בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני צריכה שתשיג לי פלסטינית | תריס, אמילי עמרוסי

4תגובות

תריס אמילי עמרוסי. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 333 עמ', 88 שקלים

הרחקת עדות היא טכניקה הכרחית הנדרשת מכל חרש בדיות. אמילי עמרוסי היא מרחיקת עדות. היא כותבת על ההתנחלות הדמיונית אלרום שהיא למעשה בבואה של ההתנחלות האמיתית טלמון, ועל נעמה הצלמת שהיא למעשה בבואה של אמילי עמרוסי עצמה (עיתונאית לשעבר וכיום בעלת משרד ליחסי ציבור). ברור אם כן שיש כאן הרחקת עדות, אבל מאיזה סוג?

עמרוסי מודעת כמובן למתח שבין העולם הבדיוני בספרה ובין המציאות שהיא מתייחסת אליה. בעצם, כל הרומן שלה מבקש להיקרא בין שתי הצהרות ממסגרות: זו שבפתיחה המבטיחה ש"עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונה של המחברת", וההצהרה שבסופו של הספר, לצד התודות, המבקשת את סליחתם של תושבי ההתנחלות טלמון.

כרומן מפתח אין לספר של עמרוסי ערך רב בעיני. אחת היא לי אם צביקי היינן הגזען היה באמת או רק משל היה, ואם בלוטת התריס של עמרוסי סובלת ממחסור ביוד, ממש כמו בלוטת התריס של נעמה. אבל מטבע הדברים, כאשר מרחיקת העדות מבקשת לתת תוקף לשקר באמצעות קריצה למציאות, היא גם מפלילה את עצמה כעד זומם, וחוסר כנותה נחשף מאליו.

נעמה, גיבורת ספרה של עמרוסי, מעידה על עצמה שהיא "בונה תבל וחלד בכלי המלחמה השני שלי: השפה... הספרים מדליקים בי תבערה, ואני מפטפטת את עצמי לדעת", ומכיוון שאין קול מספר בספר מלבד קולה של נעמה, נראה שיש כאן גם תיאור אמין למדי של הפרוזה של עמרוסי, שמסתערת על הקוראים בעברית כבדה ומסורבלת. כמות העודפות הלשונית בספר הזה מתישה למדי. נעמה לא הולכת לישון, אלא "טורפת את עצמה במצולות השינה", מכונית היא "קונכיית מתכת דקה, צדפה ממוגנת אבנים מודל אלפיים ושתיים", ולעתים, בהעדר מסננים, הפטפוט שלה גולש לנונסנס מוחלט: "הנה חתול, חתול שתול, חתול מסטול, חתול בתול... הנה הבית של מנחם וגיתית, גיתית איטית, גיתית פתותית". בנקודה הזאת הקוראים מגיעים למסקנה, שהשפה אינה כלי המלחמה השני של נעמה, אלא הבלעדי, ושהיעילות של שפתה ככלי מלחמה מפוקפקת כמו הסתערות של פלוגת פרשים קלים הישר אל קנה תותח, ושהזיהוי של נעמה כצלמת אין לו על מה שיסמוך, אין לו שום אחיזה בדמות והוא לא יותר ממשאלת לב של עמרוסי.

מצלמת היית מצפה להתבונן, אבל נעמה לא מתבוננת אלא בעצמה, מצלמת היית מצפה לתיאור פשוט, אבל על התיאורים של נעמה יש כיסוי מילולי כבד. מצלמת היית מצפה למבע מרומז, אבל בספר הזה הכל מתואר, מפוטפט ומנותח עד זרא.

אין לנו כאן עניין עם עוד רומן מחיי המתנחלים. לעמרוסי אין הצניעות והאיפוק של סופרים כמו מירה קדר ושמואל לרמן, שהשכילו לכתוב על חיים בהתנחלות מבלי להעמיד את כל אישיותם ותודעתם על זהותם המתנחלית. עמרוסי, דרך נעמה, גם כשהיא מתנערת מהסטריאוטיפים שלה כמתנחלת, כל הזמן באה חשבון עם זהותה ועם האופן שבו היא משתקפת בעיני הזולת. בתוך כך, היא מנפצת סטריאוטיפ נוסף בנוגע לאנשים שגרים בהתנחלויות: גם מתנחלים יכולים להיות נרקסיסטים.

במידה שנקודה זו הוחמצה מסיבה כלשהי, נעמה היא מתנחלת במ"ם רבתי (עיינו עמ' 19: "אני מתנחלת וכו'"). לכאורה, יכולתי להפסיק את הביקורת כאן בבחינת "ואידך זיל גמור" (אלו שאינם אמונים על ארמית ומסורת ישראל יכולים להחליף את הביטוי בתרגום חופשי ל"ידה, ידה, ידה"). מתחילתו, כל מה שיש בספר הזה הוא ניסיון להבהיר כמה נעמה היא מתנחלת, למה נעמה היא מתנחלת, ואיך היא מתנחלת. יש גם מתנחלים אחרים בספר. יצורים מרתקים שאוהבים להתנחל, עד שהתנחלותם מתנחלת בתוך עצמה.

ואחרי כל הטיות הפועל של השורש נ.ח.ל והעיסוק המופרז של נעמה/עמרוסי בשיקופיה וייצוגיה מה הפלא שלא נשאר שום מקום לעלילה? בערך בעמוד 100 מזדחלת לה איזושהי בעיה עם אותה בלוטת התריס הזכורה לשמצה של נעמה, שהיא כמובן לא רק מהלך עלילתי, אלא גם מטאפורה למשא הכבד שנעמה עומסת על שכמה במלודרמטיות יתרה. ויש גם איזה מפגש צו-פיוסי באופיו עם נורה הפלסטינאית מהכפר הסמוך, שנועד בעיקר להתמודד עם הקטרוג על המתנחלים כגזענים וערלי לב. כלומר, יש מתנחלים גזענים וערלי לב, אבל הם בעיקר גברים (עיין ערך צביקי היינן, להלן, הגזען). הרי הכל יכול היה להיפתר אם רק נשים משני הצדדים היו נפגשות זו עם זו, רחם אל רחם. מלבד מופרכותו העלילתית של המפגש עם הפלסטינאית, יש בו גם הונאה עצמית. "נאדר, אני צריכה שתשיג לי פלסטינית" - אומרת נעמה בלי בושה בספר, וכמו השמאלני התל-אביבי מן המערכון של "החמישייה הקאמרית", נעמה לא מעוניינת לדבר עם הפלסטינאית באמת, היא פשוט מאבזרת את עצמה בחברה ערבייה.

הרחקת העדות של עמרוסי - מטלמון לאלרום ומאמילי לנעמה - רק מעצימה את חוסר היכולת שלה לספר סיפור שיוצא מגבולות האני. גם כשהיא חושפת את עצמה היא לא מפקירה את עצמה. הכל מחושב, מחושב מאוד, ומשום כך גם לא אמיתי. וכך הופכת המלה "תריס" מכזו המתארת חרך הצצה לתיאור של עמדת התגוננות, והספר, גם אם הוא מצהיר על עצמו שהוא רומן, הוא אינו יוצא מגבולות התעמולה.



עמרוסי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו