בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שם אחד צריך שיהי לנו, עברים אנחנו!

חזונם של מייסדי תל-אביב: בית הכנסת יאחה את הקרע שבין ספרדים לאשכנזים

תגובות

טועים מי שחושבים כי הקרע העדתי בין ספרדים לאשכנזים החל עם ייסודה של מדינת ישראל, ועוד יותר לאחר שבאו גלי העלייה מן הפזורה היהודית בארצות האיסלאם. ימיו כימי קיומן של קהילות אשכנז, אך המתחים בין שתי הקבוצות התחדדו לאחר גירוש ספרד. היהודים הספרדים והפורטוגלים, שהתפזרו על פני המרחב הים תיכוני, אך גם בערים אירופיות כגון אמסטרדם והמבורג, התבדלו במקומות רבים מן האשכנזים. התבדלות זו נבעה בדרך כלל מתחושת העליונות של גולי ספרד ופורטוגל, שהאמינו אמונה עמוקה בייחוסם ובייעודם כבני "גלות ירושלים אשר בספרד". המפגש הבלתי אמצעי עם אוכלוסיית מהגרים אשכנזים, בני מעמד כלכלי וחברתי נחות ודפוסי תרבות והתנהגות שונים, העצים את רצונם של הספרדים להתבדל. כך, למשל, באמצע המאה ה-17 יכול היה אשכנזי להתפלל בבית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם רק אם קיבל את אישור ועד בית הכנסת. עד היום מראים המדריכים לתיירים את הסיפון המגודר במרכז בית הכנסת, שאת מפתנו לא הותר לאשכנזים לחצות.

מאבקים ומתח בין-עדתי שררו במאה ה-19 ביישוב הישן בירושלים. ב-1855 הגיע לעיר ד"ר לודוויג אוגוסט פרנקל כדי לייסד בה את בית הספר היהודי המודרני הראשון על שם האציל למל מווינה, ומצא בירושלים מתח ומאבק בין הספרדים יושבי הארץ מקדמת דנא לבין האשכנזים זה מקרוב באו, שרובם התנגדו לפתיחת בית הספר. לאחר שנתקבלה הכרעה בקולות הספרדים לטובת ייסודו של המוסד, כתב פרנקל כי היה זה "נס נצחון אל (=של) הספרדים על האשכנזים, הנוגשים אותם בלי חשך... אין משפט לילידי האשכנזים, הבאים ממרחקים לגור כאורח נטה ללון בארץ, להשטין ולהפריע את אחיהם... לא יוכלו שאתו, להיות נחלשים ונכנעים מול הספרדים".

בשלהי המאה ה-19 הגיע המתח בין ספרדים לאשכנזים ביפו לשיאים חדשים. שני הצדדים נהגו ביהירות אלו כלפי אלו: "הספרדים התייהרו ולא ראו עצמם ציבור אחד עם ?העוברים ושבים' - עם המהגרים האשכנזים הללו - והאשכנזים התייהרו ולא ראו את עצמם ציבור אחד עם ?הפרנקים' הללו". את המאמצים שנעשו על ידו ועל ידי שמעון רוקח להשכנת שלום בין הפלגים העדתיים ביפו ב-1890, תיאר לימים הראשון לציון הרב יעקב מאיר: "כמה השתדלנו יחד בעניין אחדות העדה ביפו!... הרגשנו כי די לנו הפירוד ההורס אשר בין העדות בירושלים... התוסס ומחלחל בכל הווייתנו... על כן אמרנו, אם ביחס לעיר הקודש קשה לפי שעה לרפא הנגע על נקלה, לפחות ביפו המתחלת להתרקם בתור יישוב חדש. ולבנו ניבא לנו כי היישוב הזה יהיה מרכזי, והיה לגרעין התחיה ועלינו למסור נפשנו להסיר מר המוות הזה מעליה את שמות הבעלים (=האלילים), אשכנזי, ספרדי, תימני, מערבי (=מרוקאי) וכו'. שם אחד צריך שיהי לנו, עברים אנחנו!"

אולם כל הסכמי האיחוד שנעשו בין העדות השונות ביפו בעשור האחרון של המאה ה-19 לא הצליחו להביא לשיתוף פעולה אמיתי. בסופו של דבר נותרו יהודי יפו מפולגים ומפורדים. האשכנזים היו מחולקים בתוך עצמם לחסידים ופרושים, ואילו עם הספרדים נמנו דוברי הלאדינו, המרוקאים והתימנים. בראשית המאה העשרים נעשו בהשראת הרב אברהם יצחק הכהן קוק מאמצים בלתי נלאים להשיג אחדות ביפו. אך רק ב-1909 נבחר ועד עיר שמנה 23 נציגים בני כל העדות.

עם 66 מייסדיה של השכונה החדשה, "אחוזת בית", הסמוכה ליפו, נמנו 57 אשכנזים ותשעה ספרדים ויוצאי קהילות אסיה ואפריקה. בהכירם את הסכסוכים הבין-עדתיים הרבים ביפו, ביקשו לבטל מראש כל אפשרות לפריצתם של סכסוכים דומים בפרוור החדש. בהבינם כי בית הכנסת הוא הסמל המרכזי המאפשר לבני כל עדה להתכנס סביבו ולהבליט באמצעותו את ייחודם לעומת יתר התושבים, קבעו המייסדים מראש כי יוקם רק בית כנסת אחד שישמש את בני כל העדות. הם ביקשו לרכז את התפילות בשכונה החדשה ולא להטריח את דייריה לכתת רגליהם ליפו, לבית הכנסת שהקימה משפחת שלוש בשכונת נוה צדק הסמוכה, או לבתי הכנסת שהוקמו בשכונות אחרות דוגמת נוה שלום, מחנה יהודה ועוד.

לשם הקמת בית הכנסת היה צורך בקבלת רישיון מיוחד מן הממשלה העותמאנית. לשם כך פנו חברי "ועד אחוזת בית" לחכם חיים נחום שכיהן באותה העת במשרת החכם באשי (הרב הראשי) באיסטנבול. המחזיק במשרה זו הוכר על ידי השלטונות העותמאניים כבא כוחם של כל בני הדת היהודית באימפריה. קירבתו של הלה, שנחשב לפקיד עותמאני בכיר, למסדרונות השלטון סייעה לא פעם לקהילות שונות ברחבי האימפריה להשיג את מבוקשן. במכתבם מיום ג' בתשרי תר"ע (18 בספטמבר 1909) ביקשו חברי ועד השכונה החדשה את עזרתו של חכם חיים נחום להשגת רישיון לבניית בית הכנסת החדש. הם תיארו במכתב את הפרוור ההולך ונבנה, ובין השאר פרשו את חזונם באשר לייעודו הרוחני-החברתי של בית הכנסת שייבנה בו. וזה לשון המכתב:

לכבוד מעלת הרב הגדול חכם באשי ראש רבני תוגרמה (טורקיה), כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) חיים נחום נ"י (נרו יאיר) שלום וברכה!

קושטא (איסטנבול) יע"א (יגן עליה אלוהים)

רב נכבד!

בשמחה מבשרים אנו את רו"מ (רום מעלתו) כי אחרי תלאות ומעצורים רבים עלה בידינו להתחיל לבנות פרור עברי חדש על יד יפו העיר. כששים בתים יבנו השנה הראשונה בפרור זה ומקום בשביל עוד כהנה מוכן כבר ומחכה לבנים בונים חדשים, ומעלה יתרה לפרור הזה שבוניו הציגו להם למטרה לערכו בטעם וסדר ולשמר על הנקיון ועל מצב הבריאות בעזבם בו רחובות רחבים ובהעבירם מים בצנורות על פני כל המגרש ובתקנם עוד תקנות מועילות בו. אפס, כי בהיות שהפרור רחוק הוא ממרכז העיר ולאחב"י (ולאחינו בני ישראל) שיתישבו בו מראשית שנת המדינה (1328 לספירה המוסלמית) הבאה רב הדרך ללכת להתפלל אל בתי התפלה שבעיר (ביפו), לכן החליט הועד של החברה אחזת בית לפנות אל רו"מ בבקשה שיואיל לתת רשיון לבנין בית כנסת עברי בפרור זה, למען הקל מתושביו את טרחת הדרך לעיר. ומקוים אנו שעוד מעלה יתרה תהיה לבית-התפלה שיבנה בפרורנו זה אשר הוא יהיה הראשון שבו יתפללו מהספרדים ומהאשכנזים הלוקחים חלק בחברתנו והקרע הרחב בין שני אלה בתי-אבות בישראל ילך ויתאחה במושבותנו גם על ידי המקום הקדוש הזה שיבנה. וממלאים אנו בזה את ידי חבר הועד של "אחזת-בית" האדון מר מ. שיינקין להגיש לפני כבוד מעלתו את כתב הבקשה הזה ולקבל את תשובתו הנכבדה, ומברכים אנו את רו"מ שיזכה לראות את ציון וירושלם בבנינן, אמן!

על המכתב חתמו "ברגשי כבוד ויקר ובברכות ציון" חברי הוועד ובראשם הרופא ד"ר חיים חיסין, מנהל הוועד עקיבא אריה וייס, יעקב שלוש גזבר בנק אנגלו-פלסטיין (אפ"ק), דוד סמילנסקי ומנחם שיינקין - שהציע מאוחר יותר לקרוא לאחוזת בית בשם תל-אביב - דוד איזמוזיק, דב ברגר ונחמן פלמן.

תשובתו של החכם באשי התמהמהה לבוא. בשל חסרונו של בית הכנסת, היו מדיירי השכונה שפקדו את בתי הכנסת שביפו או בנוה צדק. בשלב מסוים ייחדו ניסן ופסיה בלוצרקובסקי חדר בביתם ששכן ברחוב יהודה הלוי 32 לשם בית כנסת. דומה כי ב-1912 נתקבל האישור המיוחל מהשלטונות הטורקיים לבניית בית כנסת. ברחוב יהודה הלוי הוקם צריף עץ גדול ואחר כך אף נערך טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת של השכונה. בשל חסרון כיס התמהמהו התושבים בבניית בית הכנסת. פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא לדחייה נוספת בבניית בית הכנסת. בינתיים הוסיף צריף העץ לשמש בית הכנסת המרכזי של תל-אביב ובו הונחו ספרי התורה שחזרו עם יושבי תל-אביב שגורשו והוגלו ממנה בפסח 1917 על ידי הטורקים.

ב-10 בנובמבר 1921 (ט' בחשון תרפ"ב), במעמד רב רושם, הונחה אבן הפינה לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. באופן סמלי שבא לציין את אחדות ישראל נמכרו במעמד זה למוסדות ולאישים 12 אבני יסוד, כמניין שבטי ישראל, למימון הוצאות הבנייה. אולם גם הפעם התעכבה בניית בית הכנסת בשל חסרון כיס, עד שהושלמה ב-1925, לאחר קבלת תרומה מהברון רוטשילד. אלא שבינתיים דעך חזון האחדות ונשכחו ייעודו ותפקידו של בית הכנסת באיחוי הקרע שבין העדות השונות. חסרונו של בית כנסת הביא לייסודם של מניינים עדתיים נפרדים. עוד קודם השלמת בית הכנסת הגדול שיועד לציבור האשכנזי, כבר החלה בנייתו של בית הכנסת המרכזי "אוהל מועד" לעדת הספרדים, ברחוב שד"ל. בית כנסת זה נחנך ב-1931. בשנים שאחר כך צצו ברחבי שכונותיה של תל-אביב עשרות בתי כנסת של בני עדות שונות, ולעתים אף בתי כנסת אחדים של בני אותה העדה באותה השכונה.

עוד זכור לי, מילדותי בתל-אביב בשנות השישים, מחזה מרהיב של מפגן אחדות ישראל, שחזר על עצמו מדי שנה בשנה. במוצאי שמחת תורה התכנסו אלפי אנשים, בני כל העדות, מכל קצות העיר, לאורכו של רחוב עמק יזרעאל שבשכונת פלורנטין, עד לרחוב אברבנאל, בסמוך לבית הכנסת הקטן של הרב יצחק ידידיה פרנקל, שכיהן לימים כרבה הראשי של תל-אביב, לעריכת ההקפות השניות. הרב פרנקל הגשים בעצם אישיותו את חזון האחדות של מייסדי תל-אביב. תושבי שכונת פלורנטין הגיעו אליה מבוכרה, מסלוניקי, ממדינות הבלקן, מפולין ומרוסיה, וכולם התאחדו סביב הרב פרנקל.

מי שלא ראה את שמחת ההקפות השניות שהנהיג הרב פרנקל לא ראה שמחה מימיו. בני כל העדות התערבבו בשירה ובריקודים אלה עם אלה, חסידים במעיליהם השחורים מזה ובוכרים בגלימותיהם הצבעוניות מזה. תזמורת מכבי האש צעדה וניגנה, סולימאן הגדול הלהיב את הקהל מעל גגון קטן שהיה מעל פתח בית הכנסת, בשירה אדירה. הערב הסתיים תמיד במפגן מרהיב של זיקוקין דינור. לערב אחד נהפכו כל האבנים באוכלוסיית תל-אביב לפסיפס מרהיב.



בית הכנסת הגדול בתל-אביב. כמה השתדלנו בעניין אחדות העדה!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו