שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי שריד
יוסי שריד

חם, שטוח וצפוף תומס ל' פרידמן. תירגמה מאנגלית: עדי הירש. הוצאת אריה ניר, 447 עמ', 98 שקלים

אם בספרו הקודם היה העולם רק שטוח, הרי בספר החדש של תומס ל' פרידמן, העולם הוא "חם, שטוח וצפוף"; וזה ספר חובה לכל מי מאתנו שמבקש לדעת באיזה עולם אנחנו חיים.

מי שקורא דרך קבע את טוריו של פרידמן ב"ניו יורק טיימס", המתפרסמים בתרגום לעברית בעיתון "הארץ" - כמוני - לא ימצא בספר חידושים רבים. אך הספר הזה בשלמותו הוא הרבה יותר מסך כל פרקיו, הוא כל מה שרצית לדעת על הסביבה ומפגעיה ועל הדרך הנכונה לסילוק המפגעים האלה; כל מה שרצית לדעת, ואפילו כל מה שלא רצית לדעת והעדפת להתעלם או להדחיק. פרידמן הוא הכל-יודע על הסביבתנות, הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה סרוחה, המחלחלת לקרקע או למים ומרעילה אותם. ואם אל גור הוא הנביא-בירוק, הרי פרידמן הוא הכוהן, ושניהם משמשים יחד בקודש.

בשנים האחרונות הפך פרידמן לכתובת העולמית העיקרית לכל דואגי הסביבה ושוחריה באשר הם שם וכאן. נוצר הרושם, שכל מי שיש לו משהו מעניין להראות או להשמיע, כדי לצנן את העולם מחומו הגובר ולטהר אותו מזיהומיו המצטברים, יודע אל נכון למי עליו לפנות. פרידמן הוא לא רק הגיגן, הוא בעיקר תחקירן סקרן ומיומן, שמוכן כל רגע להרחיק עד סוף העולם כדי להמחיש לנו מה יקרה בסוף - אם לא ניגמל מההתמכרות לנפט ולא נעבור לאנרגיות מתחדשות.

אמריקה היא המפתח

על נקלה אפשר לשקוע במרה שחורה ולהספיד את כדור הארץ. אם באי עולם לא יבינו את הרעה החולה הצפויה להם - ועדיין יש קשיים רציניים בהבנה - ולא ייטיבו את דרכיהם, הפורענות האפוקליפטית היא בלתי נמנעת, היא כבר רובצת לפתחנו. אבל פרידמן לא איבד את התקווה. "ואשינגטון אולי משותקת ונסחפת הצדה", הוא כותב, "וההנהגה הכלכלית שלנו היתה בלתי אחראית בעליל, אבל ארצנו עדיין גדושה עד להתפקע במחדשי חידושים ובאידיאליסטים". פרידמן עדיין מאמין (אשריו), אמונתו מדבקת ומצמיתה לרגע את הספקות; גם אנחנו בנדבקים.

בספר שני חלקים עיקריים: החלק הראשון מאבחן את האתגרים המיוחדים הניצבים לפני העולם בתחומי האנרגיה, האקלים והמגוון הביולוגי. החלק השני מתווה את הדרך שבה ניתן להתמודד עם האתגרים האלה. האחריות להצלתו של היקום מידי עצמו מוטלת בראש ובראשונה על אמריקה, שהיא בעת ובעונה אחת גם המזהמת הגדולה, אך המסוגלת להיות גם המתקנת הגדולה, בטרם יהיה מאוחר מדי. ואם היא לא תעשה את העבודה בעוד מועד, שום גורם אחר לא יעשה את העבודה במקומה. פרידמן עדיין מאמין באמריקה ובכוחות השינוי הפנימיים שלה, אם כי כרגע היא אינה מוכנה למשימה. אין לה כיום, לדעתו, המיקוד וההתמדה המספיקים כדי לקחת על עצמה דבר מה גדול באמת, שאת הרווחים ממנו ניתן להפיק רק בטווח הארוך.

אשרי אמריקה ואשרי ה"ניו יורק טיימס", שבעל טור כפרידמן עומד לרשותם. על כריכת הספר מוצג המחבר כפובליציסט "העוסק בענייני חוץ", וזאת הצגה מוטעית, כמובן. את רוב מאמריו הוא מקדיש בשנים האחרונות למיזם החדש שהוא מציע, שאותו הוא מגדיר כ"קוד ירוק" (Code green). כותבים ופרשנים ב"ענייני חוץ" מצויים למכביר - מי לא יודע לנתח את "המצב", ולמי אין מומחיות בסוגיות המזרח התיכון או אפגניסטאן ופקיסטאן. ייחודו של פרידמן אינו באדום-האדום הזה אלא בירוק דווקא, שאם לא נשקם אותו, אזי הירוק יהפוך לאדום מכל אדום, לאויב מספר אחת של המין האנושי.

יותר מזה: פרידמן, בתובנותיו, מפיל בעצם את המחיצות בין "עניינים מדיניים וביטחוניים", שהם שברומו של עולם, לבין ענייני הסביבה הבוערים, שהם משניים, כביכול, ומעסיקים בעיקר יפי-נפש חסרי דאגות. פרידמן מהדק את הקשר בין הסכנות לאיומים, ומבהיר אותו להדיוטות: מדיניות האנרגיה, כפי שהיא מתנהלת היום, היא שמחזקת את ידי הטרור הבינלאומי, מפרנסת אותו, מדשנת את בתי הגידול שלו. וכל עוד לא, ולא יוחלף הנפט במקורות אנרגיה חלופיים - שמש, רוח ומים - רק יילך ויתרחב החלק האפל של הכדור.

הזיהום של נר חנוכה

ישראל, למרבה הצער, עדיין לא התברכה בפרידמן כזה. בעלי הטורים החשובים אצלנו (בעיני קוראיהם ובעיני עצמם) לא העלו את הסביבתנות על ראש דאגתם; זה לא על פי מידותיהם, זה קטן עליהם. כאן הסביבה היא בגדר נישה, לפי שעה, ורק כתבי התחום עוסקים בה. מבחינה זאת, פני התקשורת הישראלית כפני הפוליטיקה, וגם להיפך: שרים זוטרים בחברת עיתונאים זוטרים. מה הפלא אפוא אם ישראל על מימיה ועל השטחים הפתוחים שלה נראית כך? כי לנו יש "בעיות ביטחון", כידוע, וביטחון הוא חזות הכל. עוד נתפנה ביום מן הימים לטפל במים שאנחנו שותים, באוויר שאנחנו נושמים, בקרקע שאנחנו חיים עליה וממנה, יש לנו זמן שאיננו, יש לנו חזון לעתיד לבוא, והניחו לעתיד את אשר לעתיד.

פרידמן מתייחס בספרו גם למחוות הסמליות כלפי בעיות האנרגיה-אקלים, שכל כך מקובלות ואהובות במקומותינו. הוא מלעיג על האמריקאים שכולם פתאום ירוקים, כולם זוכים, "אף אחד לא נפגע ואף אחד לא צריך להתאמץ"; ראוי ללכת בעקבותיו ולהלעיג גם על הישראלים, שמוכנים תמיד להשתתף במסיבה אך לא במהפכה. כאשר מקהילים אלפים בכיכר העיר, ומכבים את האורות לשעה תמימה, חשוב לזכור את חוות דעתו של פרידמן ולשנן אותה: "אנשים לא מעטים עלו על הזיוף שבמסיבה הירוקה הזו. כמויות הזמן, המרץ והמלל המושקעות בהפיכת אנשים ל'מודעים' לבעיית האנרגיה-אקלים, והקריאה לאנשים לעשות מחוות סמליות כדי להסב אליה תשומת לב, אינן עומדות בשום יחס הגיוני לזמן, למרץ ולמאמץ המושקעים בתכנונו של פתרון מערכתי. היו לנו יותר מדי קונצרטים של 'Live Earth' ומעט מדי מאמצי שדולה ממוקדים שמטרתם להעביר חקיקה ירוקה מחוללת שינויים".

האם יש "נקודה יהודית" בספר, או "נקודה ישראלית"? בקושי. בנימה אירונית משהו מצטט פרידמן בספרו, שהוא גם ספר מרבה ציטוטים מחכימים, מתוך דיווח של סוכנות הידיעות UPI: "קבוצה של שוחרי סביבה ישראלים פתחה במסע הסברה באינטרנט, כדי לעודד יהודים ברחבי העולם להדליק לפחות נר אחד פחות בחנוכה... מייסדי מסע 'החנוכייה הירוקה' אומרים שכל נר הבוער עד תום פולט 15 גרם של פחמן דו חמצני, וכי הנרות הרבים המודלקים בבתי יהודים בכל רחבי העולם מתחילים להצטבר לטביעת פחמן כשרה למהדרין". כך מצטרפים היהודים למסיבה הירוקה העולמית - כבה נר אחד והצל את העולם לבל נזדקק לנסים שעליהם אסור לסמוך.

תרומתה של ישראל למיזם הירוק, למאמץ הכלל עולמי, אינה מוזכרת בספר, והסיבה פשוטה: אין לנו תרומה כזאת. לא מזמן הקדיש פרידמן את אחד מטוריו למיזם המכונית החשמלית של שי אגסי, ואף נתן לו אשראי; בספר אין לו זכר.

כשמחיר הנפט יורד

תום פרידמן, כפי שהוא קרוי בפי חבריו בכל העולם, הוא בראש ובראשונה עיתונאי, ו"חם, שטוח וצפוף" הוא באופיו ספר של עיתונאי - על כל מעלותיה של הכתיבה העיתונאית הטובה ועל כל חסרונותיה. בצד המעלות - הספר מושך את הלב בסיפוריו, בחוויות הבלתי אמצעיות, אין תובנה שאין סיפור אישי בצדה; פרידמן הוא הפופוליזטור הגדול של סוגיות סבוכות. מישהו אחר תחתיו היה מסבך יותר ומקצר את ההשגה.

ובצד החסרונות - פרידמן מקצר במו ידיו את חיי המדף של ספרו. שתי דוגמאות: התזה הסביבתנית שלו בנויה, רובה ככולה, על רגל אחת והיא הרגל של מחירי הנפט, שמתגלה לפרקים כתותבת. ככל שהמחירים עולים, הוא מסביר, כך המשטרים הדמוקרטיים נעשים יותר תלויים במשטרי אופל ודיכוי שרוב הדלק בעולם מצוי ברשותם.

דא עקא, שמחיר החבית בספר הוא 130 דולר, ובסימן של עליות נוספות לעבר 200 דולר לחבית. המחיר אינו כצעקתו זה כבר; בחודשים האחרונים הוא ירד פלאים, ואפשר שיירד עוד יותר בשל המשבר הכלכלי העמוק שפוקד עכשיו את העולם, ומצמצם את הביקושים. המשבר הזה כולו, השלכותיו והשפעותיו על המיזם הירוק לחיוב ולשלילה, אינו מופיע כלל בספר, אפילו לא ברמז, למרות שהספר ראה אור ב-2008. עוד הוא נדפס, וכבר הוא נראה כמתיישן.

ועוד דוגמה, שדווקא היתה עשויה להגביר את האופטימיות של פרידמן. השם ברק חוסיין אובמה אינו מופיע כלל בספר; שלא לדבר על התמורות הצפויות כתוצאה ממדיניותו הסביבתנית החדשה של הנשיא החדש, שהיא ניגוד גמור למדיניות ג'ורג' וו' בוש וריצ'רד צ'ייני, שרצעו את אוזנם לדלת של חברות הנפט הגדולות, הנהנתניות והשתלטניות. אם הכל תלוי במנהיגות ומותנה בכיוון שהיא בוחרת, כפי שסבור פרידמן ובדין, הרי נפתחת עכשיו תקווה חדשה, ואילו בספר היא עדיין סגורה.

למרות חוק ההתיישנות העיתונאי, הספר עדיין מחזיק בתוכו תובנות ואמיתות ברזל, שאינן מחלידות ואינן נחלשות בשל משוגות הזמן הפוליטי הצהוב ותהפוכותיו, העלולות לעייף מתכת; הירוק שלו אינו דוהה. בעולמו החם של פרידמן מתרחבת גם דעתם של הקוראים.

Hot, Flat, and Crowded \ Thomas L. Friedman

יוסי שריד כיהן כשר לאיכות הסביבה בכנסת ה-13

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ