בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבוע הספר | ספרים מומלצים: גאון פירוק הכאב

תגובות

על שני הספרים שהתבקשתי לבחור תשובתי היא אחת, משום שהספר הטוב ביותר שקראתי השנה ראה אור בסדרה שמקבלת פחות מדי תשומת לב, לטעמי, והיא הסדרה "פרוזה אחרת", בעריכת אילנה המרמן, שרואה אור בהוצאת עם עובד. כל ספרי הסדרה מסקרנים אותי תמיד, ואני טורחת לעקוב ולקנות כל ספר מספריה ולקרוא אותם, גם אם באיחור מתסכל שאופייני לקוצר זמנו המובהק של כל עורך ספרותי המשתכשך רוב ימיו ולילותיו בים של כתבי יד. "פרוזה אחרת" היא סדרה שנותנת ביטוי להבנה ספרותית עמוקה ולידע רב במרחב הגרמני ובמרחבים הנושקים לו. ולצד אלה, היא מתאפיינת גם בבחירות של יצירות מספרות העולם, שלא פעם מהדהדות את המרחבים האלה. ואם יש כאלה שעדיין נדרשים לשאלה האם נחוץ עורך ספרותי בהוצאת ספרים או לא - הרי התשובה החיובית החד משמעית נמצאת במלואה בתוך כל אחד מספרי הסדרה שבעריכת המרמן.

הספר שמקבל אצלי את הבכורה השנה הוא "היונה שעל הגג" מאת פרנץ קפקא , שהטקסט הביוגרפי "מכתב אל האב", שפותח אותו, הוא בעיני אחד הטקסטים הספרותיים המצמררים ביותר שנכתבו. הספר המתין על השידה שליד מיטתי במשך יותר משנה ופיתחתי כלפיו יחס של משיכה מהולה ברתיעה. אולי בגלל הקושי שלי להתמודד עם טקסט שמשפט הפתיחה שלו הוא: "אבא יקירי, לא מזמן שאלת אותי למה אני טוען שאני פוחד ממך". ואולי בשל הידיעה שמי שכתב את הטקסט הזה הוא פרנץ קפקא, גאון פירוק הכאב.

כשפתחתי וקראתי, כמות הכאב ששטפה אותי כתוצאה מהכנות החשופה לגמרי והדיוק המופתי של כתיבתו, הצדיקה גם את ההיסוס שלי לפתוח אותו, וגם את ההחלטה לקרוא אותו בכל זאת. זה טקסט שכל הגדרה או תיאור שלו יהיו מצומצמים מכדי להכיל את עוצמתו.

הספר הזה, כמו רבים מספרי הסדרה, מתכבד באחרית דבר מצוינת של העורכת והמתרגמת מגרמנית, אילנה המרמן, וגם מביא תיעוד קצר אבל משמעותי מאוד: צוואתו של פרנץ קפקא לחברו מקס ברוד, כלשונה, ובה בקשתו המפורסמת להשמיד את כל כתביו לאחר מותו. גם הספרים האחרים בסדרה - כולם מתורגמים ומטופלים בהבנה ובקפידה שאין גדולות מהן - זוכים בהקדמות ובתוספות אחרות שמאפשרות להתייחס לספרים כפי שראוי להתייחס אליהם: כבסיס מפואר להמשך קריאה. מכיוון שכמעט כל ספרי הסדרה מצויים ברשותי, אני מרגישה מוגנת ומצוידת לשעת מצור, ובכל פעם שאני עוברת ליד המדפים המחזיקים אותה אני מוצאת את עצמי נפעמת מהעשייה המו"לית המשובחת, המבוססת-ידע, המופנמת והמתרכזת בעיקר שלה. לא בכדי אין על הספרים שום פרט עיצובי שנועד למשוך את העין. הם עטופים בצנעה, במעטה חיצוני פשוט, מחוספס, חום. כאילו הן, העטיפות, באות להזכיר לנו מהו העיקר: איכות הטקסט ואיכות הטיפול בו. לא שום דבר אחר.

ולצד ההתפעמות אני גם תוהה שוב ושוב: איך הסדרה הזאת לא נמצאת בראש שמחת כולנו? למה התהודה שהיא יוצרת קטנה כל כך? ומה קרה לנו, לקוראי העברית, שאנחנו מעדיפים כיום, כמעט אוטומטית, חדש על פני ישן, בלי קשר לאיכות. ואיך זה שאיבדנו את הקולטנים המאפשרים לנו להימשך קודם כל לטקסט ספרותי משמעותי - גם אם הוא נכתב לפני שנים רבות.

שרי גוטמן היא המו"לית והעורכת הראשית של הוצאת אחוזת בית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו