בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אני שונא את רוב הספרים שכותבים כאן

תגובות

במשך השבועות שקדמו לפתיחת שבוע הספר, אף עיתון ואף מקומון ואף תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה לא שיתפו אותי במשאלים המסורתיים שלהם בנושא הספר הטוב ביותר של השנה. בדרך כלל היה לפחות עיתון נידח או תחנת רדיו פריפריאלית שהיתה נזכרת בי ופונה אלי. אמרתי בלבי שההתעלמות ממני השנה מלמדת על כך שאנשים מאסו בקיטורים האינסופיים שלי על רמתה הנמוכה של התרבות בישראל והם החליטו לחגוג את שבוע הספר בלעדי.

ואמנם אם היו פונים אלי, הייתי שופך עליהם את חמתי ואומר להם שאין שום ספר עברי שמשך את תשומת לבי השנה. תרגומים, זה כן. למשל, התרגומים של דורי מנור לשירי סטפאן מלרמה שהתפרסמו בזמן האחרון ב"תרבות וספרות", והתרגום הנפלא של הרומאן "מנזר פרמה" של סטנדאל שעשתה עירית עקרבי ושיצא בהוצאת כרמל. וסדרת התרגומים בהוצאת נהר של סיפורים פנטסטיים צרפתיים מהמאה ה-19. והתרגום החדש של "מובי דיק", ועוד ועוד דברים נפלאים ביופיים.

עם ספרים עבריים מקוריים יש לי בעיה. אני פשוט שונא את רוב מה שכותבים בארץ. מהבחינה הזאת אני מזדהה לגמרי עם מנחם בן, שגם הוא קודם כל שונא כל ספר עברי אלא אם כן מתברר לו לבסוף אחרת. זו למעשה הגישה הבריאה ביותר, מכיוון שיש באמת מעט כל כך ספרים טובים בעולם, ומצד אחר רוצים כל הזמן לשווק לנו כמויות אדירות של ספרים, אז יש בגישה השלילית של בן (ושלי) משהו נכון, מהבחינה הזאת שאני - ובוא אדבר בשמי בלבד עכשיו - רוצה לבדוק אם הספר שלפני טוב או גרוע בלי עזרה של סוללות יחצ"נים וראיונות עם הסופר שכתב את הספר ובלי שיטרטרו לי במודעות ברדיו שאני מוכרח לקנות אותו. כדי לדעת אם ספר מסוים טוב או גרוע צריך לחכות זמן מסוים, שלאחריו שוככת ההתלהבות הציבורית הראשונה ממנו, ואז לקרוא אותו בשקט. ולפעמים להניח אותו בצד שנים ולחזור אליו.

בתוקף תפקידי כעורך המוסף "תרבות וספרות" ראיתי סופרים שקמו, עשו רעש גדול, ואז נעלמו מבימת ההיסטוריה. לא שספר שנעלם מהתודעה הוא בהכרח ספר גרוע. אולי ההפך הוא הנכון. ובכל זאת, אני יכול בהחלט לצפות שרוב הספרים שיוצאים לאור בישראל לא יחיו זמן רב מפני שאין להם ערך כספרות והם אינם מחדשים דבר מבחינה צורנית או מחשבתית.

עגנון יישאר לנצח. ס' יזהר יישאר לנצח. באופן כללי, אני חושב שנשארים לנצח הסופרים שיש להם עולם משלהם. מה זה "עולם משלהם"? זה אותו משהו לא מוגדר שעושה שעגנון, למשל, היה יותר מסך הספרים שלו. היה עגנון, והספרים של עגנון היו ההשתקפות של עולמו הרוחני-תרבותי. ואילו רוב הסופרים העברים היום אין להם עולם שמעניין אותי, או שאין להם עולם רוחני-תרבותי בכלל. ואולי גם לא יכול שיהיה להם עולם כזה בהיותם תוצרים של התרבות הישראלית הריקנית.

פה ושם בשוליים אני מוצא הפתעות. בדרך כלל סופרים שצמחו שלא בתוך מטחנת התרבות הישראלית הרגילה אלא בשוליים שלה. כמו למשל התגלית הענקית והחרישית שהיתה בשבילי הכתיבה של אברי הרלינג. אברי הרלינג הוא גאון נידח, שחי חיים מיוסרים של חסר בית וחסר עבודה ושל מחלה ודחייה, ויום אחד שלחה אלי חברתו אפרת, שהיא דמות של קדושה לעצמה, סיפורים, מעין קטעים קרועים, משלו דרך האי מייל. קראתי ולא ידעתי את נפשי מרוב חדווה. זכיתי בהתרוממות רוח אמיתית. הרגשתי שלפני יצירה גדולה. אבל כמה אנשים טובי-טעם יש כאן שיכולים להעריך את הכתיבה הזאת? הרלינג פשוט מכניס בכיס הקטן את כל העמוס עוזים והאשכול נבואים, והאסף גברונים וכל חסרי העניין האחרים שאיני זוכר כרגע את שמותיהם. כי אתה מרגיש אצלו עולם. אתה מרגיש שהכתיבה היא חלון אל העולם הזה החבוי למחצה.

וכך נתגלה לי גם הפלא הזה שנקרא ליאוניד פקרובסקי. פקרובסקי הוא שומר במגרש חנייה של מאזדה או דייהטסו, לא זוכר בדיוק, איש לא צעיר, שהיה ברוסיה מבקר אמנות וכאן הוא לא כלום. יושב בבודקע של מגרש חנייה. לא מוזמן לשום פסטיבל ולא מקבל שום מילגה מאף אחד. ומן הלא כלום שהגיע אליו בישראל החושבת את עצמה תרבותית אבל בעצם היא בלתי-תרבותית, הוא כותב סיפורים, ששניים מהם זכיתי לפרסם במוסף שאני עורך, ושוב, כמו במקרה של אברי הרלינג, נעתקה נשימתי כשקראתי אותם. איזה כוח אדיר ואיזו פשטות נאצלת. אתה מרגיש את כנף הנשר של התרבות הרוסית מצליפה על פניך, ואת הכנף השבורה, האחרת, של המציאות הישראלית. אבל שוב. כל ההמונים המטומטמים שרצים כמו ברווזים לשבוע הספר לא יודעים שיש בכלל פקרובסקי, ושהוא הדבר האמיתי.

וכמה יודעים על ישעיהו קורן, הסופר האהוב ביותר עלי מסופרי הדור שלא עמוס עוז וא"ב יהושע? סטטיסטיקה מהירה תגלה שאף אחד כמעט לא שמע עליו ולא קרא אותו. כי הוא לא עשה מעצמו עניין מעולם, וכשסוף סוף קיבל בשנה שעברה את פרס ביאליק - וזה היה הרבה בזכות המוסף "תרבות וספרות" (אני יכול לטפוח לעצמי בגאווה על השכם), ראיתי אותו עולה לבמה כמו נער בר מצווה, חצי נבוך, לא ממש מבין מה רוצים ממנו. והסיפורים שלו. הסיפורים שלו. הרי הלב מחסיר פעימה כשמגיעים לסופם. קורן כותב מעט. זה יוצא לו בקושי. אבל כשזה יוצא, אלה המים הזכים ביותר. אין מלה מיותרת. והבנת נפש האדם היא אבסולוטית. והכל מתעקש להישאר ברמה האלמנטרית של האנושיות. הספרות שלו חותכת אצלי בבשר.

ולבסוף, אני נזכר בעיניים דומעות בדרור דניאל, שמת בייסורים קשים במחלה נוראה וממושכת. גילינו אותו פעם באחת התחרויות השנתיות של הסיפור הקצר ואחר כך יצרתי אתו קשר וגיליתי תופעה שאין לה הסבר אחר חוץ מנס ספרותי. דרור דניאל היה כבן ארבעים, עני מרוד. משותק כולו. הוא חי בירושלים בדוחק נורא עם אשתו הנפלאה ושני ילדיו שעברו יחד אתו את הסבל היום יומי של טיפול בחולה אנוש שיש לו חשק עצום כל כך לחיות. הוא היה מכתיב לאשתו את הסיפורים שלו בעל פה והיא שלחה אותם אלי למוסף "תרבות וספרות". הם היו רוויים ברליגיוזיות וברוחניות. הם היו טהורים. אחרי שהתחלתי לפרסם אותם היו הצאות לאור שהתעניינו בו. אבל הוא מת ואיני יודע מה קרה לכתבי היד שלו. מה שאני יודע הוא שהטקסטים שלו היו בגדר פגישה עם החומר האמיתי שממנו עשויה ספרות. עם הדם שלה, עם הזעה שלה, עם הבל הנשימה שלה.

כך אני מנסה בסיזיפיות לשכנע אנשים כל הזמן שיחפשו את הספרות האמיתית לא בכיכרות ההומות אלא בשוליים של המדרכות. שיפקחו עיניים לראות שהספרות היא בכלל לא סך הספרים שכותבים הסופרים אלא הדבר הטמיר והנעלם הזה שמעבר לספר. ושלפעמים, ואפילו לא לפעמים רחוקות, לא צריך בכלל ספר כדי להגיע אל הספרות האמיתית. הספר הוא התוצאה של הספרות. העיקר, שהוא הספרות, נמצא בכלל מחוץ לספרים, בעולם הרוח, שהסופר נמצא אתו בדיאלוג.

אבל כשחיים בסביבה ברברית המתחזה לתרבותית, לך תשכנע את ההמון שהוא טועה מן היסוד. לך תערער את הוודאויות שלו. טוב, אולי הפוסט הזה ישכנע מישהו.



עגנון. היה יותר מסך הספרים שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו