בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבוע הספר | ספרים מומלצים: היתמות שבה הביתה

תגובות

"בעין החתול" מאת חביבה פדיה (עם עובד) ו"קרוב" מאת דרור בורשטיין (כתר) הם שני ספרים על שטח הפקר, שני ספרים שמהותם אחיזה במה שחומק מן העין, ומתוך כך עולות שאלות על האפשרות להשיב את המלאות החסרה מלכתחילה, להשלים, ולו באמצעות מעשה הכתיבה, את ההעדר הזה, שלתוכו נולדו גיבוריהם של פדיה ובורשטיין.

כי החתולים של פדיה נולדים אל יתמותם, אל הכמיהה למבט שיכיר בהם, יראה אותם, וכהמשך של זה: ידאג למחסורם, ישעה לסבלם, יערב להישרדותם. וגם אצל בורשטיין, יואל האלמן ערב כולו להישרדותו של אמיל, בנו המאומץ. קיומו מוקדש לכך, מונע מכך - למנוע מן הבן היתום מלכתחילה יתמות שנייה, ובכך לגאול בעקיפין את עצמו מיתמותו שלו.

פדיה ובורשטיין כותבים מתוך אבל על הכוח הדל, אם בכלל, שברשותם, ולא רק כמספרים. זהו כוח השואל על עצמו משעה שניצב מול שטח ההפקר, בתוכו משוטטים חתולים ואנשים נטולי מקור. הם אוחזים בידם את הכוח המוגבל שהוא קודם כל לשוני, וזה פורץ קדימה ובה בעת צולע לעד, בפער בין מה שיש ואפשר לבין מה שאין ואי אפשר. והפער הזה נפתח בין השאר אצל פדיה אל מרחבי הלשון הדחוסים של השירה והאגדה, ואצל בורשטיין אל רגעים ליריים, ואל ציורי הילדים, ואל הסוגריים הגרפיים הקרים, אבל קודם כל אל המאמץ הנואש, הכושל הזה, העומד בבסיס הספר - להשיב את היתמות הביתה. יש במעשה הזה של פדיה ובורשטיין חסד ואנושיות ותביעה אתית עמוקה, לשאול למהותה של הערבות הזאת.

לעומת שני הספרים הטובים האלה, בחרתי ב"אלף לבבות" של דן צלקה (חרגול) כספר המוחמץ של השנה. מעט מגוחך לדבר על הספר הזה, שראה אור לראשונה ב-1990, כמעט לפני 20 שנה, כהחמצה. ובכל זאת, נדמה שגם הוצאתו השנה במהדורה ערוכה ומחודשת חמקה מעט מן העין. מהר מדי עברו לסדר היום.

בשנות ה-90 שילם צלקה מחיר מסוים על האי-התלכדות העומדת בבסיס הרומן, כי צלקה כיוצר רב סגנונות והשפעות הונחה תמיד לא רק מכוח המלה הכתובה אלא גם ממדיומים אחרים, מקבילים. המומנט הרישומי והמוסיקלי שבכתיבתו העמיד לאורך השנים מודלים ספרותיים ייחודיים, ואלה בולטים למדי בספר הזה, שלא ניתן לכן לכופפו תחת שום קטגוריה. זוהי יצירה שרבדיה וסגנונה הפרגמנטרי חותרים כל הזמן תחת הסיפור האחד ועומדים במתח עצום כנגד היקפה המונומנטלי ועלילתה רחבת היריעה, המבקשת לגולל את סיפור ההגירה והצמיחה של כמה אנשים בארץ ישראל של 1919. והמתח לא נפרע - הוא הולך ונפער ומקבל פנים חדשים, לשוניים, ספרותיים, מוסיקליים. עמדה זו של צלקה היתה יוצאת דופן בשדה הספרותי אז, אך היא יוצאת דופן גם היום והופכת את כתיבתו למעשה חתרני כמעט.

יש דרכים רבות לכתוב את נראטיב הכישלון. גדולתו של צלקה נובעת בין השאר בדיוק מכך - משימת הלב והדגש על "דרכים" ולא על "דרך" ומן ההבנה כי לא תמיד דרכים אלה מתיישבות זו עם זו. כך הוא הקים ורקם את הנרטיב הזה באמצעות פירוק ופרימה, והעמיד יצירה עשירה, מורכבת וחכמה מעין כמותה. בסיפור המפגש המכונן והמשפיע בין ה"צבר"/המהגר לציונות ובין אדם למרחב, המסופר ויסופר שוב ושוב, מתבקשת סוף-סוף ההשתהות הארוכה, העמוקה, המתחייבת באמת, גם על הספר הזה.

ספרה של עינת יקיר, "מרכז בעלי מלאכה", ראה אור בהוצאת כתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו