שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראול טייטלבאום
ראול טייטלבאום

בבוקר יום שני, 5 ביוני 1967, לאחר שהודיעו בקול ישראל על פרוץ הקרבות בדרום, ארזתי את תרמילי, נפרדתי מבני ביתי ויצאתי להצטרף אל יחידת המילואים שלי. הכביש הראשי מירושלים היה חסום, בגלל האש של הירדנים מגבעות נבי סמואל, והנסיעה לתל אביב נמשכה שעות. בתל אביב החלטתי לקפוץ לדירתו של משה סנה ברחוב גורדון, כדי להיפרד ממנו. "חבר סנה, ועכשיו מה?" שאלתי אותו. "עכשיו צריך לנצח ומהר", השיב נמרצות.

כשנתיים קודם לכן חל פילוג בשורות הקומוניסטים הישראלים. לשני הפלגים - מק"י ורק"ח - היו עדיין קשרים עם מוסקווה. בימי ההמתנה שקדמו למלחמה הייתי עד מקרוב למאמציו של סנה להשתמש באותם קשרים כדי למנוע את המלחמה. הערוץ העיקרי שלו היה השגריר הסובייטי ברמת גן, דימיטרי צ'ובאחין, שעמו שוחח כמעט מדי יום, ובאמצעותו ניסה לשכנע את הממונים עליו כי הערכת המצב שלהם שגויה. באותם הימים סיפר לי סנה, כי צ'ובאחין, שידע על שליחותו של שר החוץ אבא אבן לוושינגטון, אמר לו: "חבר סנה, ישראל לא תעיז לתקוף את מצרים. אין לכם אור ירוק מארצות הברית". על כך השיב לו סנה: "חבר צ'ובאחין, אתה מספיק זמן בישראל כדי לדעת שאנחנו הישראלים נוסעים, כשצריך, גם באור אדום".

מאז אמצע מאי 67' שררה בארץ אווירת נכאים דרוכה. ב-17 במאי דרש נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר מפקחי האו"ם לעזוב את סיני, והצבא המצרי התחיל להזרים כוחות לכיוון הגבול הישראלי. דוד בן גוריון, שהיה אז באופוזיציה, הזהיר כי לעימות צבאי עם מצרים עלולות להיות תוצאות הרות אסון. בציבור נקלטו גם חששותיהם של הרמטכ"ל יצחק רבין, ואפילו של משה דיין, בטרם התמנה לשר הביטחון, מיוזמה צבאית נגד מצרים. החשש הגדול היה מעימות עם ברית המועצות, שתמכה במצרים. במשכן הכנסת החדש הסתודדו ח"כים מכל הסיעות. אפילו חברי ועדת החוץ והביטחון, שלכאורה אמורים לדעת יותר, פנו אלי, אז כתב "קול העם" בכנסת, בשאלה "מה יהיה?"

הממסד הפוליטי בירושלים ידע על הקשרים של ראשי מק"י עם השגרירות הסובייטית, וקיווה כי תשובות על השאלות שהטרידו אותו אולי יגיעו ממוסקווה. בתקופה ההיא שימשתי גם כדובר מק"י, ובפועל דוברו של סנה. ב-23 במאי, ביום שבו הודיעו המצרים על סגירת מיצרי טיראן והטלת הסגר ימי על אילת, החל סנה בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים. "המצב רציני ביותר", אמר סנה לצ'ובאחין. "מהלך מצרי זה נוגד את החוק הבינלאומי ומהווה מעשה תוקפני כלפי ישראל. זה 'קאזוס בלי', סיבה למלחמה. אם המצרים לא יחזרו בהם, המלחמה תהיה בלתי נמנעת". על מוסקווה להתערב ולהפעיל את השפעתה על קהיר, סיכם סנה, והשגריר שמע ורשם.

שלוש פעמים ביקר סנה במוסקווה בשנות השישים: בספטמבר 64', בנובמבר 65' (כבר אחרי הפילוג במק"י) ובמארס 66'. בשיחותיו עם הבכירים הסובייטים ביקש סנה לשכנעם לנקוט מדיניות מאוזנת יותר במזרח התיכון. הוא הסביר להם את ההבדלים בין בן גוריון לאשכול וטען כי אשכול מעוניין בשיפור היחסים עם ברית המועצות ולכן ראוי להושיט לו יד.

באותן שיחות הבחין סנה בחילוקי דעות בצמרת הסובייטית בין "המתונים", בעיקר מקרב אנשי משרד החוץ, שעודדו הגברת קשרי תרבות ואמנות עם ישראל, לבין "התוקפנים", בעיקר מקרב הגורמים הצבאיים, שפעלו בעקביות לנצל את הסכסוך הישראלי-ערבי כדי להגביר את שיתוף הפעולה הצבאי עם סוריה ומצרים. עדות על קיומן של מגמות אלו באה לביטוי במסמכים ותזכירים פנימיים ששיגר השגריר הסובייטי בישראל אל הממונים עליו ואשר פורסמו לאחר שנים. גם ניקיטה חרושצ'וב, שהודח מהנהגת ברית המועצות ב-64', אישר בזיכרונותיו (שפורסמו ב-99') שהצמרת הצבאית הסובייטית עודדה את מצרים וסוריה לצאת למלחמה בישראל ואף לחצה בכיוון זה על הצמרת הפוליטית בקרמלין.

הקו של גורמי הצבא התחזק עם מינויו של מרשל אנדריי גרצ'קו בתחילת 67' לתפקיד שר ההגנה. סנה הבחין גם בשינוי הזה, אך לא הרפה מניסיונותיו. ליאיר צבן, ממקורביו, אמר: "הסיכויים למאמצינו הולכים ומתמעטים אך לא אטוש קו זה עד לרגע האחרון. כל עוד יש בדל סיכוי למנוע מלחמה - אדבק בדרך זו".

באחת משיחותיו עם השגריר צ'ובאחין, כעשרה ימים לפני פרוץ הקרבות, התווה סנה בתיאום עם אשכול תוכנית ליוזמה מדינית שתיפתח בהזמנת נשיא מצרים לפגישה דחופה עם הצמרת הסובייטית; המנהיג המצרי יתקבל במלוא הכבוד, אך בשיחות פנימיות ייעשה ניסיון לשכנעו להסיר את המצור על אילת. בשלב השני יוזמן למוסקווה לראשונה גם ראש ממשלת ישראל; בביקורו ישמע אשכול אזהרה סובייטית חמורה מפני יוזמה ישראלית למלחמה נגד סוריה ומצרים; בה בעת, בשיחות פנימיות, ילמד על כוונת המצרים להסיר את המצור מעל מצרי טיראן. השלב הבא נועד להיות יוזמה סובייטית לכינוס ועידה של המעצמות הגדולות, בנוסח ועידת ז'נווה מ-55', שאליה יוזמן נשיא מצרים נאצר ובה הוא יודיע רשמית על ביטול ההסגר על מצרי טיראן.

צ'ובאחין אמר לסנה להעלות את הצעותיו על הכתב והבטיח להעבירן למוסקווה. הוועד המרכזי של מק"י אישר את יוזמת סנה בקוויה הכלליים ב-27 במאי. בו בזמן הוחלט גם לפנות בנדון לכמה מפלגות קומוניסטיות חשובות במזרח אירופה ובמערבה, וכן לשגר נציגים של מק"י לפגישות עם הנציגים הדיפלומטיים של מזרח אירופה המכהנים בישראל. למרבה הצער, התזכיר שמסר סנה לצ'ובאחין אבד. נשמרו רק דבריו של סנה בישיבת הוועד המרכזי של מק"י, שהתכנס כבר אחרי המלחמה, ב-23 ביוני, ובה נפרשו במלואן תוכניתו ושיחותיו עם צ'ובאחין לפני המלחמה. "הזהרנו כי תוצאותיה של ההתנגשות הצבאית אינן נתונות מראש", אמר סנה. "הצעותינו הגיעו למוסקווה אך למרבה הצער לא התקבלו".

הדים לפעילות זו של סנה נמצאו במסמכים סובייטיים שפורסמו לראשונה ב-2003. כך, למשל, במזכר פנימי של האגף המזרח-תיכוני במשרד החוץ הסובייטי מ-8 ביוני 67' יש אישור מ-27 במאי על מגעים סביב ביקור אפשרי של אשכול במוסקווה, בעקבות בקשת אשכול לפגישה שבה יידון המצב במזרח התיכון. ב-28 במאי החליטה מוסקווה לשקול היענות לבקשתו של אשכול, בתנאי שנאצר וההנהגה הסורית לא יתנגדו לכך. בו-ביום הציג שגריר ברית המועצות בקהיר את השאלה לנאצר. הנשיא המצרי לא התנגד. שאלה דומה הופנתה אל ההנהגה הסורית, אך תשובתה היתה שלילית. ב-29 במאי הודיעה מוסקווה לממשלת סוריה כי "איננו מתכוונים לקבל את אשכול ללא הסכמתן של מצרים וסוריה". בגלל הווטו הסורי ביטל גם נאצר את הסכמתו וכל היוזמה ירדה מן הפרק.

ב-4 ביוני, יום אחד לפני פרוץ המלחמה, הזמין צ'ובאחין את סנה לשגרירות ברמת גן ומסר לו בעל פה את תשובת ברית המועצות על תזכירו: "ברית המועצות תעשה כל שביכולתה כדי לשבור את התוקפנות הישראלית... תפקידם של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בישראל בשעה זו הוא להילחם באימפריאליזם". סנה הבין כי מאמציו למנוע מלחמה נכשלו והסיק את המסקנות הפוליטיות המתבקשות. ב-5 ביוני, היום הראשון למלחמה, קיבל הוועד המרכזי של מק"י, בהשראת סנה, החלטה ולפיה המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שעשתה כל שביכולתה למנוע את המלחמה, ניצבת עתה בחזית ההגנה הלאומית יחד עם העם כולו.

עם זאת, ברגע שהתבררו ממדי הניצחון היה סנה איש הציבור הישראלי הראשון שהציג בפומבי, כבר ביום השישי למלחמה, 10 ביוני, תוכנית שלום מגובשת המבוססת על הכרה הדדית של ישראל וערביי פלסטין בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ