שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צריכים לצאת אלף ספרים חסרי ערך כדי שהמכונה הזאת תעניק לנו פעם אחת יצירת מופת

במלאות עשרים שנה למותו של גדול סופריה של אוסטריה אחרי המלחמה, תומס ברנהרד, פירסם העיתון "די צייט" לראשונה רשימה גנוזה שלו שנכתבה כשהיה בן 23, והיא מוקדשת לארתור רמבו ולשירתו, שירה "מתועבת, אמיתית, יפה ומתת אלוהים". הדכדוך שמבטא ברנהרד מול ההערצה הצבועה של הממסד הספרותי אל יוצרים נשכחים הוא דכדוך רלוונטי גם לימינו

רות אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

באחרונה נתקל העורך הראשי של הוצאת "זורקאמפ" בחיבור על ארתור רמבו בכתב ידו של תומס ברנהרד, שנכתב ב-1954, במלאות מאה שנה להולדתו של המשורר הצרפתי. תחילה לא הבין למי כתב ברנהרד את החיבור הזה ובאיזו הזדמנות. ברנהרד היה אז בן 23 ועבד כעיתונאי חופשי, ובעיקר ככתב לענייני משפט. רק בשנה שעברה, כשעשה בזלצבורג, נודע לעורך "זורקאמפ" שתומס ברנרד נשא שם הרצאה על ארתור רמבו ב-9 בנובמבר 1954. בעיתון "די צייט" התפרסם החיבור הזה לראשונה ב-14 במאי.

ידוע מכבר כי לארתור רמבו היתה השפעה על הליריקה של תומס ברנהרד. אבל לא נודע עד כמה הזדהה ברנהרד עצמו עם הדימוי שלו כגאון צעיר. העמדה הנפשית הבסיסית הבאה לכלל ביטוי בחיבורו על רמבו היא הדכדוך שהוא חש אל מול ההערצה אל יוצר נשכח. כשקוראים את החיבור רב הפאתוס, המתרכז בעיקר בביוגרפיה של המשורר, חשים כאילו ברנהרד כותב על עצמו. להוציא את פרטי הביוגרפיה המעניינים שהוא מביא על המשורר האהוב עליו, יש דברים כלליים מעניינים בפתיחה ובסיכום, שמבטאים את דעותיו של ברנהרד על מעמדה של השירה והספרות.

החיבור כתוב בלהט ובאופן סוחף, ונפתח כך: "אומרים שאנחנו מכבדים את המשוררים רק כשהם מתים, רק כאשר מכסה ארון הקבורה, או ערימת העפר הלח מאשרים את הפרידה הסופית בינינו לבינו, אחרי שהמשורר נחנק במצוקה ובעוני, כמו שנאמר בצורה כה יפה וכה מרגיזה בהספדים", שנישאים על ידי אנשים בעלי רוח נחותה משלו, לאחר שרוחו שלו כבר ויתרה על החיים. אז כבר יימצא, אומר ברנהרד, איזה משרד ממשלתי שיתחיל לדפדף בספר הכתובות ויפתח במפעל ההנצחה. ואז, או שיצירת היוצר תיעלם שוב או שיחליטו על הוצאתה מחדש. יעשו חגיגות ומחוות, יגלו את משקל יצירתו, יעשו לכבודו אירועים, בעיקר כדי לסלק את השעמום. ובעצם, אומר ברנרהד באירוניה ובכעס, לא המשורר הוא שיזכה בכבוד, כי אם האדון ממשרד התרבות, מתווך השירה, השחקן, הקריין. הלדרלין או גיאורג טראקל בוודאי מתהפכים בקברם מכל כך הרבה תרבות, כל כך הרבה עסקים של שוק האמנות, שאינם מעלים שום תוצאות, להוציא הגסת-לב.

יש לזכור, כותב ברנהרד, שארתור רמבו היה, תודה לאל, צרפתי (כדי להבין את המשפט הזה צריך להכיר את שנאתו של ברנהרד לאוסטריה), ומצהיר על אמונתו בכוחה ובנפלאותה של המלה, בנצחיותה של הרוח, על שרידותן של התמונות - התמונות המתות והחזיונות, העולים מבין דפיהם של כמה אישים דגולים המופיעים במאה שלמה רק פעמים מעטות. הנצחי, רב העוצמה, המנחם, אינו צומח שדה-קיץ. שיר שמפנה את מבטו של האדם אל המעמקים אינו נולד כל יום, או כל שנה. צריכים לצאת אלף ספרים חסרי ערך כדי שהמכונה הזאת תעניק לנו פעם אחת יצירת מופת של הספרות העולמית. כל השאר, אפילו בין הזוכים בפרס נובל, הם רק תוצרים של אופנה.

עברו יותר מחמישים שנה מאז כתב ברנהרד דברים אלה, והם רלוונטיים היום יותר מתמיד. בספרות מדובר רק במקורי, באמת, ביסודי, באנשים כמו ארתור רמבו. המשורר הצרפתי, כותב ברנהרד, היה יסוד אמיתי (במובן היווני של המלה: אש, מים, עפר ואוויר) והשירה שלו היתה עשויה בשר ודם. הוא חי חיים קרועים "מן השורש", חיים לא מקובלים. עד גיל 23 פירסם את ספריו: "הספינה השיכורה", "הארות" ו"עונה בגיהנום". אחרי אלה לא הוסיף עוד לכתוב. הוא נגעל מן הספרות. אבל אלה הספיקו.

מכאן ואילך מספר ברנהרד את מהלך חייו יוצא הדופן של רמבו. אבל ההדגשים שהוא שם על עובדות מסוימות מלמדות עליו עצמו. אביו של רמבו היה קצין צבא, ו"האם, אשה ככל הנשים, שחשבה על טובת הנער", אבל ברגע שהתגלה בו כשרון הכתיבה, הסתייגה ממנו ונעשתה חשדנית. זה אירע כשהיה בן תשע והביא הביתה מבית הספר את חיבורו הראשון. עוד בימי לימודיו כתב לעיתון של הארדנים על נפוליאון וביסמרק. כדי לחזות בעוניים ובסבלם של בני האדם נדד ברגל לפאריס. בזמן זה היה שיערו ארוך כרעמת סוס, עד שאדם זר ברחוב הציע לו ארבעה סו כדי ללכת להסתפר. אבל הוא קנה בהם טבק. הוא היה עד למהפיכה של הקומונה הפריסאית ואף קרא בלהט שהוא רוצה להיות פועל, לוחם. "רמבו היה מארטיר חברתי, אבל מעולם לא היה פוליטיקאי". בהיותו בשארלוויל, עיר הולדתו, כתב את "הספינה השיכורה" מתוך בעירה פנימית. הוא היה רק בן 17 בכותבו את הטקסט הנפלא "העניים בכנסייה".

רמבו היה קומוניסט של הרוח, לא מי שביקש לשרוף את ארמונות העשירים בפאריס. "הוא היה קומוניסט של שירתו ושל תמונות הפרוזה שלו". כאשר שלח למשורר ורלן את שירתו, ענה לו המשורר הנודע במשפט שנעשה לקלאסיקה: "בוא, נפש גדולה יקרה!" וכמה השתומם המשורר הגדול של טרקליני פאריס, כאשר הופיע נער בן 17 לבוש קרעים. זו היתה סנסציה. "אכן, היו אלה זמנים!" עם ורלן התחילה תקופה חדשה. זו היתה ידידות עמוקה. הם נסעו יחדיו לאנגליה כדי להכיר את לונדון, את האוויר המסריח של הנמל הגדול בעולם, את מרכז אנגליה על בתי החרושת האפלים, ומשם לבריסל כדי להיפרד. ורלן היה מוכרח לחזור הביתה למשפחתו שאותה נטש. ורלן אהב את העוצמה השירית של "אחיו", אבל את פניו היפים חדל לאהוב. בקטטה ירה בו ופצע אותו קשה.

"חיי רמבו היו כה כבירים, כה גדולים, כה תהומיים ובכל זאת כה דתיים, כחייו של קדוש. הוא ניצב לפנינו כמו שירתו, מתועבת, אמיתית, יפה ומתת אלוהים". כותב ברנהרד. אין ספק שהתיאור מלא הפאתוס הזה מלמד משהו על העדפותיו של ברנהרד עצמו. בהתחשב בקורות חייו של תומס ברנהרד, יש בחיבור זה עניין רב, והוא מבטא רחשי נפש, געגועים גדולים והעדפות, ואת תחושתו הפנימית כמי שלא התקבל ולא נאהב. רמבו, כותב ברנהרד, שימש מורה בביתו של רופא בשטוטגרט, חצה את בלגיה להולנד, התגייס לצבא הקולוניות והגיע ליאווה. דומה שבאינדונזיה ההולנדית הגיע למטרתו, לקצה הסיאוב של הציוויליזציה. הוא עזב, נסע לבאטוויה וב-1876 עלה על ספינה אנגלית הביתה. הוא התעייף. כשחלפה הספינה על פני האי סנט הלנה דרש לעצור. מכיוון שלא נענה קפץ לים, אך הוחזר לספינה. בתום המסע חזר לשארלוויל.

מחצית חייו עברו בנדודים. הוא היה הרפתקן (מה שאי אפשר לומר על תומאס ברנהרד, שאולי ייחל להיות כזה גם הוא ולא היה בנוי לכך), הוא פנה עורף לספרות ולא כתב עוד. ושוב מוצאים אותו במרסיי מוכר מחזיקי מפתחות ומכאן למצרים, חוזר לצרפת ומפליג שוב לערב כסוחר קפה ובשמים. דרך מדבר סומליה הגיע להאראר שבאתיופיה. שם התמנה כסוכן כללי של חברה בריטית, ומקבל משכורת, דמי נסיעה ואחוזים. קודם שעזב את עדן כתב לאמו וביקש שתשלח לו ספרי מדע. את האמנות השליך. הוא שאף לענייני רוח אחרים, לא פחות חשובים, ולמד בין השאר מטאורולגיה, הידראוליקה, חקלאות, מכונאות וחפירת בארות ארטזיות. את החברה שניהל הביא לכלל שגשוג. במכתביו הוא כותב על כסף, כסף וכסף. שוב נתקף חוסר מנוחה ורצה לנסוע לטונקינג, להודו ולתעלת פנמה, אך לא התעסק אלא בעסקים. "אולי כדי לסמם את עצמו", מפרש ברנהרד.

ב-1890, כשעלה בו הרצון להתחתן, חש פתאום כאבים שלא ידע קודם לכן. "הרחק מביתו, בין עבדים ושחורים, במדבר המסריח, התקרב אליו הקץ בצעדי ענק". במכתב הביתה סיפר על כאביו, ותלה אותם במזג האוויר הקשה של המקום. הוא חשב שאם יעבוד קשה ירפא את הברך הכואבת שלו. בדיקתו של רופא אנגלי בבית חולים בעדן איבחנה דלקת מסוכנת. רמבו החליט על הפלגה לצרפת באוניית קיטור בים התיכון. במרסיי נכרתה רגלו. גברת רמבו הזקנה היתה לצדו. "אני נכה", כתב, "במה יכול נכה להועיל לעולם. הוא לקה בסרטן. אחותו לקחה אותו לביתה ברוש. הוא קיווה שאצלה ימצא מנוחה ושינה".

השנה היתה 1891. החיטה קפאה כשהגיע הביתה. וברגע שראה את החדר שהוכן בשבילו, קרא: הלא זאת ורסאי! עכשיו הגיעו החודשים האיומים של חייו. הוא רוצה לשוב לנדוד, להודו, או לפחות להאראר, אל השחורים. כבר הובא אל הרכבת, אבל מוכרח היה לרדת בתחנה הבאה. בבית החולים לא היה זה עוד אלא המאבק בין החיים שבהם רצה לבין המוות. "בייסורים שב המשורר. פתאום הוא שוב כאן... הוא שוב משורר גם אם אינו כותב. הרי לא הרחיק מכאן, הוא היה רק בהאראר, במצרים, באנגליה, ביאווה. זה היה רק מעקף. עכשיו ראה לפניו את השירה משארלוויל באופן ברור והוא ידע. היא הוגשמה!" היתה בה נחמה. ב-10 בנובמבר, בשתיים אחר הצהריים, מת, ציינה אחותו איזבל, שדאגה להביאו לשארלוויל ולערוך לו שם קבורה מפוארת. "שם הוא שוכב עדיין ליד אחותו ויטלי, מתחת למצבת שיש".

ליצירת רמבו, כותב ברנהרד, התנגדו תמיד אלה שלא כיבדו את האמת. אבל לשירתו כוח מכשף. צריך לקרוא את יצירתו בכללותו, קורא ברנהרד הצעיר, "כמו חלום של האדמה. צריך להתייחס אל עולמו כדרך שהוא עשה זאת, בנעליים מלוכלכות ובקיבה רעיבה, פעם בדרך למזייר (כיום חלק משארלוויל), אחר כך בדרך לפאריס". צריך להסתכל בכנסיות שלו. לא להסתכל בעבודה שלו אלא לחיות אותה ולסבול אתה". "כדי להאמין אין צורך לבלוע את לחם הקודש, לא צריך לעשות וידוי. די להתבונן בפני העולם, עמוק פנימה בלבו, כמו רמבו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ