקרי השירה, כלומר מדריכיהם וכתיבתם של מדריכיהם, יכולים להתמודד עם שירה כזאת, שאיננה "נושאית": "השולחן הזה איננו שולחן / ארבע רגליו הניצבות על רצפה שהיא מסד אך גם משטח שביר / יציבות אך מעט מיציבות טענתי המופרכת". וגם שאלות כביכול-אבסורדיות:

מהי תכליתה של הכוס המצבת

ליד חית-הברונזה והספר

שנמשה מן הדממה כדי לתאר

את פשעינו בהצלחה כה מועטה?

אפילו בתוך המועט המוקדם הזה מתרוצצות שתי גישות של לסקלי אל מעשה השיר, לאו דווקא קשורות בהתפתחותו עם הזמן, אלא כחלק ממשחק השירה שלו, שהיה תמיד גם משחק מחבואים. בקצה האחד ניצבו שירי המחול, והפאתוס המבודח-משהו, שבו עשה לסקלי שימוש בלשון "מגדירה", קובעת את הכללים, כך שהקורא הספקן יצטרך לחכות שנים רבות כדי להתחייב ב"רצינות" לשירים כאלה

איש קטן במיחד

יכל לרכב על אקדח

סוס שחר.

זה שיר וחלק ממחזור שירים, במקרה זה מעין התכתבות עם ואלאס סטיבנס, מחוז השתוקקות חשוב בשירה העברית, שאינה יכולה לצאת מגבולות הרומנטיקה, חרף הניסיונות הנואשים של כמה ממשורריה המרכזיים, למשל נתן זך, או ויזלטיר. לסקלי, מהבחינה הזאת, מעורר מחדש את הגעגוע לשירה קלאסית, למודרניזם קר, שעיניו מחייכות ופיו קורא בקול, שהאש שלו נראית כמו קרח, או להפך. כך או כך, זה רק ממד אחד של ההומור של לסקלי. היה לו תמיד גם צד אחר, שאותו "חשף" ב"העכברים ולאה גולדברג": המקור לצעקה הקבורה בשיריו: "יש לי ארבעה אחים שנולדו מתים / והם קוראים לי לשוב אליהם...". אני מקצר דווקא בציטוט השיר הידוע הזה, ובולט בהמשכו יחס מרגש לרצף ויון-ברכט:

בתחלה גרתי ליד הערים (...)

רק מאחר יותר העזתי לגור

בתוך הערים ממש.

בתוך גופן העדין, החולה.

גבעתים, האג, אמסטרדם, תל אביב -

מקומות שבהם למדתי לתרגם

את ה"בוא בוא" למלים אחרות

ומהמלים האחרות עשיתי שירים.

אם יש ערך להסבר שמעניק המשורר למקום שממנו "נחל את שירו", הנה לסקלי כממלא מקום חי של אחים מתים הוא ההסבר שלו לשירתו, שירה של מילוי מקום לדו-שיח עם עולם שותק של המתים. אבל גם ההסבר הזה הוא הסבר חלקי. מוטב לקרוא אצל לסקלי, לכל אורך שירתו, זו שהתפרסמה בסוף שנות השמונים, ונכתבה לפני כן, עד כמה אהב את המוות כזירה של יופי שאין לו "מסומן", ולמלותיה אין שווה ערך ב"עולם".

העולם נדחה לטובת השיר, ועולם השיר משופע ב"דבריות אכזרית", בהירה, בבחירת מלה מתוך כל משמעויותיה, והשלכתן של אלה לטובת המלה הטהורה: "החדר הוא קובייה שנשמטה / מידיו של איש חולה"; או "זנות, רבותי וגבירותי, נשמעת באוזני / טוב יותר מאשר צמד המלים המתוקות מדי / ים ויבשה", או "המלים עברו דרך העולם / כמו להקת ציפורים", ואפילו "גבעתיים היא מקום משכנם / של אלים רבים / יפים וחזקים", אבל כל אלה, כאמור כבר, מעניקים יותר מתענוג אסתטי, דחייה גמורה של העולם. האכזריות הקרה הזאת, שעיקרה "חיסול מה שאנחנו יודעים כבר על המלים", מופיעה שוב ושוב גם עם הנחכה של עולם מזוויע, בתוך אותו גוף, מלים וקול.

באותו שיר שבו הוא כותב: "רוקנתי את הציפור מתכונותיה / וויתרתי על הגדרתה מחדש", הוא כותב גם:

אלו הם המים המניעים את עצמם

ואת שאינו עצמם.

וזהו הבית

הנראה בית

ורשום כקנין,

דמיות מפיקות צל ושותלות רזים של חיים.

אבן תשקע,

עלה יצוף,

השעה תחמק

ורק כנותה של התמונה תשכנע אותי להמשיך ולהתקים

בתוכה.

אין לנו מושג וגם לא חשוב מה בדיוק הזוויע את לסקלי, פחד ההומוסקסואל מפני האיבה של העולם, או חיי ההורים, ניצולי השואה, בגבעתיים, ובאמת שאין זה חשוב, בעיקר משום שלסקלי עצמו טרח הרבה להפוך את העובדות הנפשיות והסוציולוגיות הללו לחלק מהתיאטרון שלו: להיות חלק (מת) מתמונה שהוא (החי) בורא. לכן כל היופי המת הזה, דמויות מצוירות, או נחלמות, או נהזות.

אם צריך לאתר את השיח השירי שבתוכו כתב לסקלי, ואם מניחים כי השיח הזה הוא שיח של שירה עברית, כי אז אין ספק שיונה וולך היתה מעין סימון של גבול, מקור של התענגות. הנה וולך בשיר "יד שחורה":

לפעמים אבר נוטל עצמאות, בשם אישיות

הוא מתעות קופץ או רוטט. אבר זה

הוא ידים של פסנתרן של חונק

ואבר כזה היא יד שחרה. תן לאבר

מסים ליצג אותך או להיות אחראי

"יד שחורה", בתוך "שני גנים".

אפשר להקשיב טוב לג'סטה, לקול המהדהד מעבר למלים ולראות כי מעבר לוולך, בשיח הזה, של "תיאטרון האכזריות" (ככה נקרא לו), עמד לפעמים אבידן, או קול מסוים שאבידן הציב כקולו של המשורר. אבל מכאן יכול להתחיל הדיון הפוסח על האוטוביוגרפיה ומחטט בהיסטוריה של השירה: אבידן, גם כאשר שר תיאטרון קר וצבעוני, דיבר כסובייקט של המודרניזם, כלומר בן הרוב ובעיקר גבר שמכריז על מיניותו. וולך, כאשר דיברה, נעה בין קול הגבר לקול האשה, ולסקלי, בדומה לוולך, אם הבדיל אותו משהו מהמודרניזם, אם היה משורר פוסט-מודרני של ממש, היה זה בדיוק במקום שממנו שום משורר הטרוסקסואלי לא דיבר, מהמקום שבו העולם הוא בעיקר תחפושת של חיים אחרים, בלתי אפשריים.



חזי לסקלי. מלים שיצרנו מתוך פחד שאין לו תקנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו