סיפור מסע - ספרים - הארץ

סיפור מסע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לטייל עם הסיפורים זאב ענר. הוצאת כנרת, 192 עמ', 98 שקלים

המשורר העברי משה אבן-עזרא, שחי בספרד בימי הביניים, כתב: "כשאתה מוצא את שכלך פגום, השחיזהו על ידי חכם, ואם לא תוכל למצוא איש, בקש חוכמה מן הכתב, כלומר מן הספרים".

בדרך זו הלך הפעם זאב ענר, בניגוד לספרים שכתב בעצמו, במקרה זה ענר "מטייל עם הסיפורים" שכתבו אחרים בספריהם, ומשלב בהם הערות והארות משלו.

54 הסיפורים שלוקטו בספר משתרעים על מרווח זמן עצום של כמעט 1,900 שנים. הראשון שבהם מחזיר אותנו ל-67 לספירה ולהיסטוריון הנודע יוסף בן מתתיהו. שני הטקסטים האחרונים הם מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, האחד נכתב בידי יוסף טרומפלדור ב-7 בפברואר 1920, כלומר 23 יום לפני שנפל על הגנת תל חי, והשני כ-20 שנה לאחר מכן, בידי אליהו נאווי, מי שהיה מאוחר יותר שופט מחוזי וראש עיריית באר שבע. שאר הפרקים מספרים את קורותיהם של בני הארץ במשך דורות רבים, כפי שהועלו על הכתב בידיהם או בידי אורחים לרגע או לשעה ארוכה יותר, שבאו, סיירו, התרשמו ולאחר מכן הרגישו צורך להעלות את חוויותיהם על הכתב.

ענר מביא את הסיפורים כפי שנכתבו לפני מאה או אלף שנים, רוב הטקסטים נכתבו במקור בעברית ומקצתם תורגמו משפות שונות. מכיוון שקטעי ספרים ישנים (יותר או פחות) אינם נגישים בדרך כלל, מפנה המחבר לחלופות, ובכל מקרה כזה הוא מזכיר מקור נגיש, בן זמננו, המצוי אצל הקוראים ובוודאי ברוב הספריות. כל אחד מהפרקים כולל טקסט קצר על מחברו, בעיקר על העת שכתב את הדברים, וכן תצלומים ואיורים - מהם היסטוריים בשחור-לבן, ומהם חדשים, צבעוניים, שצולמו במיוחד לספר זה.

החלוקה בספר לפי התקופות מוטה, במידה בולטת, לטובתה של המאה ה-19. בעוד שכל המאות שקדמו לה, מהמאה הראשונה עד ה-18, זכו לתשעה פרקים, והמאה ה-20 ל-10 פרקים, מתוארת המאה ה-19 בלא פחות מ-35 פרקים, כלומר היא תופסת כשני שלישים מהספר. זו היתה מאה אינטנסיווית מאוד בארץ ישראל, שבעקבות מסע נפוליאון למזרח התגלתה מחדש לתיירים ולחוקרים האירופים והאמריקאים, וחלה בה התפתחות מרשימה. אולם נדמה שיש כאן הפרזה, או אולי כוונת מכוון שאינה מוסברת די צורכה. מעניין לציין כי רוב מוחלט של הכותבים הם גברים, להוציא שתי נשים: יהודית מונטיפיורי, שהתלוותה לבעלה במסעו לארץ ישראל ב-1839, וזהבה דרוין, המספרת על הימים הראשונים של המושבה כפר סבא, בראשית המאה ה-20.

רוב תיאורי הארץ מעידים על עוני, עזובה ושממה. הסופר האמריקאי מרק טוויין, שביקר כאן ב-1867, הוציא עליה פסק דין קטלני. הוא הגדיר את הארץ: "יוקדת, חשופה ונטולת עצים". שירותי האירוח של המאה ה-19 זכו לאפס כוכבים מעטם של תיירי העת ההיא. הרוזן הצרפתי דה-פארדיי, שביקר בארץ באמצע המאה ה-19, לא הסכים להתגורר באכסניה של חיים וייסמן בטבריה, משום ש"חזקה עליה שהיא מזוהמת", והעדיף מגורים באוהל.

תיאורי מחסור והתמודדות עם מצבים קשים אופייניים גם לסיפורי המושבות הראשונות שקמו בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19. מיכל זלמן פוחצ'בסקי מתאר את תנאי מגוריה של משפחת מתיישבים במושבה הצפונית יסוד המעלה בשנותיה הראשונות: "אספר מקצת מחייהם של דרי סוכת המחצלות בימים ההם. בסוכה של פישל שולמן נמצאו הוא, אשתו וחמשת בניו; כמה עגלים יונקים שאין להחזיקם בקרבת אמותיהם; תרנגולות על אפרוחיהן שדורשים השגחה מעולה כדי לא להיות לטרף לחיות הבר; שקי קמח אחדים לאפיית לחם; ושקי מספוא לבהמות העבודה". ויש גם שולחן אחד ומיטת ברזל "בשביל עקרת הבית", כפי שמציין הכותב.

בין הסיפורים והפרשיות מצויים כאלה החושפים פינות פחות ידועות של החיים בארץ ישראל בתקופות שונות. כך לדוגמה מסופר על מרד שפרץ בנגב: הבדואים רצו לשמור על עצמאותם ומרדו בשלטון הטורקי שתבע מהם להיות כפופים לחוקי הממלכה. ב-1864 התחוללה בנגב מלחמה ממש, אלה יורים באלה, החיילים הטורקים בוזזים את רכושם של הנוודים ואלה עושים כל מאמץ כדי להבריח את עדריהם וגמליהם למקומות מסתור; או, בנושא אחר, מה אכלו תושבי ירושלים ב-1700? מתברר שהם הרבו באכילת פירות, וביניהם היו - נתון מפתיע בהתחשב במידע המקובל - גם פירות הדר כגון למונס (לימונים) ומרנצון (תפוזים). הענבים בירושלים של ראשית המאה ה-18 היו גדולים מאוד, ומענב אחד "מתמלא הפה במשקה".

מן האבנים הבודדות נוצר פסיפס, המתאר ארץ אקזוטית, חמה, גדושת אירועים, לעתים רגועה ולרוב מסוכסכת בתוך עצמה. כדי להמתיק את הגלולה, שלא אחת היתה מרה, יש בספר גם כמה סיפורים משעשעים, כגון סיפורו של נאווי, פרח שומרים, שיצא בתקופת המנדט הבריטי לגלות עז שנגנבה במושבה באר יעקב. העז הוברחה לנגב השומם אז, אל שבטי הבדווים שמדרום לבאר שבע. נאווי הלך בעקבותיה, מצא אותה, שילם לבדווים כופר והחזירה צפונה. אז התברר כי היא רזתה ואי אפשר להחזירה לבעליה. העז נלקחה אחר כבוד ל"פנסיון", העלתה בשר, והוחזרה בטקס חגיגי לאיכר שממנה נגנבה. ההוצאות על החזרתה והטיפול בה היו גבוהות פי כמה משוויה, אך "ארגון השומרים העבריים" היה גאה בהישג, והשומר האגדי אברהם שפירא שהוזמן לטקס ההחזרה, הכריז: "עכשיו יידעו כל אויבינו וכל שונאינו וכל המתנכלים למפעל ההתיישבות ולציונות, שהשומר העברי עינו פקוחה. הם אומרים בלבם, שאם זרועו של ארגון השומרים הגיעה בעקבות עז אחת לביר עסלוג' בנגב, מה יהיה אם חס וחלילה ייגנב חמור?"

ספרו של הד"ר מרדכי נאור "תל אביב תל אביב" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ