שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הקיפוד הליברלי והשועל הציוני

כיצד ראה ישעיהו ברלין את הציונות במסגרת מחשבתו הליברלית? על מושג החירות של הפילוסוף הפוליטי והיסטוריון הרעיונות, כפי שהוא משתקף בין השאר במכתב ששיגר למערכת ה"טיימס" של לונדון. במלאות מאה שנים להולדתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קרביץ, אריה דובנוב

בימים אלה מלאו מאה שנה להולדתו של הפילוסוף הפוליטי והיסטוריון הרעיונות סר ישעיהו ברלין (1909-1997). ברלין נודע לתהילה בזכות אבחנתו הנודעת (והבעייתית) בין חירות שלילית לחירות חיובית. אך לא רבים מודעים לכך כי הניסוח של שני מושגי החירות הללו נוגע לא רק במאמץ פילוסופי "טכני" אלא קשור קשר מהותי בסוגיית יחסו המורכב של ברלין לציונות. לא אחת נשמעה הטענה כי אי אפשר ליישב בין היותו של ברלין מהוגי המפתח של הליברליזם בן זמננו ובין תמיכתו בציונות כתנועה לאומית.

שני מושגי החירות רק מחזקים את הטענה הזאת: החירות השלילית, כחירות מכפייה ואילוץ חיצוניים, היתה החירות שברלין ביכר על פני החירות החיובית. אפשר לומר כי החירויות (ברבים) החיוביות, שהמכנה המשותף שלהן הוא הניסיון לתת תשובה "פוזיטיווית" לשאלה "מהו או מיהו מקור השליטה והיכולת לגזור כי מישהו יעשה משהו, ולא דבר אחר". כאמפיריקן בריטי הדגיש ברלין חזור והדגש את סלידתו מעירוב של דיונים מטאפיסיים בפוליטיקה, ורמז לכך שאת טענותיו בנה מתוך שלילה של המסורת האידיאליסטית הגרמנית כפי שיובאה לבריטניה.

ברלין ראה עצמו כמנקה אורוות הפילוסופיה, המבקש לטאטא החוצה השפעות מזיקות לדידו של המחשבה הגרמנית. ההקשר ההיסטורי של מהלך זה אינו מקרי, שכן ברלין סבר כי החירויות החיוביות, שיוצגו בעיקר במחשבה הגרמנית מקאנט ואילך, סופן להתגלגל בלאומנות, הנוטה להבין "חירות" בעיקר בזיקה לישויות קולקטיוויות (עם, אומה) על חשבון הפרט, אבן הפינה המושגית של כל מחשבה ליברלית. הבחנה זו של ברלין נולדה בעיקר על רקע העימותים האידיאולוגיים של המלחמה הקרה, אך העבר הקרוב של צללי מלחמת העולם השנייה הסתנן אף הוא אל הטקסט הברליני. כיצד אם כן אפשר ליישב בין עמדתו של ברלין, המצדדת בחירות שלילית, לבין תמיכתו בתנועה הלאומית היהודית? ויותר מכך, כיצד אפשר לטעון כי את תמיכתו של ברלין בציונות ניתן להבין דווקא על רקע אבחנה זו?

מחשבתו של ברלין אינה עולה בקנה אחד עם זרמים מרכזיים בציונות, ששלילת הגלות וראייתה כפגם או מחלה של הקיום היהודי היתה חרותה על דגלם. עמדות כאלה גרסו כידוע, כי הגולה היא צורת קיום שיש לשים לה קץ, ואי אפשר לחשוב על קיום יהודי אותנטי או מלא מחוץ למסגרת של הלאומיות הפוליטית היהודית. ארתור קסטלר, שברלין התפלמס אתו בסוגייה הזאת, או א"ב יהושע בימינו, הם מייצגים בולטים של קו מחשבה זה. קו מחשבה מנוגד לחלוטין אפשר למצוא למשל אצל ג'ורג' סטיינר, הטוען כי קיום יהודי מלא יושג רק בגולה, מפני שמולדתו היחידה של היהודי היא ממלכת הטקסט.

קל לראות כי על אף הניגודים הקוטביים בין שתי העמדות האלה, יש קו משותף לשתיהן: הן קסטלר ויהושע והן סטיינר מציגים גירסה חריפה של "או-או", שבמסגרתה אפשרות אחת מוציאה לחלוטין את האחרת מכלל אפשרות. מושג החירות השלילית של ברלין אינו מקבל בסופו של דבר אף אחת משתי עמדות אלה, שבהשאלה ממסתו הידועה של ברלין על טולסטוי ניתן לכנותן עמדות "קיפודיות" לעילא ולעילא.

קריאה ביומניו ובמכתביו של ברלין, עוד לפני שפירסם את מאמרו הידוע על שני מושגי החירות שלעיל, מלמדת כי לניסוח הפילוסופי קדמה התחבטות בשאלת היחס לציונות, ושתי הסוגיות היו קשורות זו לזו בקשר מהותי, והפרו זו את זו. על פי ברלין, גישה נוסח סטיינר או יהושע תצמצם למעשה את החירות השלילית של היהודים, ובכך למעשה תגביל את חירותם. כך, החירות של בן העם היהודי החי במדינת ישראל מועשרת באמצעות הקיום היהודי שמחוץ לגבולות ישראל, לא במובנה האינסטרומנטלי ("שדולה למען ישראל" וכדומה) אלא במובן מהותי, כהוספת אלטרנטיווה או חלופה של קיום.

באותה מידה גם ההפך נכון: האפשרות של המשתייכים לעם היהודי לממש את ריבונותם במסגרת פוליטית עצמאית, האפשרות שמעניקה להם מדינת ישראל לקבל עליהם אחריות פוליטית ומוסרית כקולקטיב ולא רק כבודדים הפועלים במסגרת קולקטיב אחר, מעשירה הן את הקיום היהודי בכלל והן את החירות הממשית, המאפשרת בחירה בין חלופות רבות ככל האפשר, שניתנת ליהודי כפרט. לכן לא היתה סתירה בין מושג החירות השלילית של ברלין, שנקודת המוצא שלה הוא מושג הפרט, לבין תמיכתו בתנועה הלאומית היהודית. באופן כזה היטיב ברלין להבחין בין ביקורת ספציפית על המדיניות הציונית (וברלין התנגד בחריפות למגמות מיליטנטיות לאומניות בציונות), לבין דחייה של עצם הלגיטימציה של המפעל הציוני.

מאלף להשוות את מפוכחותו הפוליטית של ברלין, שמעולם לא החזיק בעמדה אוניברסלית מופשטת המתכחשת לצורך הבסיסי של האדם להימנות עם קהילה מסוימת, לזו של פילוסוף ידוע שעסק לא מעט במושג החירות אף הוא, מרטין היידגר. אותו היידגר, שברלין מעיד עליו שמעולם לא הבין את שפתו (הפילוסופית, שכן ברלין היטיב לקרוא גרמנית), ראה בתנועה הנאצית "תרופה" לאותה חירות ליברלית, הנשענת על מושג מלאכותי ומזויף של סובייקט. על תמימותו הפוליטית וקהות החושים המוסרית של היידגר כבר נשברו קולמוסים רבים. הסופר הגרמני תומאס מאן העיר בהקשר דומה, כי הגרמנים נוטים לחשוב על הפוליטי וההיסטורי במונחים מיתיים, והמקרה של היידגר מלמד אולי על ההבדל בין דיון מטאפיסי עמוק ורציני במושג החירות לבין המפגש עם מציאות פוליטית קונקרטית.

ברלין, שמחשבתו הפוליטית הבשלה גובשה במובנים רבים מתוך התמודדות עם ירושת המחשבה הגרמנית מקאנט ואילך, מנסח מושג חירות צנוע יותר מבחינה מטאפיסית, אך במובנים רבים יעיל יותר מבחינה פרגמטית. מבחינה פילוסופית גרידא לא היה ברלין פילוסוף בדרגתו של היידגר, ומקובל לראות בביקורתו של היידגר את מושג הסובייקט המערבי אחד ממהלכיו המזהירים והמשפיעים ביותר. גם קריאתו המגמתית של ברלין בניגוד הדיכוטומי שבין הנאורות ל"השכלה שכנגד" אינה חפה מבעיות. אולם מודעותו הפרגמטית של ברלין ל"פוליטי" גם בדיוניו המופשטים ביותר עשויה לעשות את הקריאה במסותיו, לפחות בהקשרם הפוליטי, מפרה ואקטואלית גם היום.

*במלאות מאה שנים להולדתו של ישעיהו ברלין יתקיים בשבוע הבא, ב-17 ביוני, במשכנות שאננים, ערב עיון ביצירתו: "חירות, זהות וציונות בהגותו של ישעיהו ברלין". בערב ישתתפו בין השאר עורך מהדורת כתבי ישעיהו ברלין הנרי הארדי, פניה עוז-זלצברגר, גדי טאוב, יולי תמיר ואבישי מרגלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ