שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רומש גונסקרה
רומש גונסקרה

לפני 26 שנים התחלתי לכתוב את הסיפורים שלבסוף קובצו בספרי הראשון, על אדם בשם סי-קיי החולם לפתוח מלון קטן בחוף המזרחי של סרי לנקה. אילו ניסה מישהו למקם את החלום על מפה, אני מניח שהמקום היה נמצא לא הרחק מהאזור שבו, עד לפני כמה ימים, ירו מורדים טמילים באזרחים שסירבו לשמש מגינים אנושיים וממשלת סרי לנקה הואשמה בהפצצת העקורים שנמצאו בו. זוהי רצועת האדמה שבה באה לקצה מלחמת אזרחים ארוכה זו, ושממנה נמלטו מאות אלפי גברים, נשים וילדים.

מבחינתי, התמונות קורעות הלב של הפליטים מאפילות על תמונות חלומו של סי-קיי ועל תמונה מצהיבה של עיירה קטנה בשם מולאיטיבו, שבה גרו דודי ודודתי לפני 60 שנים.

בין הטיוטה הראשונה שכתבתי על סי-קיי באביב 1983, לשנייה שכתבתי בקיץ אותה שנה, נכנסה סרי לנקה לסחרור. בשנים שלפני כן הצטבר מתח רב בפוליטיקה שלה. טמילים רבים חשו שהם מופלים בידי הממשלות הלאומניות ששלטו במדינה ושסדר היום שלהן התמקד ברוב הסינהאלי. לעומת זאת, הרוב הסינהאלי ראה בפעולות הממשלה תיקון של האי-שוויון ששרר בתקופת השלטון הבריטי. המתח הזה התפרץ בצורת התקפות צבאיות שבוצעו מפעם לפעם בצפון האי בשנות ה-70, ובהגברת נוכחות צבא הממשלה באזור.

ואז, ב-1981, בפעולה מרושעת ובלתי מובנת, הצית שוטר את הספרייה הציבורית הנערצת בעיר הטמילית ג'אפנה שבצפון האי.

אמנם היה לכך קדימון, במהומות האתניות של 1958 (שנבעו בחלקן ממחלוקת על השימוש בשפה הלאומית), אך 1983 היתה קו פרשת המים. ביולי באותה שנה, הוטמן מארב קטלני ל-13 חיילים, ובעקבותיו פרצו מהומות אנטי-טמיליות במדינה, בעיקר בבירה קולומבו. מאות אזרחים טמילים נרצחו, ויש המעריכים שמספרם הגיע ל-2,000. עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג.

"נמרי השחרור של טמיל אילאם", הארגון שהוקם ב-1976 ושנודע בקיצור בשם "הנמרים הטמילים", זכה לתמיכה רבה בסרי לנקה ובעולם, ונהפך במהירות לכוח גרילה אדיר. תוך זמן קצר הוא החל ללחום בצבא סרי לנקה כדי להקים מדינה עצמאית לטמילים.

בשנים שלאחר מכן התעצמו הקרבות בצפון האי, ולצדם גברו המחלוקות בין תומכי שני הצדדים ברחבי העולם. הסיפור הקטן שלי לבש צורה סוף-סוף ומצא מו"ל. עורכי כתב העת "סטאנד" כתבו לי: "אנחנו רוצים להוציא אותו לאור, אבל המשרד חלוק בדעתו בנוגע לסיום. הפיסקה האחרונה על האלימות מכניסה פוליטיקה לסיפור. מחציתנו רוצה להשאיר אותה והמחצית השנייה רוצה להוציא אותה, אולי משום שאינה נחוצה לסיפור". אמרתי שאסור למחוק אותה. המלחמה פלשה אפילו לדף הקטן הזה.

עד שהסיפור נהפך ללב הספר Monkfish Moon, שיצא לאור ב-1992, השורות שנכתבו לפני כן התרחבו. "החוף המזרחי, כמו הצפוני, ייהפך לשדה קרב בוער. החוף של סי-קיי ימוקש, יופצץ, יופגז וייכתש עד דק. סבך השיחים היבשים, אמא אדמה השנויה במחלוקת, הכל ייחפר, יתפוצץ ויוצא מהקבר. הטבח בקולומבו, הטבח בוואווניה, הקרב ב'מעבר הפילים', כל אלה יתרחשו בעתיד. אך באותו היום, באמצע מאי, לא ידענו זאת".

כיום, אנחנו מודעים לכל אלה וליותר מזה. אנחנו יודעים שב-26 השנים מאז 1983, נהרגו לפחות 70 אלף בני אדם בקרבות. אלפים מתו בשלושת החודשים האחרונים, לפי דיווחי האו"ם. רבים מחיילי צבא הממשלה ומה"נמרים", שאפילו לא נולדו כשהסיפור נכתב, נהרגו. בחייהם, כמו בחייהם הקצרים של אלפי אזרחים פשוטים, הם לא הכירו דבר פרט למלחמה. טנקים שעטו, מטוסים הרעימו בשמים, וחגורות נפץ ומשאיות ממולכדות התפוצצו.

אזרחי סרי לנקה מכל שדרות העם, ובעיקר העניים ביותר, הופצצו על ידי צד זה או אחר משך עשרות שנים. שרים וחברי פרלמנט רבים, סינהאלים וטמילים, נצים ומתונים, נרצחו בסכסוך הזה.

געגועים

26 שנים הסיפור העיקרי בסרי לנקה כמעט לא השתנה: פצצות, קליעים, טבח וסבל. מתאבדים מ"הנמרים" פוצצו את חגורות הנפץ שלבשו באוטובוסים ובתחנות רכבת. משאיות ממולכדות התפוצצו ב"מקדש השן" בעיר קאנדי ובבנק המרכזי בקולומבו. נשיא אחד נרצח, שנייה נפצעה, והצבא יצא למבצע שבו הפעיל כוח גובר, שגבה נפגעים רבים יותר ויותר. למרבה הצער היו גם שיאי זוועה אחרים, שגרמו למות עשרות אלפים - הצונאמי של 2004, שיטפונות, המרד של שנות ה-80 בדרום, היעלמויות, חטיפות. אך המלחמה נמשכה ללא רחם, בחלק זה או אחר בצפון, עם הפסקות אש קצרות, שבהן גם "הנמרים" וגם הממשלה התכוננו לסיבוב הבא.

באותן 26 שנים, השתנתה מפת העולם: חומת ברלין נפלה, גרמניה התאחדה, ברית המועצות נעלמה, סין נהפכה לבית החרושת של העולם, והודו שיגשגה. אבל סיפורה של סרי לנקה נותר ללא שינוי.

מדינה, שבעבר היתה דוגמה מעוררת התפעלות לדמוקרטיה, לרפורמות חקלאיות, לאיכות חיים ולשירותי בריאות וחינוך, נתפשה עתה כאב-טיפוס למחבלים-מתאבדים מחד, ולשימוש משולח רסן בשיטות צבאיות של "הלם ומורא", מאידך. אני מתקשה להאמין שהרשו לזה להתרחש.

סרי לנקה היא אי שכל אחד אוהב בלבו במידה מסוימת. אי מיוחד מאוד שנוסעים, מסינבד המלח ועד מרקו פולו, חלמו עליו. מקום שבו תווי האדמה יוצרים שירה רבת עוצמה. אפילו אלה שטומנים מוקשים, מפוצצים אזרחים, הורסים כפרים או מחריבים את הג'ונגל, עדיין אוהבים אותו. הם אוהבים את מראהו, את קולו, את ריחו, את טעמו, את הזיכרון שלו, את החלום עליו. בין אם הם נושאים אגוזי קוקוס או רימוני יד, שירים או פצצות, ציאניד או קמיעות, בלב כולם שוררת אהבה עמוקה למקום המקשר את כולם בקשר אמיץ, שאינו ניתן לניתוק.

רגש זה מכונה בוולשית Hiraeth (כמיהה, כיסופים) והוא המקשר ביניהם, למרות המלחמה והפוליטיקה המפלגות אותם.

בשנים האחרונות, למרות האלימות הגואה, מצאתי אותו מבעבע במקומות רבים בסרי לנקה - במחנות נופש לילדים בני קבוצות אתניות שונות, בדמיונם של סופרים צעירים, סינהאלים וטמילים כאחד, בקרב צופים בתחרויות קריקט שמאחדות את כולם. רק לפני כמה חודשים שוחחתי ברחוב עם חייל חמוש, שביטא זאת בפשטות רבה: "אין מדינה כמו סרי לנקה בכל העולם, נכון? לכן כולם רוצים לבוא הנה, נכון?"

היום, כשאני צופה באינטרנט בקטעי וידיאו על המצב הקשה בחוף המזרחי, על ההפגנות בעולם, על הדיווחים החלקיים, על ההאשמות, התעמולה והתירוצים, אינני יודע מה צופן העתיד בחובו. האם יש כעת מישהו שיכול "להתבונן לתוך זרעי הזמן, ולומר מי מהם יגדל ומי לא?"

מתחת לערימת עיתונים אני מוצא עותק של טרגדיה ישנה, שמתוכה "גנבתי" את הציטטה הזאת. אני פותח במערכה השנייה, ומוצא את מקבת, אחרי שרצח את האנשים שעליהם רצה להעליל את רצח המלך דאנקן. התירוץ הערמומי שלו נשמע מוכר:

"יש מי שהוא נבון, נדהם, מתון / נזעם, קר-רוח וגם נאמן, / הכל בבת אחת? אין איש כזה: / רצי אהבתי האלימים / דלגו על מחסומי שכלי" (מקבת, מערכה שנייה, תמונה שלישית. תרגום: מאיר ויזלטיר. הוצאת "עם עובד").

אין הוא מלמד אותנו כיצד לחיות, אך אנו יכולים לראות בבירור כיצד לא לחיות. אירועים קשים, טראומטיים, אינם מקטינים את הרלוונטיות של השירה והספרות. מבחינתי, הם גורמים לכתיבה יצירת-הדמיון להיות אפילו דחופה וחיונית יותר.

הייתי בסרי לנקה פעמיים בששת החודשים האחרונים, בניסיון למצוא משהו מהאופטימיות שחשתי כשכתבתי את ספרי האחרון, The Match. התחלתי לכתוב אותו כשבאופן פתאומי, פרץ שלום ב-2002. הספר נועד להיות סיום הסיפור שהזכרתי בתחילת המאמר הזה, להלל התחלה חדשה. אך זמן קצר לאחר שהספר יצא לאור ב-2006, קרסו שיחות השלום. חודשים אחדים אחר כך החל שלב חדש ומפחיד יותר במלחמה.

בכל מקום שאליו באתי בשני ביקורי האחרונים, לא רצה איש, סינהאלי או טמילי, לדבר על המלחמה. היא נמאסה על כולם. היא נמשכה זמן רב מדי, גבתה חיים רבים מדי ופגעה במשפחות רבות מדי. כולם רצו שתסתיים בדרך זו או אחרת - נהגי מוניות, מלצרים, אנשי עסקים, סופרים, עיתונאים, סנדלרים, איכרים ואפילו חיילים. אף אחד לא רצה לדבר, כי אף אחד לא האמין שסוף המלחמה קרוב. אף אחד לא האמין למה שנאמר על המלחמה בשידורי החדשות. יותר מדי עיתונאים הופחדו. עורך עיתון מפורסם נרצח זמן קצר לפני כן על ידי אלמונים. הפחד ששמעתי היה מפני שחיתות וצנזורה.

אפילו כשכוחות הממשלה כבשו לבסוף את קילינוצ'י, העיר ששנים היתה בירתם בפועל של המורדים, נהג הריקשה שבה נסעתי לא האמין לידיעה. אבל כעת גוברת האמונה שהמלחמה - לפחות זו של הטנקים, המטוסים וההפגזות - הסתיימה.

מה יקרה עכשיו? יש החוששים מתערובת מסוכנת של שמחת ניצחון ושוביניזם, התבצרות בטינה, מאסרים המוניים, רדיקליזציה והתקוממות. אחרים רואים הזדמנות לפיוס, שיקום והתקדמות אטית וזהירה לכבוד הדדי. יחס הוגן וחומל למאות אלפי העקורים עשוי להיות הצעד הראשון.

באחרונה שמעתי את המשורר הבנגלי סוניל גנגופדייי מדקלם שיר רב-עוצמה נגד האמונות המעוותות שאנו מנצלים להצדקת התנהגותנו הנוראה. הוא עורר בי את המחשבה: במה אאמין כעת? במה אני יכול להאמין? במה אני חייב להאמין?

לכן, הנה רשימה התחלתית:

אני חייב להאמין שהקרבות יסתיימו מחר ושלא יהיה יותר הרג, מכוון או לא מכוון.

אני חייב להאמין שהמחזיקים במושכות השלטון יוודאו שהדורות הבאים לא ייאלצו לסבול.

אני חייב להאמין שכולם מאמינים שאסור לרצוח.

אני חייב להאמין שהסיוע יזרום למדינה ויועבר ישירות ובמלואו, לאלה שסבלו יותר מכל.

אני חייב להאמין שכסף למימון מלחמה, ייהפך לכסף למימון שלום ושיקום.

אני חייב להאמין שניצחון צבאי לא יביא בעקבותיו לאומנות קיצונית.

אני חייב להאמין שכל אלה שאומנו למלחמה, ימצאו עבודה אזרחית מכניסה.

אני חייב להאמין ששאיפות הצבא לא יגדלו עוד.

אני חייב להאמין שחברה צודקת ודמוקרטית תטפח את כל בני עמה, תגן עליהם ותתייחס אליהם באופן שווה.

אני חייב להאמין שלא יוטלו עונשים על חילוקי דעות.

אני חייב להאמין שהעיתונות והתקשורת יהיו חופשיות, הוגנות ואמיצות.

אני חייב להאמין שעיתונאים לא יופחדו.

אני חייב להאמין שהטוב יהיה חזק יותר מהרע.

אני חייב להאמין שמנהיגים טובים הם אנשים ראויים לכבוד, שתמיד יציבו את האינטרסים של אחרים לפני אלה של עצמם.

אני חייב להאמין שצעירים ילמדו מטעויות המבוגרים.

אני חייב להאמין ששוב לא ירמו אותנו.

אני חייב להאמין ביכולת האדם לחוש חמלה ולהתפייס.

אני חייב להאמין שכל העוולות יתוקנו.

אני חייב להאמין שבמלים נמצא את מה שאין ביכולתנו למצוא בכעס.

אבל האם חייב אני להאמין, כפי שמאמינים מנהיגים מכל הצדדים, שהמטרה מקדשת את האמצעים? והאם היא אמנם מקדשת אותם?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ