בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קוקו שאנל: דיוקנה של פאם פאטאל

38 שנים אחרי מותה, דמותה של קוקו שאנל מסעירה כתמיד וכובשת את מסך הקולנוע. מהו סוד קסמה של כוהנת האופנה והבשמים הצרפתייה שהתרועעה עם צ'רצ'יל, פיקאסו וגברים רבים אחרים, אך לא הצליחה להינשא לאיש מהם? כיצד טושטשה תווית הבוגדת שדבקה בה בתקופת הכיבוש הנאצי? דיוקנה של פאם פאטאל

תגובות

ביום אביבי בהיר בשנת 1904 טיילה קוקו שאנל בגינה הציבורית שבעיר מולין כשאשה לא מוכרת ניגשה אליה, אחזה בכוח בידה, משכה אותה אליה ולחשה באוזנה: "עתידך יהיה מלא בכסף ובגברים". שאנל, שמאז ומתמיד נמשכה לעולם המיסטיקה והמסתורין, היתה בטוחה שהאשה היא מגדת עתידות והגיבה בהתרגשות רבה. מיד לאחר מכן הושיטה לה האשה טבעת קטנה עשויה זהב ונעלמה. במשך שנים האמינה שאנל שהטבעת היתה מעין קמע ולא הסירה אותה מזרת יד שמאל. כשהזדקנה ואצבעותיה התנפחו, חיברה את הטבעת לשרשרת זהב קטנה ונשאה אותה עמה תמיד, משוכנעת שלטבעת היה חלק בהצלחתה המקצועית יוצאת הדופן.

שני סרטים שיוקרנו בישראל הקיץ, "קוקו לפני שאנל" בכיכובה של אודרי טוטו ו"קוקו ואיגור" בכיכובה של אנה מוגאליס, מספקים מבט נוסף על חייה של הגברת הראשונה של האופנה במאה ה-20, שכמעט ארבעה עשורים לאחר מותה ממשיכה לרתק חובבי אופנה ותרבות כאחד.

שאנל היתה אשה מורכבת. וורקוהולית שחילצה את עצמה מעוני מרוד להצלחה מנקרת עיניים, אמנית מתוסכלת שהקיפה עצמה באליטה הבוהמיינית של פאריס, ידידתם של פוליטיקאים כמו צ'רצ'יל ושל אנשי תרבות כמו ז'אן קוקטו, פבלו פיקאסו ואיגור סטרווינסקי. חייה המקצועיים היו אולי הצלחה מסחררת, אך חייה האישיים היו רצופים כאב, מערכות יחסים הרסניות, בדידות ומוות. על הרומן שלה עם קצין נאצי בתקופת הכיבוש היא כמעט שילמה בקריירה שלה.

מחכה לאבא

כבר בחייה היתה קוקו שאנל למיתוס בעולם האופנה. "שאנל יצרה מראה שלא מתחלף כל שנה", אומר מעצב האופנה גדעון אוברזון. "אופנה שלא מתחלפת עד היום. היתה המון פילוסופיה מאחורי הבגד שלה, מראה נונשלנטי אבל מאוד שיק וכולם לבשו את זה, כל האצולה. לעיצובים שלה לא היה גיל ושנה, היה בהם משהו אינסופי, וזה מה שעשה את שאנל לגדולה. היא המציאה דברים שהם לייף-טיים. גם איב סאן לורן היה כזה, עם חליפות המכנסיים שלו, הם היו מעצבים שכולנו תלמידים שלהם וגם היום קרל לגרפלד, מעצב הבית של שאנל, מנסה להיכנס לדי-אן-איי שלה ולהשתמש באותם חומרים".

גבריאל שאנל נולדה ב-1883 בעיר סאמור שבמערב צרפת. אביה היה רוכל נודד שנישא בעקבות הריון לא מתוכנן לז'אן, עוזרת תופרת. ילדותה של שאנל, השנייה מבין חמישה אחים (שתי אחיות ושני אחים), עברה עליה בעוני ובצל העדרויותיו התכופות של האב. את זמנה הפנוי נהגה להעביר במקום המפלט היחיד שמצאה - בית הקברות העירוני. כשהיתה בגיל 12 מתה אמה משחפת. אחיה נשלחו אל משפחת איכרים בכפר ואילו היא ואחיותיה נשלחו ל"אובאזין", בית יתומים שניהלו נזירות קתוליות. האב בחר לעזוב את צרפת ולנסות את מזלו באמריקה, נטישה שהותירה בה צלקת עמוקה, עליה סירבה לדבר.

"כל חייה היא חיכתה לאביה", אומרת איזבל פימייר, עיתונאית צרפתייה ומחברת הביוגרפיה "קוקו שאנל - ניחוח של מסתורין". "הוא אמנם נטש אותה אבל משיחות עם הקרובים אליה הופתעתי לגלות שהיא בעצם המשיכה לחכות לו כל חייה. זה היה המנוע שדחף אותה. היא שיקרה לעצמה שהוא יחזור, למרות שעמוק בתוכה היא ידעה שהוא לא ישוב. היא סבלה הרבה כילדה וגם מאוחר יותר, בחייה הבוגרים, כששתי אחיותיה התאבדו. זה הפך אותה לאשה נוקשה מאוד, חסרת סבלנות. היא דרשה המון מעצמה ומאחרים, וכאשר אנשים היו מתלוננים היא היתה אומרת להם: אני שרדתי אחרי הנורא מכל, מה אתה מתלונן?"

בגיל 18 החלה שאנל לעבוד בחנות לכובעים ולבגדי כלה בעיר מולין. בערבים, רעבה לתשומת לב, הופיעה בקברט שבו שרה את אחד השירים המעטים שהכירה, "qui qu'a vu Coco dans l'Trocadero", עד שדבק בה הכינוי "קוקו". מעודדת מהצלחתה עברה שאנל לעיר וישי בתקווה להפוך לזמרת מקצועית אך במהרה התחוור לה כי חסרים לה הכישורים הנדרשים והיא שבה לעבודתה כמוכרת. בחנות הכירה את אטיין באלזאן, קזנובה מקומי, עשיר, חובב סוסים ונערות. בתוך זמן קצר עברה להתגורר באחוזתו. באלזאן עודד אותה לנסות לעצב כובעים ולא רק למכור אותם, אך התייחס לעיצוביה כתחביב נשי ותו לא. היה זה דווקא חברו הטוב, ארתור קאפל, המכונה "בוי", שזיהה את הכישרון הטמון בעיצוביה והלווה לה את הסכום שנדרש לפתיחת חנות כובעים יוקרתית ברחוב קאמבון שבפאריס, מרחק קצר מכיכר דה לה ונדום וממלון ריץ.

מן הרגע שקאפל ושאנל נפגשו, במסע ציד משותף, נוצרה ביניהם משיכה הדדית. "לא החלפנו מלה, רק מבט", היא נהגה לספר. השקעתו של קאפל התגלתה כנבונה, חנות הכובעים שפתחה שאנל שיגשגה. היא אמנם לא התקבלה כשווה בקרב החברה הגבוהה, ובאירועים חברתיים שאליהם באה עם קאפל נתקלה לרוב במבטי בוז, אך אט אט התבסס מעמדה כמעצבת מוכשרת החביבה על המעגלים החברתיים הנכונים ובתוך זמן לא רב הרחיבה את פעילותה והחלה לעצב בגדים. "היא ניסתה את עיצוביה קודם כל על עצמה", אומרת פימייר. "האופנה היתה זו שפתחה לה דלתות. היא היתה יתומה חסרת כל, הסגנון שלה היה כל מה שהיה לה".

"חלק מהייחודיות שלה היה בכך שהיא לקחה הרבה דברים מהביוגרפיה שלה והכניסה אותם לעיצובים שלה", אומרת ד"ר אורנה בן-מאיר, מרצה לתולדות האופנה במכללת ויצו חיפה. "הלוגו שלה, למשל, קוקו שאנל, את השם קוקו היא קיבלה כשהיתה זמרת ברים - מסוג של כינוי גנאי זה הפך לשם המותג. דוגמה אחרת היא אחד התיקים שלה, תיק מספר 255, שעשוי מבד קווילט עם שרשרת - הקווילט והשרשרת קשורים למנזר שגדלה בו. היא ייחדה את עצמה דווקא במקומות שלא היתה מוצלחת בהם והפכה אותם לחלק מהשפה המלבושית שלה".

הכתם השחור

הצלחתה של החנות בפאריס הובילה לפתיחת סניף נוסף בעיר הקיט דוביל, שהיתה אהודה על העשירים. שאנל נהגה לפרסם את עיצוביה בכך שלבשה בעצמה את בגדיה כשהסתובבה עם אחותה אנטואנט ברחבי העיר. התנהגותה וסגנונה נחשבו חדשניים - חוף הים מצא חן בעיניה והיא נהגה להשתזף ארוכות בתקופה שבה עור שזוף זוהה עם המעמדות הנמוכים. היא הפכה בגדים שנחשבו לספורטיוויים לבגדי יום יום ושילבה בקולקציה שלה מוטיבים מעולם הספנות.

שנה אחרי פתיחת הסניף בדוביל פרצה מלחמת העולם הראשונה, שרק הגדילה את מחזור העסקים של שאנל. אל העיר נהרה מרבית האליטה הפאריסאית שנמלטה מאימת המלחמה וחיפשה חנויות יוקרה בפרובינציה. שאנל אף הציעה בגדים מתאימים למצב, כמו פיג'מה מסאטן למי שנותרו חסרי בית בעקבות ההפצצות ומעילי גשם יוקרתיים לנשות החברה הגבוהה שנותרו בלי נהג ונאלצו ללכת ברגל ממקום למקום. ההצלחה המסחררת הובילה לפתיחתו של בוטיק שלישי מבית שאנל בעיירת הקיט ביאריץ.

על אף הצלחתה המקצועית, מעמדה החברתי המפוקפק של שאנל נותר כתם שחור שמנע ממנה להינשא לגברים שאהבה. ארתור קאפל עזב אותה לבסוף כדי להתחתן עם אשת חברה ממשפחת אצולה בריטית. כשנודע לשאנל שקאפל מתכנן לעזוב אותה היא גזזה את שערה לתספורת קצרה ואת צמתה הארוכה השליכה לפח. אבל הנישואים לא קטעו את הרומן ביניהם: שאנל שכרה דירה בפרבר פאריסאי ובה המשיכו השניים להיפגש באופן קבוע, עד שבלילה קפוא בסוף דצמבר 1919, בשעה ארבע לפנות בוקר, העיר אותה עוזרו האישי והודיע לה שקאפל נהרג בתאונת דרכים.

מותו זיעזע אותה. במשך שנים המשיכה לרהט את בתיה באותו סגנון שבו ריהטה את קן האוהבים שלהם ולהקיף את עצמה במתנות שנתן לה, כמו שידת העץ הקוריאנית, מתנה לחתונה שמעולם לא התקיימה. שאנל, שהאמינה מאוד באמונות טפלות, השאירה תמיד את השידה ריקה.

לאחר מותו מצאה שאנל משענת אצל הדוגמנית הפולנייה מיסיה גודבסקה, שהיתה לחברתה הקרובה. גודבסקה, שהיתה נשואה לפסל והארכיטקט חוזה מריה סרט וסיפקה השראה לכמה מהאמנים הבולטים בתקופתה ובהם טולוז לוטרק ורנואר, מילאה תפקיד מכריע בחייה של שאנל. היא היתה לא רק אשת סוד ובת לוויה אלא גם זו שהציגה את שאנל למיטב אמני פאריס, אליטה תרבותית ששאנל העריצה. "האמנים היו האנשים היחידים שהיא באמת כיבדה", טוענת פימייר. "היא עצמה לא הרגישה אמנית אך נהנתה להקיף את עצמה באמנים".

שאנל הפכה לפטרונית האמנים ומילאה חלק חשוב בסצנה של הבוהמה הפאריסאית. היא עיצבה תלבושות להצגות תיאטרון של ידידיה, תרמה בסתר סכומים גדולים לאמנים נזקקים ואף מימנה את אשפוזי הגמילה מאופיום של המחזאי ז'אן קוקטו ואת הלווייתו של ידידה סרגי דיאגלייב, מייסד הבלט הרוסי, בוונציה. לאחדים מחבריה, כמו פיקאסו למשל, הוקצה חדר קבוע באחוזתה, שם יכלו להסתגר וליצור באין מפריע.

הצילומים מתוך הספר "שאנל ועולמה", בהוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1981

הפרישה למנזר

שנה לאחר מותו של קאפל פגשה שאנל את הדוכס הגדול דמיטרי פאבלוביץ', שכרבים מעמיתיו האצילים נמלט מרוסיה לפאריס לאחר המהפכה הבולשוויקית. פאבלוביץ', ממתכנני ההתנקשות ברספוטין וצעיר משאנל בשמונה שנים, הפך במהרה לבן לוויה מועדף. הקשר בין השניים נמשך כשנתיים וניכר גם בעיצוביה של שאנל, שהחלה לשלב בבגדיה פרוות ורקמות בסגנון רוסי. פאבלוביץ' גם הציג לה את ארנסט בו, כימאי צרפתי ממוצא רוסי, שרקח בשביל שאנל יותר מ-50 מרכיבים שונים כדי להפיק את את ריחו של הבושם שמזוהה עמה; שאנל 5 נשאר כל חייה הניחוח האהוב עליה ועד יום מותה המשיכו המשרתים להזליף ממנו בכמויות על המצעים ובתוך אגרטלים גדולים ברחבי אחוזתה.

מעט לאחר שהסתיים הקשר בין השניים פגשה שאנל את המשורר פייר רורדי, עני מרוד, צעיר ממנה בשש שנים ונשוי. "הוא היה אחד הגברים החשובים בחייה", אומרת פימייר. "שאנל היתה אדם רוחני מאוד. היא התעניינה בנצרות ובהינדואיזם, במושגים כמו פשטות וטוהר, ורוורדי היה משורר שחיפש את האמונה. היא העריכה אותו מאוד וכמוהו, אהבה מאוד שירה וסימבוליות".

הרומן שהתפתח ביניהם היה מטלטל במיוחד בשביל שאנל. רוורדי היה אבסולוטי בראייתו האמנותית, נפש מסוכסכת שלא מצאה מנוח ונעה בין חיפוש אחר מנעמי החיים לבין תיעוב העושר שבו חיה שאנל. היא מצדה העריצה את מסירותו המוחלטת ליצירתו והחזיקה בביתה אוסף שלם של כתביו, אך הרומן הסתיים כשרוורדי החליט להקדיש את חייו לאלוהים ופרש, יחד עם אשתו, למנזר.

שאנל, פגועה ומאוכזבת, קברה עצמה בעבודתה. הבגדים המודרניים שעיצבה עוררו את זעמם של כמה ממתנגדיה, ובראשם המעצב פול פוארה, חסיד העיצוב הישן, עתיר המלמלות, הכיווצים והמחוכים, שטען כי הנשים הלבושות בבגדיה נראות כמו "טלגרפיסטיות קטנות הסובלות מתת תזונה". אך נשי פאריס העדיפו את עיצוביה, בגדים שלא חנטו את גופן בתוך מחוכים נוקשים, איפשרו חופש תנועה ואפשר היה ללבוש אותם גם בלי עזרת המשרתת.

לדבריהם של ביוגרפים אחדים, השינוי שהנהיגה שאנל היה לא רק סגנוני אלא גם הצהרה פמיניסטית. "במובן מסוים שאנל היתה פמיניסטית", מסייגת פימייר. "הבגדים שהיא עיצבה הציעו נוחות וחופש, והיא גם עיצבה מחדש בסגנון נשי את כל החנות שלה כדי שהנשים ירגישו בה יותר בנוח. מצד שני היא אמרה לאנשים הקרובים אליה שחייה לא היו הצלחה, כי היא לא נישאה ולא ילדה ילדים. פמיניסטית אמיתית לא היתה אומרת דבר כזה".

בשנת 1926 עיצבה שאנל את אחד הבגדים המזוהים עמה יותר מכל: השמלה השחורה הקטנה. ההצלחה היתה מיידית ומפתיעה, בין השאר משום ששחור נחשב עד אז צבע ללוויות בלבד. את בגדיה ליוותה שאנל בתכשיטים ואביזרים שהלמו את פילוסופיית העיצוב שלה ובהם שרשראות ארוכות, לאו דווקא מאבנים יקרות. "זה לא משנה כמה קאראטים יש בתכשיט", נהגה לומר, "כל עוד הוא נראה טוב".

הילדה הקטנה שגדלה בעוני במנזר לא היססה לעשות שימוש בחומרים פשוטים ובלתי צפויים ולשלב בעיצוביה בדים זולים שנחשבו גבריים וגסים מדי. "שאנל ניסחה את המודרניזם, את בגדיה של האשה העסוקה והמודרנית", אומרת בן-מאיר. "החליפה של שאנל לדוגמה - היא לקחה את הרעיון של חליפה גברית והציגה חלופה לנשים. זו חליפה שיש לה פרופורציות קבועות וקימור קבוע ובטנה קבועה והיא צימצמה את הגזרה ויצרה סוג של מראה קלאסי.

"היא לא חיפשה להיות מיוחדת, גם כשהיא יצרה בגדים צבעוניים היא תמיד השתמשה באותם הטונים, הוורוד תמיד היה ורוד בהיר, לא 'שוקינג פינק' כמו המתחרה שלה, אלזה סקיאפארלי. שאנל שיכללה את יכולת הצמצום והניסוח המדויק שלה בשמלה השחורה והקטנה שעיצבה, כשהורידה את העיטורים והתוספות, ובמובן הזה היא התאימה מאוד בסגנונה להרבה אמנים מודרניסטיים. אגב, אותה מחשבה עומדת מאחורי העיצוב של הבושם שלה - שאנל חמש. השימוש בקופסה המלבנית. לפניה, בקבוקי הבושם היו מעוגלים, בצורה של גוף נשי, והיא שינתה את זה. כיום גם כל הבניינים של שאנל בנויים באותה צורה - מלבנית, בצבע לבן, עם פסים שחורים. שאנל לא היתה חדשנית, אבל היא יצרה שפה משלה, משהו קלאסי, ואחר כך הגיע לגרפלד והצליח לקחת את הקלאסי ולהפוך אותו לאוונגרד וזה כבר היה מטורף לגמרי".

הגיחה להוליווד

הצלחתה וסגנונה של שאנל עוררו את עניינו של מעריץ לא צפוי - הדוכס מווסטמינסטר, האיש העשיר בבריטניה ואחד העשירים ביותר בעולם. את השניים הפגישה ידידתה ורה בייט לומבארדי ואשת הקשר שלה עם האצולה האירופית. במשך חודשים חיזר אחריה הדוכס, שלח לביתה זרי פרחים יקרים ואף החביא איזמרגד בסלסלת הירקות שלה, אך שאנל התמידה בסירובה להיענות לחיזוריו. לבסוף הזמין אותה לשיט במונטה קרלו. כאשר בתום הערב עזבו כל שאר האורחים את הספינה ונדמה היה לשאנל כי נשארו לבדם, הופיעה פתאום תזמורת שלמה שהנסיך החביא עד לאותו רגע לכבודה.

חמש שנים נמשך הקשר הרומנטי בין השניים. שאנל קיוותה כי תוכל להתחתן עם הדוכס, אך במהרה גם תקווה זו התבדתה. מוצאה של שאנל היה רחוק מלהיות אצילי, וחמור אף מכך - בגיל 47 לא יכלה לספק לדוכס, שהיה גרוש כבר פעמיים מנשים שילדו לו בנות, את מה שהשתוקק לו יותר מכל: יורש זכר. הם נשארו חברים גם לאחר שנפרדו, עד למותו של הדוכס ב-1953.

בזכות קרבתה אל הדוכס זכתה שאנל לפגוש את בכירי הפוליטיקאים בבריטניה ובהם ווינסטון צ'רצ'יל. היא התיידדה גם עם הדוכס מווינדזור, הלא הוא המלך הבריטי לשעבר אדוארד השמיני, שוויתר על הכתר כדי להינשא לאהובתו האמריקאית. הדוכס ואשתו, שהיו אוהדי המשטר הנאצי, בחרו להתגורר בצרפת אחרי נישואיהם. בדומה לאופן שבו השפיעה האופנה הרוסית על עיצוביה בתקופת הרומן שלה עם הדוכס פאבלוביץ', חמש השנים שבילתה עם הדוכס מווסטמינסטר אופיינו בחדירתם של מאפיינים מהאופנה הבריטית לבגדיה, כמו וסטים מפוספסים וז'קטים רחבים.

תהילתה לא נעצרה בגבולות אירופה. קשריה עם הקהל האמריקאי החלו ב-1931 בעקבות הצעה מפתה שהגיעה מסמואל גולדווין מאייר, ראש הסטודיו לסרטים הגדול ביותר בהוליווד אז. תמורת מיליון דולר היא התבקשה לבוא פעמיים בשנה להוליווד ולעצב את בגדיהן של כוכבות האולפן ובהן גרטה גרבו וגלוריה סוונסון. שאנל, רעבה לאתגר חדש, הסכימה, אך שיתוף הפעולה בין שני הענקים נפרם במהרה. שאנל אמנם התקבלה בכבוד גדול כשהגיעה ללוס אנג'לס, שם המתינה לה גרבו עם זר סחלבים בידה, אך היא גילתה שהסגנון המאופק והמודרניסטי שאימצה היה שונה מאוד ממה שקיוו לו ראשי האולפנים, שחיפשו בגדים זוהרים ונוצצים בסגנון הוליווד הישנה.

כשנפגשה שאנל עם גלוריה סוונסון, שבשבילה תיכננה שמלה שחורה וארוכה, היא גילתה שסוונסון, שהיתה אז בהריון, השמינה מעט. שאנל, שנודעה בסלידתה מנשים בהריון ועל פי השמועה אף גירשה ממשרדה עיתונאית בהריון שבאה לראיין אותה, הגיבה בחריפות. החוזה עם האולפנים בוטל, אך הביקור לא היה כישלון מוחלט. בזמן שהותה בעיר רקמה שאנל קשרים עם כמה מבכירי עולם האופנה האמריקאי ופגשה את מי שהפך לגבר החדש בחייה - פול איריב.

איריב, אמן ממוצא באסקי, לאומן צרפתי נלהב, אנטישמי ומקורב לארגון הפאשיסטי המחתרתי האלים La Cagoule, הפך במהרה להשפעה גדולה בחייה. על אף שנחשב לבלתי נסבל בקרב חבריה האמנים ואף "שטני", כפי שהגדיר אותו אדמונד שארל-רו, ידיד קרוב שלה ומחברן של שתיים מהביוגרפיות המקיפות ביותר עליה, נמשך הקשר עד למותו של איריב מהתקף לב ב-1935.

"חייה היו מלאי אובדן", אומרת פימייר. "אהובה הראשון מת בתאונת דרכים. המשורר שאהבה הפך לנזיר. היא חשבה שאיריב הוא הגבר הנכון, היא כבר היתה מבוגרת ותיכננה להתחתן איתו, אבל הוא מת לנגד עיניה באמצע משחק טניס. כולם, בעצם, מתו לפניה והיא נשארה בודדה. היא אמנם היתה מורגלת במוות מגיל צעיר, היא ראתה את אמה החולה בשחפת נחנקת מול עיניה אבל זה עדיין היה קשה לה מאוד".

בעקבות מותו של איריב שקעה שאנל בדיכאון. היא עישנה ללא הפוגה ובלילות הצליחה להירדם רק לאחר שהזריקה לעצמה מנה גדושה של סדול, סם שינה פופולרי באותם הימים. כעבור ארבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה. לדברי פימייר, כיבוש צרפת בידי הנאצים היה מכה קשה לשאנל, שהגיבה באופן קיצוני - היא סגרה את כל חנויותיה, פיטרה את 2,500 עובדיה, עזבה את דירתה ועברה להתגורר בסוויטה המלכותית במלון ריץ. אף מעמדה בשוק האופנה החל להתערער מעט, כאשר מתחריה, ובראשם המעצבת האיטלקייה אלזה סקיאפארלי, הדהימו את הקהל בעיצובים חדשניים וצבעוניים.

קשריה של שאנל עם איריב לא נשכחו לה. גם אם לא חלקה את דעותיו הגזעניות, היא לא הביעה את התנגדותה לסיסמאות האנטישמיות שהשמיע ואף לא היססה לנצל לטובתה את חוקי הגזע שנחקקו בצרפת, כדי לנסות לנשל מעסקיה את משפחת ורטהיימר היהודית, שעמה חתמה ב-1924 על חוזה לייצור בשמיה.

שאנל מעולם לא היתה מרוצה מההסכם שחתמה עם פייר ורטהיימר, שמימן את פיתוחם, ייצורם ושיווקם של הבשמים. תמורת הכסף שהשקיעה זכתה משפחת ורטהיימר ב-70 אחוז מהבעלות על החברה, ארנסט באדר, בעליה של גאלרי לפאייט החזיק ב-20 אחוזים נוספים ואילו שאנל הסתפקה בעשרה אחוזים בלבד מהמותג. כשבני משפחת ורטהיימר נמלטו ב-1940 מצרפת לארצות הברית, ניסתה שאנל לנצל את החוק שאסר על יהודים להחזיק ברכוש, כדי להשתלט על החברה. היא נכשלה בניסיונה, מאחר שמשפחת ורטהיימר העבירה את חלקה בחברה לנציג לא יהודי מטעמה.

בתום המלחמה חזר פייר ורטהיימר לצרפת וגילה כי שאנל החליטה לפתוח קו בשמים עצמאי ובכך הפרה את החוזה עמו. לאחר משא ומתן ממושך הוסכם כי שאנל תקבל שני אחוזים מרווחי החברה והוצאות מחייתה ימומנו במלואן. על אף חילוקי הדעות הקודמים, כשהחליטה שאנל ב-1954 לשוב לזירת האופנה, היא פנתה שוב למשפחת ורטהיימר וזאת הסכימה לממן את פעילותה כמעצבת - בתמורה לבעלות מלאה על המותג שאנל, השייך עד היום למשפחה.

סוכנת גסטפו

בקיץ 1940 הפך מלון ריץ, שבו התגוררה שאנל, למפקדת הגסטאפו בפאריס. שאנל התבקשה לעזוב את המלון אך ניצלה את קשריה הרומנטיים עם קצין גרמני כדי להישאר במלון, אם כי בחדר צנוע יותר בקומה אחרת. הקצין היה האנס גונתר פון דינקלאג, בן 33, ממוצא גרמני ובריטי, צעיר ממנה ב-23 שנה.

שאנל מעולם לא הכחישה את קשריה עמו ואף תירצה את הקשר ביניהם באומרה "בגיל הזה, כשגבר מחזר אחרייך את לא מבקשת ממנו תעודת זהות", אך הרומן היה רק קצה הקרחון של קשריה עם הנאצים, קשרים שנחשפו עם פרסומם של מסמכים מסווגים בסוף שנות ה-70. הפן הזה בחייה מופיע בביוגרפיות אחדות, אך הושמט וממשיך להיות מושמט דרך קבע מסרטים וסדרות טלוויזיה העוסקים בה.

מדוחות החקירה של השירותים החשאיים הבריטים מתברר כי באפריל 1944 פנו אלברט שפר, האדריכל הנאצי ושר החימוש בממשלתו של היטלר, ולטר שיבר, יד ימינו של שפר ותיאודור מום, האחראי על הטקסטיל בצרפת מטעם הממשלה הנאצית, אל ולטר שלנברג, קצין בן 33, בן חסותו של הימלר שעסק בהפעלת סוכנים במדינות ניטרליות. השלושה טענו כי "פראו שאנל, בעלת חברת בשמים" עשויה להיות שימושית לגרמנים בשל קשריה עם צ'רצ'יל.

בצמרת הנאצית גובשה תוכנית לפתוח במשא ומתן סודי עם בריטניה כדי להגיע להסכם שלום נפרד, שלא יחול על ברית המועצות. מעדותו של שלנברג, שנחקר בידי סוכני ביון בריטים לפני שנשלח לבית המשפט בנירנברג, התברר כי שאנל הובאה לברלין עם מאהבה, הקצין פון דינקלאג, שם נאמר לה כי עליה להיפגש עם ידידתה הוותיקה ורה לומבארדי, שהיתה נשואה אז לאזרח איטלקי ושוחררה ממחנה עבודה באיטליה לצורך המשימה. שאנל העבירה אל לומבארדי מכתב שבו פורטה ההצעה הסודית למשא ומתן, ולומבארדי נדרשה להעבירו לאנשי שגרירות בריטניה במדריד.

מסמכים רבים העוסקים בפרשה נותרו חסויים. מעדותו של שלנברג לא ברור אם שאנל ביצעה את המשימה בהתנדבות, למען אהובה הנאצי דינקלאג, מתוך רצון לראות ברית בין גרמניה הנאצית לבריטניה, או שמא המבצע נכפה עליה. אחת ההשערות היא ששאנל היתה חייבת טובה לתיאודור מום, שהצליח לשחרר את אחיינה, אנדרה פאלאס, ממחנה עבודת פרך שבו היה כלוא.

"לא לגמרי ברור אם אנדרה פאלאס היה באמת האחיין שלה, הבן של אחותה ג'וליה שהתאבדה, או הבן של שאנל עצמה", אומרת פימייר. "אפילו גבריאל לאברוני, בתו של פאלאס, שראיינתי ארוכות, לא ידעה לומר לי בוודאות אם שאנל היתה סבתה או לא. אם פאלאס אכן היה בנה, אני לא בטוחה שאני יכולה לשפוט את מה שהיא היתה מסוגלת לעשות כדי להציל אותו".

לעומת זאת, למען ידידה הקרוב מקס ג'ייקוב, המשורר היהודי, לא נקפה שאנל אצבע. מיסיה גודבסקה וז'אן קוקטו פעלו במרץ לשחרורו ממחנה הריכוז דראנסי, אך ללא הצלחה.

שאנל מעולם לא דיברה על הפרשה, גם לא עם חבריה הקרובים ביותר. אחרי שחרור פאריס, ב-10 בספטמבר 1944, נעצרה מכונית סיטרואן שחורה מול מלון ריץ ושני גברים יצאו מתוכה. הגברים, חברי ארגון הגג של לוחמי הרזיסטאנס בצרפת, עצרו את שאנל לחקירה, אך היא שוחררה ללא פגע כעבור שלוש שעות בלבד. גורלן של משתפות פעולה אחרות עם הנאצים, כגון גילוח הראש וצעידה עירומה ברחובות, נחסך ממנה. ביוגרפים אחדים העלו את ההשערה שהסיבה לשחרורה המהיר של שאנל היתה התערבותם האישית של צ'רצ'יל והדוכס מווינדזור, מתוקף חברותם ארוכת השנים. אחרים טענו כי שני הבכירים הבריטים פעלו במטרה למנוע משאנל לחשוף מידע רגיש בעניינם, שכן, לפי אותה טענה, שאנל ידעה שבשנת 1944 הפר צ'רצ'יל לכאורה את האיסור שהטילה בריטניה על המסחר עם גרמניה, כדי לממן את אחזקת האחוזות בצרפת שהיו שייכות לדוכס מווינדזור.

על הברכיים שאנל אמנם שוחררה אך בעיני הציבור הצרפתי היא נחשבה בוגדת ומשתפת פעולה. מאוכזבת מצרפת שהפנתה לה עורף עברה שאנל להתגורר בשווייץ יחד עם פון דינקלאג, עד שהשניים נפרדו ופון דינקלאג שב להמבורג, עיר הולדתו. כעבור שבע שנים קיבלה שאנל מכתב משלנברג, קצין המודיעין הנאצי שהפעיל אותה. שלנברג שוחרר מהכלא לאחר ארבע שנים בלבד מטעמי בריאות ועבר עם אשתו להתגורר בשווייץ, שם תיכנן לכתוב את זיכרונותיו.

בעקבות המכתב זכה שלנברג, שנותר חסר כל לאחר המלחמה, למענק כספי נדיב משאנל. לא ברור אם המענק ניתן כאקט חברי של תמיכה, או מתוך רצון לקנות את שתיקתו. אם זו אכן היתה הסיבה, לא היתה זו הפעם הראשונה ששאנל שילמה למישהו ממקורביה כדי לקבור פרטים מביכים בעברה. במשך שנים מימנה שאנל את שני אחיה, אלפונס ולוסיין, שעמם שמרה על קשר רופף ביותר, כדי שלא יחשפו ברבים את מוצאה הפשוט והעני.

ב-1953 חזרה שאנל לפאריס והציגה קולקציה חדשה שהתקבלה בקרירות בחברה שעוד לא סלחה לה את עברה. מתוסכלת פנתה שאנל לקהל שמאז ומתמיד העריץ אותה - הקהל האמריקאי, שזיהה אותה עם כמה מכוכבותיו הגדולות ביותר, כמו מרילין מונרו, שסיפרה כי נהגה ללכת לישון כשלגופה רק כמה טיפות של שאנל 5.

ב-1956, בגיל 73, עיצבה שאנל את אחד הבגדים המזוהים איתה ביותר: חליפת שאנל הקלאסית, שהפכה להיות המדים של האליטה הבורגנית העשירה. חליפת שאנל הוורודה של ז'קלין קנדי, מגואלת בדם, נחרתה בזיכרון הקולקטיווי האמריקאי לאחר ההתנקשות בבעלה, הנשיא ג'ון קנדי.

שאנל נותרה עד יום מותה פרפקציוניסטית ותובענית. בראיון סיפר אחד מידידיה כיצד היא קפצה פעם ממקומה, מספריים בידיה, כשראתה שאשתו של רופא השיניים שלה לובשת ז'קט שלא היה תפור כהלכה, לדעתה, ופירקה את הז'קט לגורמים. היא שנאה את המגמות האופנתיות שהנהיגו מתחריה, בין השאר חצאית המיני הכה פופולרית בשנות ה-60, שחשפה איבר מכוער במיוחד לדעתה - הברכיים. היא אף לא חיבבה במיוחד מכנסיים, שבהם ראתה לבוש ספורטיווי בלבד ולא נשי.

שאנל מתה ב-10 בינואר 1971, בגיל 86, בסוויטה שלה במלון ריץ. מותה אמנם זיעזע את בית האופנה, שהתקשה לשמור על מעמדו בלעדיה, אך מינויו של קרל לגרפלד למנהל האמנותי התגלה כזריקת מרץ הכרחית ואפקטיווית שהחזירה את בית שאנל לקדמת הבמה. בית שאנל נותר גם היום שם נרדף ליוקרה וסגנון, ומוצריו נמכרים היטב לאנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות תיק ביותר מ-1,500 דולר או שעון ב-4,500 דולר. מחירה של שמלה שנתפרה לפי הזמנה עשוי להגיע בקלות ל-20 אלף דולר.

לגרפלד, המכונה בעולם האופנה "הקייזר קרל", הצטרף לשאנל ב-1983. הוא המשיך את סגנונה הקלאסי של המייסדת, ובין השאר את השימוש בצבעים רכים, שרשראות זהב ובדי טוויד, אך החיה את עיצוביה ופירש אותם בדרכו. "צריך להמשיך להמציא מחדש את הפריטים הקלאסיים", אמר פעם בראיון, "כי כשמישהו אומר שהוא אוהב את הקלאסיים ואתה מראה לו משהו מלפני עשרים שנה, הוא יאמר, 'אני לא אוהב את זה'. קלאסי זו אבולוציה אטית. אחרת אתה נהפך לפריט תקופתי".

על אף השפעות המשבר הכלכלי הנוכחי, שהובילו בין השאר לפיטורי 200 עובדים ב-2008 ולביטול הסיבוב העולמי של "ביתן שאנל", נותר בית האופנה, המגלגל מחזור של שישה מיליארד דולר בשנה, אחד המותגים החזקים והנחשבים בשוק ואף דורג על ידי כתב העת הכלכלי "פורבס" במקום הרביעי ברשימת המותגים המצליחים בעולם. הונם האישי של האחים אלאן וג'רארד ורטהיימר, בעלי המותג ונכדיו של פייר ורטהיימר, מוערך ב-8 מיליארד דולר.

בחייה ובמותה, שאנל לא זנחה את הקרובים ללבה. את אנדרה פאלאס, ספק-בנה ספק-אחיינה, היא שלחה לבתי ספר פרטיים וקנתה לו שני בתים, אחד בעיר, ובית קיץ לחופשות. את כל רכושה הותירה לקרן קוגה (ראשי תיבות של קוקו גבריאל) שהקימה בליכטנשטיין, וזו דאגה להקצות סכומי כסף נאים לפאלאס, לבתו (שהיתה אולי נכדתה), למנהל משק הבית ששיחק איתה בקלפים במשך שעות, וגם למשרתים. היא נקברה בשווייץ, ולבקשתה פוסלו על מצבתה חמישה אריות מאבן. חמישה, כמספר המזל שלה, שליווה אותה כל חייה. אריות, כמו מזלה האסטרולוגי. בארנקה מצאו כרטיס קטן ובו הצהירה על השתייכותה לכנסייה הקתולית, מחובר לתמונות של אנדרה פאלאס. בכיס קטן ופנימי, קרוב ללבה, נמצאה טבעת הזהב שהעניקה לה מגדת העתידות 67 שנה קודם לכן.*

arielabankier@gmail.com



גבריאל קוקו שאנל בגיל 53. שנה לפני כן מת אהובה לנגד עיניה מהתקף לב באמצע משחק טניס


שרטוט של השמלה השחורה הקטנה, 1926



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו