בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרעות תרפ"א | הסיפור שלא סופר על חיסולו של הערבי הלא נכון על ידי מתנקשיה של מניה שוחט

בינואר 1923 שלחה מניה שוחט מתנקשים לחסל את קצין המשטרה תופיק ביי, בטענה שהוביל את הלינץ' הערבי על "בית החלוץ" ביפו. שמואל גילר, שדודו יצחק היה אחד מ-14 ההרוגים היהודים, צלל לפרוטוקולים של ועדת החקירה הבריטית וגילה ששוחט טעתה בזיהוי ושתופיק ביי כלל לא היה אשם בטבח. פרעות תרפ"א, הסיפור שלא תמצאו בספרי ההיסטוריה

תגובות

כששמואל גילר היה ילד בשנות ה-50, הידהד במשפחתו סיפור הגבורה של הדוד יצחק, שבא ארצה בגיל 19 עם אחיו יעקב בן ה-20 וכעבור כשלושה שבועות, ב-1 במאי 1921, נהרג בהתקפה של ערבים על "בית החלוץ" ביפו. בימי הזיכרון נלווה הילד שמואל אל אביו ונכח בטקסים בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, שבו קבורים בקבר אחים 14 הרוגים ובהם הדוד יצחק. מאביו שמע על שני אחיו הבוגרים שהגיעו ארצה ב-4 באפריל 1921 והתמקמו במעון העולים ביפו, ליד בית החולים הצרפתי בעג'מי (כיום רחוב יפת). המבנה בן שתי קומות היה מוקף חצר גדולה שנתחמה בחומת אבן גבוהה ובה שלושה שערים. כשפרצו המהומות ב-1 במאי, שהו בבית כמאה בני אדם.

כתב העת "קונטרס" דיווח אז על גבורתו של יצחק גילר, שהיה מהראשונים שנאבקו בהמון שפרץ לחצר בשתיים בצהריים. גילר עקר מוט ברזל מהגדר, "והתגושש זמן רב עם רוצחיו עד שנפל. בגופו נמצאו עשרות פצעים ממקלות ברזל ומכדורים". שמואל גילר, בן 63, נולד 25 שנים לאחר מכן. כילד שמע על מוט הברזל שדוד יעקב לקח עמו לאחר שפינו את גופת יצחק מהחצר. במשפחה סיפרו שהאחים הקדימו את בואם ארצה כי כשנתיים קודם לכן, ב-1919, הם ניצלו לגמרי במקרה מטבח שערכו חיילים מצבא פולין בבית העם בפינסק, שבו נרצחו 35 חלוצים שהשתתפו באסיפה של "צעירי ציון".

חלפו שנים ומוט הברזל היה לזיכרון שלא נמחה מתודעתו של גילר. "בכל שנותיו, דודי יעקב (שהיה פקיד בכיר במחלקת העלייה של משרד הפנים) לא דיבר על האסון ולא סיפר לבנותיו אלא קמצוץ ממה שאירע באותו אחד במאי ביפו", הוא אומר. "ידענו שהמוט נמצא בביתו שבירושלים. ב-26 ביוני 2007, 86 שנים אחרי הטבח, בתו של יעקב שלחה אלי את המוט. זה היה ראשית המסע שלי בעקבות הפרשה".

גילר קרא מה שנכתב על פרעות תרפ"א בספרים רבים, ובהם כתביו של דוד תדהר, שהיה אז שוטר במשטרת המנדט ואחר כך בלש פרטי. הגרסה המקובלת היתה שב-1 במאי 1921 תקפו פורעים ערבים את בית החלוץ באבנים ופרצו פנימה בחסות שוטרים ערבים, היכו, רצחו, התעללו ובזזו. אף שהמשטרה הבריטית השתלטה על המצב כעבור כשעה ושקט השתרר ביפו, למחרת, 2 במאי, שוב הותקפו יהודים בעיר והסופר יוסף חיים ברנר נרצח יחד עם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג (ברגגרין).

ב-3 במאי הכריזו הבריטים על משטר צבאי ביפו ובמחוז כולו. כדי להרגיע את הרוחות הורתה הצנזורה לעורכי העיתונים "להימנע מפרסום כל ידיעות או חדשות בנוגע למאורעות הנוכחיים". עיתון "הארץ", שכבר היה מוכן לדפוס עם עמוד שלם ובו דיווחים על אירועי היומיים הקודמים, הודפס כשהעמוד הזה נשאר לבן. אך האש התפשטה לאזורים אחרים וערבים תקפו את פתח תקוה, רחובות וחדרה. 47 יהודים ו-48 ערבים נהרגו.

כעבור 20 חודשים יצאה קבוצה חשאית של ותיקי "השומר", שנקראה "הקיבוץ", לפעולת נקמה. ב-17 בינואר 1923, יום חורף סוער, בחמש ורבע לפנות ערב, נורה למוות ליד ביתו בשכונת נוה שלום תופיק ביי א-סעיד, קצין משטרה לשעבר. בהלה תקפה את תושבי השכונה היהודים מחשש להתפרצות המהומות מחדש, כתב תדהר בספרו "בשירות המולדת". אנשי "הקיבוץ" היו משוכנעים שתופיק ביי השתתף בפריצה אל בית החלוץ והיה האחראי הישיר לטבח.

"תדהר כתב שתופיק ביי היה קצין משטרה ראשי בימי הטורקים והיה ידוע כרודף בצע, אולם הפגין יחס טוב כלפי היהודים", אומר גילר. "לאחר הכיבוש הבריטי הוא מונה למפקח משטרה ביפו ושירת בתפקיד זה עד שלושה חודשים לפני שנרצח. תדהר, שהיה אז שוטר, כתב שהוא ידע את זהות הרוצח, אבל איפשר לו להימלט. הוא הוסיף שחברי 'השומר' בהוראת מניה שוחט החליטו לנקום ב'קצין הדמים' והטילו על חבר 'גדוד העבודה', ירחמיאל לוקצ'ר, לבצע את הרצח".

גרסה זו מצויה בספרים רבים, בין השאר בספרו של נחמן בן יהודה, "חיסולים פוליטיים על ידי יהודים" (שיצא ב-93' בניו יורק), אך גילר לא הסתפק בה וצלל לעומק הפרשה. כבר שנתיים שעניין זה מעסיק אותו. הוא ביקר בארכיונים והזמין צילומים או סריקה של מסמכים, ובלילות עסק בפענוחם. גילר, אדריכל ותיק המתמקד בפיתוח סביבתי, בין השאר של חופי תל אביב, הוא שותף במשרד אדריכלים. "צריך להיזהר מליצור רושם שכל יומי מוקדש לחקר הטבח", הוא אומר. "הקליינטים עלולים לחשוב שאני לא נותן להם את השירות הראוי".

ארץ חלומותיהם

"בניגוד לפרשת חצר תל חי, שאירעה שנה קודם לכן, במארס 1920, והפכה לסמל, סיפורה של החצר ביפו מוזכר כאפיזודת דמים נוספת בינינו לבין הערבים", אומר גילר. "החלוצים הצעירים, שרק ירדו מהאוניות, נאלצו להתגונן במוטות ברזל מול המון זועם חמוש בסכינים ובלוקים, והם עשו זאת בגבורה במשך כארבעים דקות. לקחתי לי משימה להחזיר לחצר ביפו את כבודה האבוד. לכן פעלתי להצבת שילוט של המועצה לשימור אתרים על הבניין, אני פועל כדי להבטיח שהמקום יוכרז אתר לשימור, ובשבתות אני מסייר שם עם קבוצות".

מחקרו חושף מידע חדש ומפתיע על הפרשה, שמקורו במסמכים ששכבו כל השנים בארכיונים אך איש לא נדרש להם ברצינות. לאחר שהשלים תחקיר וקריאה של עיתוני התקופה, פקד גילר את הארכיון הציוני וצלל לתוך דו"ח ועדת החקירה (35 עמודים), בראשות השופט סר תומס הייקרפט, שאותה מינה הנציב העליון הרברט סמואל בעקבות המהומות. בסופו של הדו"ח הופתע גילר לגלות הערה, שממנה למד כי כשהוגש הדו"ח באוקטובר 1921, צורפו אליו פרוטוקולים של 291 עדויות שגבתה הוועדה וגם אלבום מוצגים. "מאחר שבין העדים היו כ-43 מדיירי בית החלוץ, הייתי בטוח שאמצא את עדותו של דודי יעקב, אך איש לא ידע היכן הפרוטוקולים".

גילר לא ויתר. "עיינתי בכל מיני תיקים בארכיון הציוני והגעתי לתיק של 'ועד ההגנה' של תל אביב, שהיו בו שאלונים שמילאו נפגעים, ושם מצאתי חבילה של דפים באנגלית, מחוברים בסיכה חלודה. כשהתחלתי לקרוא זיהיתי מיד שאלה הפרוטוקולים. זה היה באוקטובר 2007. באותו זמן איתרו בגנזך המדינה את אלבום המוצגים, שכלל תצלומים של הנרצחים ובהם גופתו של הדוד יצחק, שניכרות בה עשרות דקירות ובקצה הגולגולת רואים פגיעה ממכת חרב או גרזן". אבל הפרוטוקולים לא כללו עדות של הדוד שניצל, יעקב גילר. אולי התמוטט לאחר האסון ולא עמד בו כוחו לחזור על פרטי הזוועה באוזני חברי ועדת החקירה.

דו"ח הוועדה הוא מסמך מאיר עיניים. מחבריו התרשמו שתל אביב "אינה שונה כלל מעיירה אירופית מודרנית", ואילו את יפו תיארו כעיר שבה "יש יסוד גדול של בריונים ובעלי אופי רע". עם זאת קבעו כי "היהודים העתיקים" של יפו חיו ביחסי ידידות עם שכניהם הערבים - עד שהגיעו "היהודים החדשים", שהביאו עמם מנהגים ואופני מחשבה אירופיים, הקימו איגודי עובדים והפגינו ושבתו כנהוג בתנועות פועלים באירופה.

במסקנותיה של ועדת החקירה נכתב ש"יחס של שחצנות" מצד החלוצים במקומות ציבוריים עורר את זעמם של ערביי יפו: "עדים אחדים הזכירו באיזה אופן התהלכו צעירים וצעירות אלה, לבושים בגדים קלים וחופשיים כשהם הולכים זה עם זה שלובי זרוע, שרים שירים, עוצרים את התנועה ובדרך כלל מתנהגים באופן שונה ממנהגי הצניעות וההנהגה של הערבים".

חברי הוועדה גילו הבנה להתנהגות זו של היהודים: "המעבר מתנאי הלחץ שבהם חיו בארצות שמהן יצאו לחירות 'ביתם הלאומי', ארץ חלומותיהם ותקוותיהם, טבעי שהמעבר הזה ידחוף את רגשותיהם לידי התלהבות יתרה ובצירוף השגה מוגזמת מהנאמר במושג 'בית לאומי'". הוועדה המליצה להנהגה הציונית להבהיר ל"מהגרים" עד כמה חשוב ש"יסננו את ההתלהבות הטבעית והצודקת באופן שלא יעליבו אחרים".

אבנים בגודל אגרוף

חיים פיינברג, מנהל בית החלוץ, היה אחד העדים המרכזיים שהופיעו לפני הוועדה. ב-1 במאי 1921 היה פיינברג בבניין משש בבוקר. בשעה אחת בצהריים הוא שמע מכיוון החצר צעקות של חלוצים, שערבים זורקים אבנים. הוא עלה לקומת המטבח ומשם ראה אבנים בגודל אגרוף מתעופפות. הוא הבחין בחוץ בהתקהלות של 60 עד 80 ערבים, ירד לחצר והורה לסגור מיד את השערים.

החלוצים פירקו מוטות ברזל מהגדר שליד המטבח והתחלקו לשלוש קבוצות של עשרה שהתייצבו ליד כל שער. פיינברג הלך אל השער הראשי. "ברד האבנים הפך סמיך יותר ונזרקו גם לבנים", העיד. "ההמון ניסה לפרוץ את השער". אחר כך עזר לפנות פצועים אל "קומת הרופא". כשהיה שם נשמעו יריות ופיינברג הציץ דרך התריס וראה בתוך ההמון שוטרים שיורים לכיוון הבית. מחלון אחר הוא זיהה "ממול, על מרפסת ביתו של ד"ר ברדקוש, כשבעה שוטרים ו-20 אזרחים שחלקם בחאקי, ירו באקדחים" (ד"ר יעקוב ברדקוש היה איש ציבור יפואי ודודו של מפקח המשטרה חנא ברדקוש, שהועמד לדין על חלקו בטבח).

שוטר זרק פצצה לכיוון קבוצת חלוצים בחצר ואחד הבחורים נהרג, העיד פיינברג. אחר כך נפרץ השער בקתות רובים ופיינברג שמע את השוטרים צועקים בערבית, "למה אתם עומדים, שחטו את כולם". ההמון, חמוש בסכינים ובמקלות, פרץ פנימה. פיינברג ראה איך שוטר ערבי יורה בעולה ששמו הברפלד. הוא זיהה קצין משטרה על פי דרגתו ושאל אותו בערבית, "מה אתם עושים?" - "הוא לא ענה לי", העיד. "הוא פרק את נשקו והגיש לי מחסנית ריקה" (קצין המשטרה עבדין ביי חוסייני העיד שבהוראת המושל חילק לשוטרים נשק, אך לא תחמושת).

מן העדויות מתברר כי מלבד הפגיעות בעולים ניצלו התוקפים את ההזדמנות לבזוז תכשיטים, מזומנים, בגדים ונעליים. גילר מצביע על עדותו החשובה של פקיד משרד העלייה, ניסל רוזנברג, שראה ב-11 בבוקר פועלי נמל ערבים, חמושים במוטות עץ, רצים בטירוף מחוף הים לכיוון בית העירייה. הוא ביקש מהמושל ליווי לבית החלוץ, אך נענה שהצבא בדרך. בשתיים וחצי ניגש רוזנברג המודאג אל מפקד משטרת הנמל, מייג'ור ג'ון, וביקש שיתלווה אליו לבית החלוץ. בדרך הם נתקלו בגופות ובפצועים יהודים. כשהגיעו לבניין עצר מייג'ור ג'ון את המתקפה האלימה ואת הביזה ביריית אקדח אחת.

רוזנברג אמר בעדותו: "בקומה הראשונה חפצי העולים היו מפוזרים ובחוץ עמדו ערבים וערביות ובניהם והתחלקו בשלל. החצר נראתה כמקום שנחרב ושכבו בה פצועים רבים". גם בחדר הקריאה הוא מצא פצועים והרוגים. "על יד הדלת שכבה הגברת צ'רסקי (שניהלה עם בעלה את הבית) הרוגה במצב שאפשר היה להניח שהרוצחים אנסו אותה. מצאנו 11 הרוגים ומספר גדול של פצועים".

דבורה מלר העידה שבמעון שהו באותו יום כ-30 נשים ותיארה שוטר ערבי שהתחזה כמי שבא להגן עליה, אך בפועל ניסה לאנוס אותה ושתיים מחברותיה. שושנה סנדק, בת 19, עברה חוויה דומה. אחד העדים היה משה ליוואי, פקיד בבית מסחר פרלמן בשוק א-דיר, עולה מארצות הברית. עדותו מפרטת את הביזה בחנויות היהודים: לדבריו, לא רק האספסוף אלא גם סוחרים שהכיר לקחו בה חלק והכל בחסות שוטרים ערבים.

עימות במנשייה

בדו"ח נכתב שאירועי מאי 1921, ובהם רצח הסופר ברנר וחבריו, היו "התפרצות עממית" שנגרמה בגלל תהלוכת 1 במאי של "הבולשוויקים" - חברי "מפלגת פועלים סוציאליסטית" (מפ"ס), שהפכה אחר כך למפלגה הקומוניסטית. את הכרוזים והעלונים שלהם הדפיסו בערבית בעברית, וביניהם דיברו יידיש. פעילותם, קבעה הוועדה, החדירה בלב הערבים פחד מפני מהפכה חברתית בנוסח ברית המועצות.

ב-1 במאי 1921 אישר מושל יפו לפועלי תל אביב ("אחדות העבודה") לקיים תהלוכה, אבל בתחומי תל אביב בלבד. מאחר שחברי מפ"ס היו נתונים למעקב, וערב קודם לכן נתפסו כמה מהם כשחילקו כרוזים בעד סולידריות בינלאומית של הפרולטריון היהודי והערבי, היתה ציפייה להתנגשות בין שני המחנות, מה שאכן קרה. המשטרה הבריטית התערבה, ורבים מהקומוניסטים נמלטו ליפו, שם ציינו הערבים בני העדה הנוצרית-אורתודוקסית את חג הפסחא. בגלל ריבוי האירועים נאלצו כוחות המשטרה הבריטית להתפזר באזורים השונים של יפו ותל אביב.

גילר: "כשקראתי את הפרוטוקולים הבחנתי בעדותו של מפקח משטרה ראשון ביפו, תופיק ביי סעיד, שנרצח לימים כמי שהיה אחראי כביכול לטבח בבית החלוץ. לתדהמתי, ביי סיפר שבאותו יום הוא כלל לא היה באזור בית העולים ביפו, מאחר שהוא הוצב במנשייה. עדותו של מפקח כהן, שהיה איתו כל הזמן, אימתה זאת".

"פקדו עלי ללכת למקום שתפוס היה על ידי המפ"ס, ארגון בולשוויקי", פתח תופיק ביי את עדותו. משימתו היתה לטרפד את ההפגנה שתיכננו לרגל ה-1 במאי. במועדונם היפואי התגודדו כ-65 אנשים. הוא הודיע שההפגנה בלתי חוקית והמפקח כהן תירגם את דבריו לעברית. אלא שחברי מפ"ס הצליחו לחמוק והחלו לצעוד לאורך החוף עם הדגלים האדומים.

ב-12 וחצי התעמתו יהודים וערבים בשטח החולי בין מנשייה לתל אביב. תופיק ביי הערבי וכהן היהודי ניסו להרגיע, אך "הערבים היו בטוחים שהבולשוויקים עומדים לתקוף אותם", העיד תופיק ביי.

"האם ראית לחימה בבית העולים?" שאל יו"ר הוועדה.

"לא", השיב תופיק ביי. "הייתי ברובע מנשייה כל הזמן עד שמונה לפנות ערב, כאשר הגיעו הכוחות הבריטיים ולקחו פיקוד".

גם עבדין ביי חוסייני, סגן מפקד משטרת יפו, העיד שתופיק ביי שהה במנשייה בזמן אירועי הדמים ביפו. הוא עצמו, העיד חוסייני, נשלח על ידי המושל ממנשייה לבית החלוץ ביפו, וראה שם ערבים צובאים על השערים. הוא הפקיד על השוטרים במקום את המפקח ברדקוש והלך אל הקסרקטין כדי לחמש את השוטרים. עד שחזר לבית החלוץ הצליחו הערבים לפרוץ אל הבניין.

נכבדי יפו, כאלפרד רוק, העידו שהסיבות להתפרצויות היו פוליטיות: הצהרת בלפור, מינויו של יהודי לנציב עליון, העובדה שתל אביב היתה מועצה מקומית נפרדת שכולה יהודית אף שרוב הקרקעות בה היו בבעלות מוסלמים או נוצרים, ועוד. רוק אמר שהפועלים היהודים לוקחים את מקומות העבודה מהפועלים הערבים, שהעולים השתלטו על המסחר ושהיהודים תפסו את המשרות הממשלתיות.

במסקנותיה התייחסה ועדה החקירה להגירה היהודית ולפחד שעוררה בלב ערביי הארץ. לדוגמה ציטטה הוועדה כמה הצהרות, כמו המשפט הבא ממסמך של קרן היסוד: "מטרת החלוץ היהודי בא"י היא להכין מקום ועבודה לאלפים ולמיליונים המחכים בחוץ". בדו"ח נכתבו גם דברי ביקורת על עמדתם של מנהיגים ציונים, "שנוהגים להביט על פלשתינה כעל ארץ עזובה ושוממה".

חברי הוועדה המליצו לחנך את שני הצדדים: "תהיינה תביעותיהם הדתיות וההיסטוריות (של החלוצים) אשר תהיינה - סוף סוף הם מחפשים בית חם בארץ שלפי שעה יש בה רוב ערבי ועליהם לאחוז בעמדה של מתינות כלפי העם אשר בקרבו רוצים הם בוודאי לשבת בשלום ובידידות. מצד שני צריכים נכבדים ערבים להסביר לערבים שבשום אופן אין כפרה למעשי רצח, שוד, כפייה וביזה".

עדותה של מניה שוחט

לילה אחד, כשקרא גילר בפרוטוקולים, לכדה עינו פרט מוזר בדיווח שמסר דוד תדהר ב-3 במאי 1921 ל"ועד ההגנה" של תל אביב. תדהר תיאר שם מה ראה ב-1 במאי. גילר: "הוא סיפר שראה את תופיק ביי לוקח בשוק של מנשייה את השלל מהבוזזים, אך לא רושם את שמם. כלומר תדהר, שהיה אחר כך חוקר הרצח של תופיק ביי, ראה את תופיק ביי במנשייה בשעה שנערכה הפריצה לבית החלוץ. זה כבר הדליק אצלי נורה אדומה שמשהו פה מריח לא טוב".

בארכיון ההגנה מצא גילר עדות של מניה שוחט מקיץ 1951, שסיפרה אז לשאול אביגור (מראשי ה"הגנה") מה ראתה ביפו ב-1 במאי 1921. אביגור תיעד את השיחה: שוחט ראתה המוני ערבים שהצטופפו מול הסראייה והאזינו למסית שסיפר שהיהודים כורתים את שדיהן של צעירות ערביות ומתנקשים במתפללים במסגדים. היא ראתה המון רוצח ובוזז. לאחר שעסקה בפינוי פצועים יהודים שגרו בעג'מי, היא הלכה לבית החלוץ.

"עמדה דממה. המון הרוגים ופצועים", סיפרה לאביגור. נערה כבת 12 אמרה לה שההמון לא הצליח לפרוץ את השער, אך קצין ערבי שדרש לפרוץ "כדי להציל" את הנמצאים בבית, איפשר לפורעים לחדור פנימה. שוחט אמרה שהנערה זיהתה את הקצין "תופיק אפנדי" (שהיה לדעתה ממשפחת המופתי) וגם אחרים זיהו אותו. נעשה ניסיון להביאו למשפט, "אך השלטונות טישטשו את העניין ואז החליטה מניה שיש להרגו", כתב אביגור.

גילר הופתע. "בעדויות שהיו בידי, כולל של הראשונים שהגיעו להגיש עזרה בבית החלוץ, הם מספרים על זעקות ובכי, והיא מדברת על דממת מוות". בספר "השומר" מצא גילר גרסה מפורטת יותר של מניה שוחט ובה סיפרה שהילדה היתה עדה לרצח אמה והוסיפה שהיא רצה מיד לתל אביב וסיפרה לחיים פיינברג, מנהל בית החלוץ, על האסון. אבל פיינברג מסר עדות לוועדה ולפיה שהה בבית החלוץ בזמן ההתקפה.

"האשה היחידה שנרצחה היא דובה צ'רסקי", מוסיף גילר. "מנכדתה ידעתי, כי הבת חיה היתה באותה עת מאושפזת בבית החולים הצרפתי והם לא שמעו ממנה לאחר מכן דבר שתאם את גרסת מניה שוחט". גילר מצא עוד בספר "השומר", שישראל שוחט (בעלה של מניה) וחבריו פנחס שניאורסון ובנימין ביכמן סיפרו שהיה רצון לחסל את תופיק ביי מיד לאחר הפרעות, אך היה "בלתי ניתן לבצע פעולה מסוג זה". כעבור זמן, טענו, בא יוסף הכט לכפר גלעדי בשם "ועד ההגנה" של תל אביב, ונתן את ההוראה לחסל את תופיק ביי כמי "שעמד בראש כנופיית טרור".

גילר מצא שהכט הכחיש את הסיפור הזה: "לא פניתי לאנשי 'השומר' והם לא התייעצו בי". המחסלים לוקצ'ר וביכמן עברו בדירתו שברחוב בורוכוב יום לפני הרצח וסיפרו לו מה מתוכנן. "עלי לאשר שלא מחיתי בפניהם על החלטתם זו", כתב.

ידה על ההדק

מניה שוחט, האשה שהורתה לרצוח את תופיק ביי, נשארה דמות בלתי מפוענחת. חייה היו שזורים בתולדות הציונות בארץ מימי העלייה השנייה, ושמה נקשר בכמה מסימני הדרך העיקריים של התקופה: הקולקטיב בסג'רה, "בר גיורא", "השומר", הקמת תל עדשים, כפר גלעדי, "גדוד העבודה", ה"הגנה", "הקיבוץ" ועוד. כאחרים מבני דורה, נטתה שוחט לשפץ את העבר ולהציגו באופן אידילי, טוען פרופ' מוטי גולני בפרק המבוא של "עם הזרם ונגדו: מניה שוחט, איגרות ותעודות 1906-1960".

לשוחט, שנולדה בליטא ב-1878, היו נטיות אובדניות כמו לכמה מבני משפחתה (שתי אחיותיה, אחיה ודודה התאבדו; היא עצמה ניסתה להתאבד בצעירותה ובנה התאבד). ברוסיה היתה פעילה ב"בונד", המפלגה הסוציאליסטית היהודית, ונאסרה. עם שחרורה מהכלא הקימה, בעידוד המשטרה החשאית, מפלגה עצמאית של פועלים יהודים. פרופ' גולני מעיד שהתקשה לקטלגה: האם היתה סוציאליסטית מהפכנית נאמנה? האם היתה ציונית או שנקלעה לכאן במקרה? בכמה מעשי טרור ורצח היתה מעורבת ומדוע?

ההוראה לרצוח את תופיק ביי, כך מתברר, היתה חלק ממאבקי כוח שבני הזוג שוחט, ותיקי "השומר", ניהלו נגד אנשי ה"הגנה". העובדה שמניה שוחט קיבלה את ההחלטה נשמרה בסוד כמעט 30 שנה, עד שהיא עצמה גילתה זאת לאביגור ב-1951. למה החליטה שדווקא תופיק ביי אשם בטבח? "היא לא נסמכה על עובדות", אומר שמואל גילר. "ידה על ההדק היתה חמה".

בנימין ביכמן סיפר שהוא ולוקצ'ר קיבלו הוראה לחסל את תופיק ביי כי היה מעורב ברצח ברנר. "לוקצ'ר החליט לבצע זאת בהעזה גדולה. הוא ירה בביי ברחוב בנוה שלום ונמלט לסמטאות הסמוכות. את האקדח השאיר בבית הכיסא באחת החצרות. באתי לשם כעבור כמה זמן ולקחתי את הכלי".

גם זליג שטורמן סיפר על החיסול ואיך לוקצ'ר עקב אחרי תופיק ביי: "באחד הימים הוא נכנס לפנות ערב לבית קפה ערבי שברחוב הראשי סמוך לסמטה שבה היה נוהג ביי לעבור בדרכו הביתה. הוא הזמין קפה ושילם מיד בעדו, כדי שלא יצטרך להתעכב. משהשגיח בביי מתקרב הפיל במתכוון את הספל בתחתית והקפה נשפך. השאיר אותו על הדוכן ופנה בעקבות תופיק. לוקצ'ר היה לבוש מעיל ישן ומרופט ששיווה לו מראה של טורקי או ארמני. הוא התקרב אל ביי מן הצד למען הימנע מלפגוע בו בגב (עניין של כבוד) וניסה למשוך את תשומת לבו בכדי שהלה יפנה אליו בשאלה - ואז ירה בו... הרצח אירע שנתיים לאחר המאורעות אבל כוונתו היתה להוכיח לערבים שמעשיהם אינם נשכחים וכי יומם יבוא אם גם באיחור".

לאחר הרצח צעד לוקצ'ר ("לוקה") לתל אביב ומשם הסיעו אותו לירושלים והוא התייצב אצל מניה שוחט ודיווח על המעשה. בתה שמעה את הדיווח אבל לא זיהתה את קולו. "באותו לילה", כתב אביגור, "לאחר ביקורו של לוקה התעוררה משנתה הבת של מניה שאהבה את לוקה מאוד, בצעקות איומות, וסיפרה למניה על מעשה ההריגה בפרטי פרטיו רק הפוך. הרגו כביכול את לוקה".

לוקצ'ר, מאנשי "השומר" ו"גדוד העבודה", היה לאגדה כהרפתקן נועז וכגבר של נשים. הוא השתייך לקבוצת "הקיבוץ" בהנהגתו של ישראל שוחט, שחבריה לא השלימו עם פירוק "השומר" והמשיכו בפעילות מחתרתית שעליה שמרו בסוד גם מפני ה"הגנה". על לוקצ'ר נאמר שהיה אחראי על שוד הזהב, ששימש למימון הסליק של "הקיבוץ" בכפר גלעדי. ב-1924 הוא נסע להשתלמות צבאית בגרמניה וחזר משם קומוניסט שרוף ואנטי ציוני. הוא הספיק להקים בקיבוץ תל יוסף בית ספר חשאי של "הקיבוץ" עד שפעילותו נחשפה. הוא חזר לברית המועצות ונעצר בתקופת הטיהורים של סטאלין. סופו אינו ידוע: אמרו שנהרג במלחמת האזרחים בספרד ואחרים סיפרו שמת מות גיבורים בהגנה על סטלינגרד. ב-1990 נפוצה שמועה בקרב ותיקי ההתיישבות שלוקה חזר לישראל והעיתונים איתרו כאן את אלמנתו, שידעה שהוא כבר לא ישוב.

חיסול ממוקד

"רצח תופיק ביי היה חיסול ממוקד שבוצע במסגרת 'הקיבוץ'", אומר גילר. הוא אינו מבין מדוע כתב תדהר בזיכרונותיו שתופיק ביי, יחד עם קצין משטרה ערבי נוצרי בשם ברדקוש, הכריחו את העולים לפתוח את השער הראשי על ידי יצירת רושם שהם באו להגיש עזרה, בזמן שהוא - תדהר - העיד בוועדת החקירה שראה באותו הזמן את תופיק ביי במנשייה.

"לא הסתדר לי בראש שתופיק ביי, שהיה קצין משטרה בריטי, עמד בראש כנופיית טרור והבריטים לא ידעו זאת", אומר גילר. "בכדי לסגור את הנושא מהכיוון המשפטי, מצאתי את התיקים של עורכי הדין שטיפלו בהגשת תלונות נגד האשמים. מצאתי האשמות נגד שוטרים אחרים, אבל אף מלה על תופיק ביי, שכאמור לא היה שם בכלל".

גילר מדגיש כי מוצאו של תופיק ביי היה ממשפחת סעיד ולא ממשפחת חוסייני, כפי ששוחט טענה. "אולי היא התבלבלה בינו לבין עבדין ביי חוסייני, סגן מפקד משטרת יפו, שאכן היה בשטח של בית החלוץ". כשתפס שגרסתה נראית "משובשת", החל גילר לחפש כיצד נפלה הטעות.

בתיקי מודיעין של ועד הצירים הציוני, שקישר באותן שנים בין הישוב העברי לשלטונות הבריטיים, מצא גילר פרוטוקולים על מפגשי התארגנות והסתה של ערבים מהשנים 1919-1920 באזור יפו. "מככבת בהם דמות של תופיק ביי אל-רוסיין", הוא אומר. "שמו מופיע עשרות פעמים ובהרבה מקומות צוין 'תופיק ביי מוואדי חנין' וזאת בכדי להבדילו ממישהו אחר בעל שם זהה. גם במכתב של שמואל טולקובסקי (פרדסן ואיש ציבור) לנציב העליון מ-14 במאי, הוא כותב לו על תופיק ביי מוואדי חנין שסיפק נשק למתנפלים על רחובות".

בתיקי המודיעין של יצחק לוי שניאורסון (מנהל "משרד הידיעות" של ועד הצירים) מצא גילר דיווח ולפיו עמד אל-רוסיין בראש מחתרת ה"פידאייה". "התחלתי לחשוד שאולי נוצר בלבול בין הדמויות בגלל הדמיון בשמות", הוא אומר. בבית ראשונים בנס ציונה מצא פרטים נוספים שהשלימו את הפאזל. ראשית הוא עיין ב"שאו נס ציונה", ספרו של אבנר כהנוב, ומצא שם חומר על תופיק ביי אל-גוסיין - צורה נוספת של תעתיק האות הערבית ע'ין לעברית. "התברר לי כי רוסיין וגוסיין זהים בערבית והבנתי שמדובר באותו האיש שהמודיעין אסף מידע אודותיו". בנו, יעקוב אל-גוסיין, שנישא לבת משפחת נוסייבה, הקים ב-1932 את קונגרס הנוער הפלסטיני וייצג אותו בוועד הערבי העליון. בתו של יעקוב נישאה לקרובה ג'אוויד אשר ניהל במשך שנים את כספי אש"ף.

גילר: "באמצעות האינטרנט איתרתי את מונה אל-גוסיין, בתו של ג'אוויד אל-גוסיין. היא אישרה שהיא נכדתו של יעקוב, ונינתו של תופיק ביי מוואדי אל-חנין".

מניה שוחט, אם כן, צירפה חוסייני אחד, איש משטרה שנכח בטבח בבית החלוץ, ותופיק אחד, שעמד בראש ארגון לאומי פלסטיני, ואיחדה אותם באדם שלישי - תופיק ביי א-סעיד - שאת גורלו גזרה למוות.

מדוע חיכו אנשי 'השומר' כמעט שנתיים עד שביצעו חיסול לשם נקמה או הרתעה? "מלימוד פרשת 'הקיבוץ' החשאי ועלילות לוקצ'ר, התברר לי כי העיתוי של עזיבת החבורה את ה'הגנה' - סוף שנת 1922, מסתדר יפה עם מועד הרצח - ינואר 1923. הם חיפשו מטרה, ותופיק ביי העומד בראש ארגון טרור פלסטיני הוא יעד נהדר. זה כמו לחסל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס היום. תופיק ביי הקצין לא היה טלית שכולה תכלת, והיו כנראה מאנשי 'השומר' שהרגישו את נחת זרועו כשפיזר את ההפגנה ב-1 במאי, ולכן נוצר הבלבול".

אגב, גילר גילה קשר נישואים נוסף בין המשפחות נוסייבה ואל-גוסיין. אנואר נוסייבה, שהיה מושל ירושלים המזרחית ושר ההגנה בממשלת ירדן, נישא לנוזהה, בתו של יעקוב אל-גוסיין. בנם, פרופ' סרי נוסייבה, היום נשיא אוניברסיטת אל-קודס הידוע כשוחר שלום ופיוס בין שני העמים, הוא נינו של תופיק ביי אל-גוסיין מוואדי חנין.*



שמואל גילר ליד 'בית החלוץ' ביפו ובידו מוט הברזל ששימש ב-1921 את דודו יצחק להגנה. המוט נשמר במשפחה כל השנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו