בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברת קפקא

על חייה של דורה דיאמנט, האהובה שגירשה מפרנץ קפקא לזמן מה את השדים והרוחות. במלאות 85 שנה למותו בזרועותיה

תגובות

"מי שמכיר את דורה יודע מה זו אהבה" - כך נכתב על קברה של דורה דיאמנט, אהובתו וחברתו האחרונה של פרנץ קפקא, שהשבוע (3 ביוני 1924) מלאו 85 שנה למותו. כתובת המצבה היא קטע ממכתב שכתב רוברט קלופשטוק, ידידו הקרוב של קפקא, יום לאחר מותו בשחפת בסנטוריום באוסטריה בזרועותיה של העלמה הצעירה. "דורה המסכנה, דורה המיותמת... אפילו בשנתה היא ממלמלת בלי הרף: ?אהובי, אהובי שלי, אתה הטוב שלי'".

לא הרבה נכתב מאז על דורה דיאמנט, הנערה היהודייה בת למשפחה החסידית מבנדין שבפולין, שהיתה לאשה היחידה שניהלה עם קפקא חיים זוגיים של ממש. הם הכירו בקיץ 1923 בעיר המרחצאות מיריץ שעל חום הים הבלטי. ד"ר קפקא בן הארבעים היה אורח הכבוד במחנה הקיץ של "המעון העממי היהודי" מברלין. דורה, בת 25, עבדה בקייטנה. היא התאהבה בקפקא ממבט ראשון. "ידיים כה ענוגות אך כה מגואלות בדם", היה המשפט הראשון שאמר לה האורח הצמחוני, שצפה בחלחלה בשעה שניקתה את הדגים במטבח לקראת שבת.

חרף גילו, קפקא לא היה עצמאי ממש, ולא עזב עדיין את אביו ואת פראג, עיר הולדתו. הוא גילה אמנם עניין רב ביהדות, אך היה רחוק מאוד מאורח חיים מסורתי. גם דורה לא יכלה לשאת את אביה הנוקשה, ואת המגבלות שהטילו עליה המסורת והדת, והחליטה לברוח מעיר הולדתה אל ברלין המשוחררת והליברלית, מחוז כמיהתו של קפקא זה זמן רב.

הוא העריץ אותה על הפשטות וה"טבעיות" שלה ועל כך שחיה את מה שתפש כ"חיים אותנטיים" - המסורת ומורשת יהדות מזרח אירופה. היא הוקסמה מערכי התרבות המערבית שהיו גלומים בו, והבחינה מיד באישיותו היוצאת דופן, בחוש ההומור, בהזיות החולמניות והמוזרות שלו ובסקרנות שגילה בכל הסובב אותו.

אך היה גם דבר נוסף, חלום רחוק ומשותף שחלקו השניים: ללמוד עברית ולעלות לארץ ישראל. קפקא, שידיעותיו בשפת הקודש היו מועטות, ניסה בכל כוחו לשפר את יכולת הקריאה שלו, והוקסם מידיעותיה של דורה, שתובלו בסיפורי עם חסידיים, מעשיות ופרקים מהתנ"ך. ביולי 1923 שכרו השניים דירה משותפת בפרבר שטגליץ שבברלין. בפעם הראשונה בחייו חלק קפקא את חייו האינטימיים עם אדם אחר. אותם "רוחות ושדים" שרדפו אותו עד כה, כדבריו, נותרו מאחור. בשבועות שלאחר מכן התמלא קפקא בחדוות יצירה, כתב, קרא והשתתף בשיעורי תלמוד ב"בית הספר הגבוה למדעי היהדות" שבברלין.

החורף הקשה, האינפלציה של 1923 והתרופפות מצבו הבריאותי של קפקא, הביאו לסופם את השבועות המאושרים בחיי בני הזוג. בנובמבר נאלצו השניים לעבור דירה, עקב עליית מחירי השכירות. כדי להקל על המחסור שלחו הוריו של קפקא חבילות מזון וכסף מפראג.

במארס נאלץ קפקא לחזור לבית הוריו שבפראג, בדרכו לסנטוריום "יער וינה" שבאוסטריה. שלושה שבועות מאוחר יותר כבר ביקרה אותו שם דורה, שנדהמה מההחמרה במצבו. אז גם החליטה שלא לעזוב אותו. רק בשלב זה הסכים קפקא לספר להוריו על קיומה של דורה, והחל להזכיר אותה במכתביו. באפריל נאלץ קפקא לעבור לבית חולים וינאי, בעקבות הדיאגנוזה שקבעה כי הוא סובל משחפת הגרון. מנהל בית החולים, פרופסור האייק, שמקס ברוד תיארו כ"חסר לב וחסר תרבות", לא הסכים להכיר בקפקא יותר מאשר ב"פציינט מספר 12", ולכן העבירו אותו חבריו לסנטוריום הנעים שבקירלינג, בתקווה שמצבו ישתפר שם.

שם, בסוף אפריל 1924, הציע קפקא לדורה נישואים. אחרי שהסכימה ביקש מאביה, הרשל דיאמנט, את ידה. הוא כתב כי הוא "חוזר בתשובה", ולכן ישמח להתקבל במשפחתו יראת השמים. הרשל, שארבע שנים קודם לכן איים על בתו שיישב עליה "שבעה" בשל החרפה שהמיטה על המשפחה, שלח את אחד מבניו להיוועץ ברבי מגור. התשובה היתה חד-משמעתית: "לא". העובדה שקפקא ודורה לא היו נשואים הטרידה את בעלי הסנטוריום, ד"ר הופמן. "כשהצוות הבין שפרנץ גוסס הם התחילו להציק לי שאנשא", הלינה דורה ביומנה. אחר צהריים אחד נקראה לחדרו של ד"ר הופמן וגילתה להפתעתה נציג של הקהילה היהודית, שעמד לערוך את טקס הנישואים שלה ושל קפקא. "הכוונה שלהם היתה טובה, אבל הם נכשלו בחובתם הבסיסית ביותר - לא לקחת מאדם גוסס את שעותיו האחרונות, את תקוותו", אמרה.

בארבע לפנות בוקר השלושה ביוני הבחינה דורה, שהיתה צמודה למיטתו של קפקא כל העת, כי הוא מתקשה לנשום.

פתאום התעורר קפקא וחיפש את דורה. הוא כבר היה בהכרה רופפת למדי, אך הצליח להתרומם קמעה, פקח את אחת מעיניו, והתמוטט בזרועותיה של אהובתו.

למחרת הובא קפקא למנוחות בבית הקברות היהודי החדש של פראג. בין מאה האנשים שליוו אותו בדרכו האחרונה היו גם חברו מקס ואהובתו דורה, שפרצה בבכי, והתמוטטה על הקרקע, לצד קברו הטרי. אביו של קפקא, הרמן, היפנה אליה את גבו. כמה ימים לאחר מכן חזרה לגרמניה, שם למדה משחק והכירה את בעלה, לוץ לסק, עורך העיתון של המפלגה הקומוניסטית בגרמניה, "הדגל האדום", שעמו הביאה לעולם את בתה היחידה, שנקראה על שמו של קפקא - מריאנה פרנציסקה.

המאורעות שפקדו בשנות השלושים את ברלין לא פסחו גם על דורה. כיהודייה קומוניסטית, נרדפה בידי הנאצים וב-1933 פשטו אנשי הגסטפו על ביתה, והחרימו עשרות מכתבים ומחברות של קפקא ששמרה שם אחרי מותו. כתבים נוספים של קפקא שהיו ברשותה נאלצה דורה לשרוף, בהוראתו המפורשת של פרנץ, עוד בימי חייו. ב-1936 נמלטה מגרמניה והצטרפה לבעלה, שהיגר לברית המועצות. אלא שהצרות רדפו את השניים גם שם, ולסק הוגלה למזרח הרחוק. לאחר לא מעט ניסיונות כושלים לקבל אשרת כניסה לאנגליה, הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולהגר לשם, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וסגירתם של הגבולות. אלא שגם עתה לא הגיעה דורה למנוחה ולנחלה. כתושבת גרמניה לשעבר הוגלתה למחנה מעצר לנשים ממדינות אויב, שממנו שוחררה רק ב-1941. בשנים הבאות קבעה את מקום מושבה בלונדון, ושם עסקה במשחק ובתרבות היידיש.

ב-1949 ביקרה בישראל. אחרי עשרות שנים של נתק שמחה לפגוש את אחיה, דוד ושרה, ואת מקס ברוד ופליקס ולטש, חבריו הטובים של קפקא. "החלום של פרנץ היה להביא ילד לעולם ולבוא לפלשתינה. עכשיו יש לי ילדה - בלי פרנץ - ואני הולכת לפלשתינה - בלעדיו, אבל בזכות הכסף שלו אני קונה את הכרטיס", כך כתבה. אחרי כמה שבועות בתל-אביב נסעה לקיבוץ עין חרוד ופגשה את המורה שלה לעברית מבנדין, דוד מלץ. "הביקור בישראל גרם לה שוב להרגיש כמו בן אדם, לראשונה מאז המלחמה", סיפרה מאוחר יותר בתה.

בסוף הביקור, שארך ארבעה חודשים, החליטה לעלות לישראל ולהשתקע בקיבוץ עד סוף ימיה. כמתנת פרידה זמנית, השאירה שם את החפץ היחיד שנותר לה מקפקא: מברשת השיער שלו. דורה לא זכתה לממש את חלומה. מצבן הבריאותי שלה ושל בתה הורע בתחילת שנות החמישים, ושתיהן אושפזו בבתי חולים בלונדון. במארס 1952 כתבה דורה צוואה ובה ביקשה להיקבר לצדו של קפקא בפראג. באוגוסט הלכה לעולמה, בת 55, ונקברה בבית קברות יהודי בלונדון, ללא כל ציון מיוחד. בתה, שסבלה מבעיות בריאותיות ונפשיות, מתה שלושים שנה מאוחר יותר.

ב-1999, בעקבות עבודת מחקר שכתבה קאטי דיאמנט מאוניברסיטת סאן דייגו, התקבצו יחד קרוביה של דורה מישראל ומגרמניה, כדי לקבוע מצבה על קברה של מי שכונתה עוד בחייה "גברת קפקא".



דורה דיאמנט. מה זו אהבה תצלום: אוסף לאסק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו