גלויות מהשנים היפות של בתי ההבראה של ההסתדרות - כללי - הארץ

גלויות מהשנים היפות של בתי ההבראה של ההסתדרות

בתי ההבראה של ההסתדרות יצרו תרבות פנאי עשירה ותוססת שגוועה עם פתיחתם של בתי המלון המפוארים. בין הקפה והעוגה בלובי לפלירטים בכיסאות הנוח ליד הבריכה, נולדה אדריכלות ישראלית מרתקת, שעומדת היום בפני סכנת הכחדה. גלויות מהשנים היפות

נועם דביר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועם דביר

מדי אביב או קיץ היה יוצא מוטק'ה פליישר, מהנדס מים בגמלאות, לחופשה שנתית בבית הבראה. במזוודה נארזו בקפידה מעט הבגדים שהיו אז בנמצא, שני זוגות מכנסיים, אחד ארוך ואחד קצר בשביל הרביצה על הדשא, חולצה לבנה, פיג'מה, סנדלים ומברשת שיניים. היעד היה בדרך כלל אתר מרוחק בצפון, במעלה ההר או לצד הכנרת, הרחק מהמולת העיר הגדולה וקרוב לאוויר הצח.

החופשה השנתית היתה אחת הפריווילגיות הבסיסיות שהעניקה ההסתדרות לחבריה, ביטוי ישיר למדיניות הרווחה ומעין ניסיון לא-מוצהר לשלוט גם בזמנו הפנוי של הפועל. לא תמיד היו תנאי האירוח מושכים במיוחד. חדרים מצומצמים ונזיריים המסודרים במבנה רכבת ארוך עם שירותים משותפים בקצה המסדרון, מיטת סוכנות לא נוחה וארון עץ בסיסי שבדרך כלל היה נותר נעול. אבל הרי לא בשביל עיצוב הפנים היו יוצאים הפועלים להבראה. "הלוגיקה היתה שאני יוצא מהעיר אל הנוף כדי לראות דשא ופרחים", נזכר פליישר, "הגינון היה ברמה מאוד גבוהה. בימים ההם גם לא היתה בעיה של בצורת, מים היה כמה שאתה רק רוצה ואת המדשאות והעצים השקו בשפע כל יום. וחוץ מזה, מי בכלל רצה לשבת בחדר?"

פליישר, בדומה לשאר החברים בפרלמנט של "אחוזת ראשונים" בראשון לציון, זוכר היטב את החופשות השנתיות בחסות ההסתדרות. בשנים האחרונות, הם מתכנסים מדי יום בארבע אחר הצהריים בדיוק, ליד שולחן מרכזי בקפטריה של האחוזה, ואוי למי שינסה לתפוס להם את המקום. אחרי הקפה והעוגה, מוסד תרבותי-גסטרונומי נוסף שנולד בבתי ההבראה, הם מתבקשים להיזכר בחוויות משגרת החופשה, וללא כל התראה, פוצחים ב"אוכל קדימה אוכל", הפזמון הפופולרי של בומבה צור וההמנון הלא-רשמי של פועלי ישראל הנופשים.

"כל העניין של בית ההבראה היה מבוסס על עלייה במשקל, בדיוק ההפך מהיום", מסבירה זיוה קיס, מהמשתתפות הבולטות בפרלמנט, שזכתה לשהות בין השאר בבית ההבראה המיתולוגי ארזה בהרי ירושלים ובבית דניאל בזכרון יעקב. "בתחילת החופשה נשקלת ואם לא הצלחת לעלות במשקל כנראה שבית ההבראה נכשל. זו היתה תקופה של צנע ולפעמים ההזדמנות היחידה לאכול כמו שצריך". לא שהתפריט היה לוקסוס, נזכרים החברים, "סלט ירקות, בצל ירוק, הרבה חצילים והרבה אימיטציות, חיקוי של חציל", מפרטת רבקה טבעוני. "שמרים בטעם חציל, חציל בטעם כבד. היה גם הרבה מאוד לחם לבן". "בשר לא היה בשפע, אולי פעם בשבוע", מתפרצת פנינה דביר. "בעיקר נתנו לנו כדורי בשר, שלא תוכל לדעת איזה חלקים של הפרה או ההודו שמו לך שם".

האוכל תפס חלק נכבד בשגרה ובאידיאל של בתי ההבראה. גם אם היה רחוק מגורמה, הוא התעכל על נקלה על רקע הדשאים הירוקים, העצים המצלים, באתר הנטוע בלבה של אוטופיה סוציאליסטית, מודל בריאותי לכל פועל ופועלת. עוצמתה הכלכלית והפוליטית של ההסתדרות, שגובתה בזרוע ביצועית רבת עוצמה כ"סולל בונה", איפשרה לה להפוך לפטרונית האדריכלות הישראלית בשלושת העשורים הראשונים שאחרי קום המדינה. בתי ההבראה הם אחת הדוגמאות המובהקות לכך; בזמן שמשרד הבריאות נאלץ להתמודד עם הקמת בתי חולים בתקציבי דוחק, הצליחה קופת חולים של ההסתדרות להקים שורה של מתקני הבראה מפוארים בכל רחבי הארץ. בחסות הוועד הפועל היתרגמה אידיאולוגיה סוציאליסטית לאדריכלות מרשימה, ניסיונית ובעלת איכויות יוצאות דופן. אתרים כמו מבטחים בזכרון יעקב, בוסל בצפת וארזה במוצא הפכו לחלון הראווה הסוציאליסטי הישראלי, רחוקים אמנם מהפאר של מקביליהם באירופה, אך עדיין מצליחים לגלם היטב אופנות בינלאומיות.

אלא שבדומה לגורלן של לא מעט יצירות אדריכליות ישראליות קאנוניות, חלק ניכר מבתי ההבראה עומדים כיום בשיממונם, או שנאנסים לשמש לצרכים משונים. חדר האוכל של בית ההבראה בצפת הפך לאולם חתונות בסגנון אוריינטלי וקירות הבטון שלו צופו באבן דקה. על בית ההבראה בארזה מאיימים כרישי נדל"ן שמבקשים לבנות שם דירות מיני-פנטהאוז ישראליות בינוניות, ואילו עתידו של מבטחים, ספינת הדגל של ההבראה ההסתדרותית, נתון בימים אלה בידיה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה. תקופה אדריכלית מפוארת עומדת בפני כליה.

החברים מבקשים פרוטקציה

בחזרה לפרלמנט. אחרי סיבוב נוסף של קפה וקרואסונים, מסכימים החברים לנדב עוד כמה פרטים על שגרת ההבראה, שמזכירה במשהו את החיים הנוחים בין כותלי הדיור המוגן. "היינו יושבים כל היום על הדשא ומחכים לארוחה, לשרה או לרחל שתקרא לנו לחדר האוכל. בשאר הזמן, היינו מדברים ומדברים ומ-דב-רים", מטעימה פנינה דביר באטיות. "על מה?" קופץ שמשון המר, "על רכילות שמעת פעם? לבית הבראה היית מגיע בגפך, כי בדרך כלל האשה היתה נוסעת ממקום העבודה שלה והגבר משלו. אבל לאט לאט היו מתחברות קבוצות. משוחחים, מספרים על החיים. משחקים דומינו לפעמים. בערב היו מזמינים מישהו עם אקורדיון, זה היה מאוד באופנה אז, והיינו רוקדים הורה". "אבל גם סלוני בחלק מהמקומות", משלימה זיוה קיס.

איזו מין הבראה זו, בלי פעילות גופנית?

"כן, בטן-גב", אומר נתן שני וכולם צוחקים, "היו אומרים ללכת לדשא ואז מתחילים לעשות תרגילים, קדימה ולמעלה ולצד ולקפוץ קצת וזהו. לפעמים היינו משחקים כדורעף, אבל ממש לא בשביל להתחטב. כושר גופני בכלל לא היה אז באופנה".

חרף חשיבותם ההיסטורית, החברתית והתרבותית, והיותם תמונת מראה של העידן הישראלי הראשון, טרם פורסם בארץ מחקר מקיף על בתי ההבראה. התייחסות מלומדת ראשונה לתפקידם החברתי-אדריכלי של האתרים הופיעה רק בשנת 2003, בספר "יעקב רכטר - אדריכל", לרגל התערוכה "הבראה" במוזיאון הרצליה. הרכטרים, האב זאב והבן יעקב, יחד עם השותף משה זרחי, היו אחראים ביחד ובנפרד לבנייתם של ארבעה בתי הבראה. בזכות הצלחתו של הראשון בהם, במעלה החמישה, החל שיתוף הפעולה הצמוד וארוך השנים שלהם עם ההסתדרות. שלושת הנוספים, שפרינצק בנצרת (61'), בית בוסל בצפת (62') ומבטחים בזכרון יעקב (68') הם יצירות מופת בקנה מידה לאומי שהוכתרו בהצלחה, אדריכלית ופונקציונלית. צבי אלחייני ואסנת רכטר דנים בספר בקשר בין מעמדם ומצבם הפיזי הנוכחי לשינוי האידיאולוגי החד שחל במדינת ישראל.

מספר בתי הבראה של ההסתדרות פעלו בארץ עוד לפני קום המדינה, אולם תנופת הבנייה הגדולה החלה עם אישורו של חוק "חופשה שנתית" בכנסת בשנת 51' במסגרת חיזוק וביצור מדיניות הרווחה של ההסתדרות. שלושה גורמים בארגון עסקו בהבראה, קופת חולים כללית, מרגוע לעובד, וכן האיגודים המקצועיים וקרנות הגמל שלהם, כגון "מבטחים" ו"קרן ביטוח של פועלי בניין". בתקופת השיא, בשנות ה-70 המאוחרות, הפעילה ההסתדרות 17 בתי הבראה, בהם כמעט 2,000 מיטות. המבנים הוקמו תמיד באזור מיוער והררי או בסמוך לחוף הים, בהתאם לאידיאל האירופי של תרבות הפנסיון. המדבר, שנתפס אז תרבותית כיעד אקזוטי או ניסיוני לכל היותר, כלל לא עלה על מפת היעדים.

"ההסתדרות האמינה שצריך לדאוג לכל השירותים עבור חבריה", מסביר ח"כ לשעבר גדעון בן-ישראל, חבר הנהגת ההסתדרות. "היתה מחשבה שאנשים צריכים לקחת פסק זמן מהעבודה ולצאת כדי להתחזק. נוסף לכך, בתי ההבראה גם היו צורך של המציאות הכלכלית בשנים ההן. אנשים נאלצו לחיות חיים מאוד צנועים ולא היה פתרון אחר לחופשה".

מבחינת העובדים, דמי ההבראה היו כאמור מובטחים בחוק וגובהם נקבע על-פי מספר שנות הוותק בעבודה (מרכיב ששרד בתלוש המשכורת מכורח הסכמים בין המעסיקים להסתדרות). ההסתדרות הכריחה את חבריה לצאת לנפוש ואלה חויבו לחזור עם קבלה חתומה, כדי לקבל את ההחזר במשכורת. סביב מוסד הקבלות התפתח פולקלור שלם ותעשיית זיופים כיוון שהיה מי שהעדיף לקבל את התוספת מבלי לשרוף שבוע בטבריה.

העובדים נשלחו למתקנים השונים בהתאם לשיוכם המקצועי, בית דניאל לאמנים ומשוררים, בית יערי לעובדי המדינה וכך הלאה. היו כמובן בתי הבראה מבוקשים יותר ופחות, לפי משתנים של איכות האוכל, תנאי האירוח והמרחק מהעיר הגדולה, ועל-פיהם נגזר גם אורך רשימת ההמתנה, שנמשך לעתים עד שנתיים (ללא פרוטקציה).

אחד מהאתרים הנחשקים ביותר היה ארזה במוצא, בית ההבראה הראשון שהוקם בארץ-ישראל בשנת 1920. בנימין זאב הרצל ביקר במקום עוד טרם הקמתו, בסוף המאה ה-19, ונטע בו עץ ארז. עם השנים הפכה הנטיעה הסמלית של הרצל למסורת אצל נשיאי ישראל, שנטעו איש איש בתורו עץ במתחם (האחרון בהם היה חיים הרצוג).

המבנה הראשי באתר תוכנן בסגנון ניאו-קלאסי על ידי האדריכל יוסף ברלין (קולנוע מוגרבי, בית דפוס הארץ) וכלל אכסדרת עמודים דו-קומתית עגולה שהעניקה לו את הכינוי "הבית הלבן". לאחר מכן נבנה בסמוך מבנה ההנהלה בסגנון הבינלאומי ולצדו נחפרה בריכה. ארזה היה למקום מפגש מועדף על האליטה הארץ-ישראלית המתגבשת, שאיבד מהנופך האריסטוקרטי שלו עם הגדלת מספר חדרי האירוח. "ארזה היה מאוד מבוקש כי בנוסף לכל המעלות שלו, נתנו שם גם טיפול רפואי", מאשר בן-ישראל. "אני זוכר שחברי התעשיינים, המעבידים והחקלאים היו מבקשים פרוטקציה כדי להגיע לשם".

והם קיבלו?

"מי שהיה איתנו ביחסי עבודה קרובים וטובים גם קיבל".

אולם הכיבודים ההסתדרותיים והביקוש הגדול לא הצליחו להבטיח את עתידו של ארזה. בתחילת שנות ה-90 נמכר האתר ליזם נדל"ן וכיום הוא עומד נטוש. הבניינים ההיסטוריים, על אף שהוכרזו לשימור, מתבלים במהירות ובתקופה האחרונה נגדעו גם כמה מהעצים ששתלו נשיאי ישראל.

ישראל בכיסאות מרגוע

העיתונות היומית כיסתה באדיקות את התפתחותם של בתי ההבראה ועסקה בהרחבה בהווי שנוצר בהם. ביוני 55' למשל, דיווח "הארץ" על פתיחתו של בית יערי, "בית מרגוע לעובדי המדינה", שיועד ל-90 "מבריאים". "בית ההבראה המשוכלל נמצא על אחת הגבעות שבין כפר ויתקין לביתן אהרון, סמוך לחאן הידוע שבו השתכנו ראשוני המתנחלים בעמק חפר. כיום פורח השטח כולו - ניטעו עצים רבים, נוסף לחורשת האורנים שבמקום, הוכנו מדשאות רחבות ונסללו שבילים בכל השטח", נכתב. ראש הממשלה משה שרת הגיע לטקס החנוכה ועמו פקידים ונציגי ציבור רבים.

שנה לאחר מכן, ערב חגי תשרי, דיווח "הארץ" על "ישראל בכיסאות מרגוע". "האנשים שאתה רואה (אולי אתה בתוכם) ליד שולחנות כתיבה, דלפקי מכירה או מכונות התעשייה, יושבים כאן בניחותא, צוברים כוחות ועצבים לימים שבהם יוחזרו כיסאות הנוח למחסן". בתמונות המלוות את הכתבה הוצגו נופשים במכנסיים קצרים וסנדלים, משחקים בדמקה, קוראים בתנ"ך או ממיינים בולים, או פשוט נהנים משעת "קריאה ומחשבה בכיסאות שהוצבו בחוץ. מותר גם לנמנם". באותו גיליון הוזכרה גם דינה נתנזון מחיפה, "הצדקנית דינה", שהצליחה להקים יש מאין בית הבראה למעוטי יכולת בנוה שאנן, בעודה נאבקת במחלה קשה הגורמת להתעוורותה.

עם חלוף השנים השתכלל גם היצע בתי ההבראה והשירותים שאותם העניקו. ויצ"ו, לדוגמה, הקימה בהרצליה פיתוח את "בית הויס", שהיה מיועד לאמהות הזקוקות לנופש. ככלל, מרבית הנופשים בבתי ההבראה היו גברים, משום שנשים רבות היו עקרות בית ולא זכו לדמי הבראה או להכרה מעמדית מטעם ההסתדרות. "בית הויס" הוקם על-פי מודל הרשת להבראת אמהות בגרמניה, ועלות יום הבראה בו היתה נמוכה במיוחד. "גם אם האשה עייפה, מתוחה ועצבנית - מה בכך, היא בריאה לא. אז למה לנסוע?" דיווח העיתון באוקטובר 66' לרגל הפתיחה, "וכך שנה אחר שנה כבולה עקרת הבית לביתה, לילדיה, לסיריה ולמרצפות, בעוד שבעלה והילדים שהחלו להשתכר יוצאים בזה אחר זה לחופשה".

בין כותליהם של בתי ההבראה התפתחה לראשונה המודעות הצמחונית והטבעונית בארץ, כולל ניצני היוגה וההשפעות מן המזרח. במספר מקומות ברחבי הארץ התנסו לראשונה רופאים ברפואה לא-קונוונציונלית, מדיאטת מיצים ועד לריפוי טבעוני הכולל פעילות ספורטיווית מקיפה. בפנסיון בבת שלמה, לדוגמה, החל יומו של הנופש בארבע וחצי בבוקר בצעדה בת שעתיים בהרי האזור. לאחר מכן הוא נשלח לטיפולים כמו דריכה ברגליים יחפות בעשב רטוב, רחצה ב"קנייפ", אמבטיות המשולבות בהתזת סילוני מים חזקים, סאונה נגד השמנה ועבודה בגן הירק האורגני. בפנסיון "גנים" שבגדרה הציעו בינתיים "ניקוי אביבי בעזרת מיצים", כפי שדווח בהרחבה ביולי 66'. "גברת טובה נאמן מכה על חטא. היא אומרת שבפסח יצאה לחופשה בבית מרגוע בטבעון וזללה. לכן, כמה שבועות אחרי פסח, החליטה שעליה לערוך ניקוי אביב בגופה ובנפשה". יחד עם עוד 30 נשים וגברים התמסרה גברת נאמן לדיאטת מיצים מחמירה ולתרגול יוגה.

מי שלא היה חבר הסתדרות וביקש ליהנות ממנעמי המזרח, שילם - והרבה. ברוח ניסיונית זו נפתח בשנות ה-60 גם מצפה הימים בראש פינה על ידי ד"ר א.י. ירוס. בית ההבראה שייסד, כיום מלון בוטיק יוקרתי, הציע לנופשים תזונה מיוחדת בליווי פיזיותרפיה וטיפולים הומיאופתיים. גם אתר נופש יוקרתי מוכר אחר, יערות הכרמל, בתכנונו של נחום זולוטוב, החל כבית הבראה הסתדרותי.

בכל הדיווחים והסיפורים חזר תמיד הממד הרומנטי של החופשה. בין אם מדובר בפלירט לא מזיק או בחוויה חד-פעמית, הארוטיקה היתה לחלק בלתי נפרד מהווי החופשה. הריחוק מהבית (וגם מבן הזוג במקרים רבים), האידיאל הרומנטי של יציאה מהעיר אל הכפר ואולי גם השעמום מהשגרה המפוהקת, כל אלה עשו את שלהם. המוטיב הזה קיבל ביטוי מפורש בבלדה "החופש בבית הבראה" של אילנה רובינא ואורי זוהר, למלותיו של חיים חפר. זוהר משחק שם את ד"ר אביבי שהשאיר את אשתו בעפולה, רובינא גילמה את דמותה של שולה, שבעלה נותר במפעל. לאחר שהם מחליפים חוויות על האוכל, העלייה במשקל והתוכנית האמנותית, זוהר מציע לגשת אליה לחדר; רובינא נאלצת לסרב כיוון "שנחה שם עוד חברה", אך הם מתחילים להתגפף בפינה נסתרת. הסרטון שהקליטו יחד מבטא יותר מפלירט מרומז וגם היום מפתיע בנועזותו.

אחד מחברי פרלמנט אחוזת ראשונים הוא צבי מלצר, שותף במשרד כרמי-מלצר-כרמי, שהיה מעורב בין השאר בתכנון בית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. לבתי הבראה לא היה זכאי לנסוע כיוון שהיה עצמאי, אולם את הסיפורים מארזה וממבטחים הוא מכיר היטב. "היתה אמירה שהגברים נוסעים לבית הבראה בשביל אישייעס, כלומר כאבי גב והנשים נוסעות בשביל הרומנטיקה".

אז היו באמת רומנים בבית הבראה?

"או-הו, איזה שאלה", מהנהנים החברים באחוזה, ואחת מהן מתנדבת לפרט. "פעם אחת נסעתי עם בעלי לבית הבראה כפר גלעדי והחלטנו בדרך שאנחנו רוצים לעשות משהו מיוחד. מה מיוחד? שאני לא איתו והוא לא איתי ונראה מה קורה. למי שהיתה הצלחה גדולה מאוד זה דווקא לו, הוא יצא משם עם הצלחה מאוד גדולה ואני יצאתי משם עם רומן. מיותר לציין שזה לא מצא חן בעיניו".

גם העיתונות עסקה רבות בפלירטים בבתי ההבראה. סופר "הארץ" שבתי טבת פירסם ביולי 58' כתבה נרחבת על חופשתו בבית ההבראה של קופת חולים בשבי ציון, תחת הכותרת "משוט בעולם הנופש". "כל מעייני נתונים בשוקיה הנהדרות של פקידת בנק הלוואה וחיסכון ששוטטה על הדשאים, לבושה מכנסי קיץ ירוקים, קצרים להפליא. במחשבתי לא התעסקתי כלל עם טענותיהם ומענותיהם של היריבים בכנסת, אלא חיבלתי תחבולות איך להיפטר משכני לשולחן בחדר האוכל, מנהל חשבונות במפעל לכביסת נוצות ושינוי צבעים, וכיצד לזכות בשכנות הטובה של פקידת הבנק". המאמצים אגב, לא עלו יפה, ובסופו של דבר נעתרה טובת השוקיים לצעיר "בעל ראש בגודל של פח בנזין מסדנת סולל בונה".

טבת שיבח גם את אידיאל קיבוץ הגלויות שגילה בבית ההבראה ברוח מדיניות הממשלה. "הדבר היותר נפלא בבית ההבראה הוא הערב העדתי. בפעם הראשונה הייתי עם יוצאי מרוקו, תוניס, טריפולי, עיראק, תימן, פולין, רומניה, גרמניה, רוסיה וארצות אחרות. ראיתי ציבור כזה אוכל משולחן אחד, משחק יחד באותם משחקים, שר בציבור אחד אותם שירים ומבלה בצוותא בערבים".

החוויות האלו שיקפו את החתירה הסוציאליסטית המוצהרת לאחדות ושוויון, מנקודות המפגש הבודדות בין אשכנזים למזרחים. אולם לרוב האידיאל היה רחוק שנות אור מהמציאות. פועלי הדחק של "ישראל השנייה" אולי זכו להקים ולתחזק את אתרי הנופש ההסתדרותיים, אבל מעולם לא זכו לחופשה הגונה בבית הבראה. נוכחים בעבודות השחורות, נפקדים מההגמוניה המפא"יניקית.

מהפכת הלינה המשפחתית

לקראת סוף שנות ה-60 החל העידן האחרון והמפואר ביותר של בתי ההבראה. בשנת 69' החליטה קופת חולים כללית לאפשר לילדים להצטרף אל הוריהם ולנפוש יחד באתרים שבבעלותה. בבתי ההבראה החדשים כבר נבנו חדרים גדולים לנוחותם של זוגות נשואים, אולם צירוף הילדים לחופשה עדיין נחשב לטאבו. הקמתם של בתי מלון מפוארים בסגנון אמריקאי באילת ובטבריה, הביאה לשינוי בדפוסי הנופש, ונתנה את האות לתחילתה של מהפכת החופשה המשפחתית. גם בתי ההבראה של קופת חולים נאלצו להכניס מעתה ילדים, בחדרון צמוד לחדר ההורים, ומדריכה מיוחדת העסיקה אותם במהלך היום בבריכה ובחדר המשחקים.

בתקופה זו גם החלה בנייתו של בית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב, ספינת הדגל של מגנון הבריאות והרווחה בהסתדרות ומהמבנים החשובים בתולדות האדריכלות הישראלית. משרד רכטר-זרחי כבר צבר עד אז ניסיון בבניית שלושה בתי הבראה. בשניים האחרונים, בוסל בצפת ושפרינצק בנצרת, נוסחו העקרונות האדריכליים והעיצוביים של מבטחים, מעין מעבדת ניסויים מבריקה. בבוסל, בצפת, התבקשו הרכטרים לבנות תוספת למבנה היסטורי מהמאה ה-19, שהוקם על ידי ארגון מיסיונרי אנגלי. לצד חדר אוכל מחומש על עמודים עם חזיתות רחבות הפונות אל הנוף, הוקם אגף חדרים חדש, שמזכיר את המבנה הטקטוני המיוחד של מבטחים. בשפרינצק נבנו חללים פרטיים וציבוריים בנפחים משתנים, ונעשה שימוש בחומרים מגוונים כמו בטון חשוף ואבן לקט פראית. חצרות פאטיו מגוננות הכניסו את אור השמש לחדרים, גן מוצל נבנה מתחת למבנה הראשי והשבילים הובילו אל הנוף והטבע מסביב.

כל הניסיון הרב הזה התנקז לתכנון מבטחים, שזיכה את רכטר בפרס ישראל בשנת 72'. זהו מבנה חד-פעמי במיקום חד-פעמי, מודרניסטי בצורתו ובתפקודו אך מתמזג לחלוטין באתר. הגל המרחף שמלווה את תנועתו של ההר מעניק לבניין את האופי האייקוני שלו, חללי הפנים המרהיבים, החומריות העשירה ובריכת השחייה הגדולה הצליחו לספק לנופשים חוויה יוצאת דופן. עלות הבנייה, אגב, תפחה הרבה מעבר לתקציב המתוכנן: מ-7 מיליון לירות ישראליות ל-12 מיליון.

שמו הטוב של מבטחים היה ידוע היטב הן בקרב העובדים, שנאלצו להמתין לפעמים שנתיים כדי לנפוש שם, והן לצמרת ההסתדרות ויקיריה, שהיו מבקרים במקום תכופות ("בביקורי בשבת ראיתי אנשים שאין להם קשר לתעשייה, בהם משורר ופזמונאי ידוע, מתווך קרקעות מתל אביב, סוחרים ואחרים", העיד כתב "הארץ" יגאל לביב במאי 69'). בנו של יעקב רכטר, האדריכל אמנון רכטר, ממונה כיום על תוכנית הבנייה החדשה של מבטחים וכילד היה נוסע לחופשות באתר, כפריווילגיה שנשמרה לבנו של האדריכל. "הבניין בזכרון הוא הסיבה שאני אדריכל היום", הוא מספר. "יש לי זיכרון מטיול בסוף שנות ה-60 עם אבא שלי, כשהבניין עוד לא היה גמור ורק ה'סוסים' שעליהם הונח הגל עמדו. זה כל כך הרשים אותי, הדרמה של המקום, הריח של הבטון הטרי, חוויה מאוד עוצמתית". לטעמו של רכטר הבן, הקשר בין אידיאולוגיה סוציאליסטית לבין אדריכלות מינימליסטית צנועה, אולי אפילו סגפנית, הוא סוד ההצלחה של הבניין. "הכל מאוד רדוקטיווי באופי של המבנה. יש אמירות מאוד חזקות אבל מעטות. מצד אחד ניתן לראות את המתח בין הקרקע לבין המבנה, שמבטא כבוד לקרקע ולטופוגרפיה ומצד שני הבניין לא מתרפס בפני הטבע אלא מגלם המון ביטחון. היתה שם צניעות ונזיריות, בטון חשוף, טיח, עץ אורן פשוט, זה מה שעשה את הבניין. אבל הכל באיכות כל כך גבוהה, יציקות נהדרות של בטון, ממש מפוסלות. ככל שאתה מעמיק, אתה מבין בעצם כמה שכבות של מורכבות תרבותית יש בבניין הזה".

אנשים התחילו לשנוא בטון

בדומה לבתי ההבראה האחרים שתיכנן רכטר, גם מבטחים לא הצליח להינצל מחרב ההפרטה ונמכר ליזמים פרטיים. בתחילת שנות ה-80 החלה ירידה חדה בהיקף הפעילות של בתי ההבראה. הסיבה העיקרית: שינוי בהרגלי הנופש של הישראלים. באילת ובטבריה החלו להיפתח מלונות ענק בסגנון אמריקאי שהציעו תנאי אירוח שלא היו מוכרים בארץ, רמת החיים העולה איפשרה ליותר ויותר ישראלים לצאת לחופשה בחו"ל. בספר "יעקב רכטר, אדריכל", משוחחת אסנת רכטר עם אבי כהן, שניהל את בית ההבראה בנצרת במשך כמעט 40 שנה. "ברגע שהתחילו לפתוח את בתי המלון הגדולים באילת, הטעם השתנה", סיפר כהן. "אנשים פיתחו אלרגיה כלפי בתי ההבראה והתחילו לשנוא בטון".

"זה לא סתם שהבניינים האלה לא מצליחים לתפקד", מסביר רכטר, "הם לא מסוגלים להיות בתי מלון מודרניים. הם נבנו במחשבה אחרת לגמרי, הסתדרותית. אלה בניינים שנושאים בחובם את הטרגדיה האולטימטיווית שמתבססת על הדיכוטומיה שבין מידת הרלוונטיות של האדריכלות ומידת חוסר הרלוונטיות של השימושים".

המקרה של מבטחים אינו שונה. במשך זמן מה שימש כבית מלון וכמרכז סמינרים, בעיקר לארגוני החזרה בתשובה, והחליף ידיים שוב ושוב. עיצוב הפנים הנהדר שלו גולח לטובת כיסאות קש מצועצעים בצבע לבן ושטיחים מעוררי חלחלה. החלל כולו סובל קשות מחוסר תחזוקה. לפני שלוש שנים נקנה מבטחים על ידי הנדבנית לילי אלשטיין תמורת 20 מיליון דולר, ומאז הוא עומד במרכזו של דיון ציבורי-אדריכלי מפתיע בעוצמתו. אלשטיין מבקשת להפוך את המקום ל"מלון אמנויות" ולהשתמש באחוזי הבנייה הנותרים במקום לטובת הקמת חדרי מלון ואולמות קונצרטים, תוך הריסת חלק מהאגפים האחוריים של המבנה המקורי. רכטר, שנשכר על ידה (בשותפות עם האדריכל רני זיס) מרגיש שהוא מציל את המבנה ומדגיש כי החלקים שייהרסו אינם חשובים, או לכל הפחות אינם שמישים עוד. מתנגדי התוכנית - השכנים מזכרון, שחוששים מהתנועה הרבה שתיווצר באזור, המועצה לשימור אתרים ואדריכלים נוספים - מבקשים לבחון לעומק כל החלטה שנוגעת לדבריהם "לאייקון החשוב ביותר של אדריכלות ישראלית". בין השאר הם טוענים כי לאתר לא הוכן תיק שימור מקצועי המציג גם את הערכים התרבותיים של הבניין ולא רק את אלה האסתטיים. ביום חמישי האחרון התקיים דיון ראשון בעררים שהגישו המתנגדים וכעת ממתינים הצדדים להחלטה.

מבלי לערוך דיון מקיף ומעמיק על עתידו של מבטחים, ברור כבר עתה כי תוכניות הבנייה החדשות עלולות ליצור תקדים בעייתי בהתייחסות עתידית לאייקונים מודרניסטיים ישראליים, בעיקר אלה העשויים מבטון. גם אם הבינוי שמציע רכטר הוא הרע במיעוטו מבחינת השימור, ויצליח להחזיר לחיים בניין שאיבד כל אפשרות לתפקד, מבטחים עשוי בסופו של דבר להפוך לעוד מלון פאר סתמי, שאינו מבטא את רוח המקום.

ישנה גם אפשרות אחרת, שהיתה עשויה להתאים למבטחים, אך תקפה לשאר בתי ההבראה העזובים בארץ - המדינה תכיר במסורת האדריכלית שהם מייצגים, תכריז עליהם כמוכרזים לשימור, תספק זכויות בנייה בצמוד אליהם, ותבטיח את שילובם בענף התיירות.*

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ