בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסוציולוגית אווה אילוז מנסה להבין כיצד שינה הקפיטליזם את הרומנטיקה

פרופ' אווה אילוז, סוציולוגית בעלת שם עולמי, חוקרת כבר שנים את השלכות הקפיטליזם על חיי הרגש: כיצד בנתה לעצמה אופרה ווינפרי קריירה זוהרת מסיפורי כישלון וסבל, ולמה אנשים תופסים את הרומנטיקה ואת האושר כחוויה צרכנית. בחודש שעבר הוכתרה על ידי העיתון הגרמני "די צייט" כאחת הנשים המשפיעות על המחשבה העתידית

2תגובות

"אני לא זוכרת בדיוק איך נראתה העיר", אומרת פרופ' אווה אילוז מיד כשהיא נשאלת על ילדותה. "מהעיר פס במרוקו, שבה גדלתי עד גיל עשר, אני זוכרת בעיקר את הרובע העתיק, המלאח, היו שם רחובות חשוכים צרים ומלאי חיים. אבל קשה לי לדעת אם אלה זיכרונות אמיתיים או מגלויות וסרטים. למדתי בבית ספר פרטי קטן, צרפתי, שרוב התלמידים בו היו ילדים של צרפתים. אני זוכרת ילדות מאוד מאושרת", היא מוסיפה ועל פניה נפרש חיוך נבוך ומהורהר.

בשעת בוקר, כשהיא יושבת ליד שולחן המטבח בביתה בשכונת בית הכרם בירושלים, הסוציולוגית אווה אילוז מאמצת כוחות כדי לשחזר ימים רחוקים. "חיינו בין מוסלמים לצרפתים שמבחינה רשמית כבר לא שלטו, אבל הנוכחות התרבותית שלהם נשארה מורגשת מאוד", היא אומרת, כשהיא משעינה את פניה בתוך כף ידה. "מצד אחד היהודים היו דומים למוסלמים בנימוסים, בפולחנים, ובערך של הכנסת אורחים, אבל יחד עם זאת הזדהו עם צרפת. הצרפתים הצליחו להציג את עצמם כמו שאר המערב, כאומה האוניוורסלית שהביאה חופש, וכילדה הרגשתי ששם היהודים יכולים להיטמע כאזרחים שווים. נמשכתי מאוד ועדיין אני נמשכת מאוד לחלום של אוניוורסליות".

אילוז, שבחודש שעבר זכתה לכבוד יוצא דופן והוכתרה על ידי העיתון הגרמני הנחשב "די-צייט" כאחת מתריסר הוגים ואישים שצפויים להשפיע על עיצוב המחשבה של העולם העתידי, עדיין מנסה באופן פרדוקסלי לנסח לעצמה את עברה שלה. "הביוגרפיה שלי היא דמיונית, של בנאדם שבעצם תמיד נמצא במקום אחר", היא אומרת בטון דיבור חולמני, במבטא צרפתי רך. "כשהייתי במרוקו הייתי למעשה בצרפת, וכשהייתי בצרפת הייתי בישראל. כשהייתי בארצות הברית הייתי בצרפת, ועכשיו שאני בישראל אני לא יודעת איפה אני".

לא נתקעה בשלולית

גם כשקיבלה לפני חצי שנה את הבשורה מ"די-צייט", היתה רחוקה מביתה בירושלים, שקועה בתוך עולם תרבותי אחר, זר אך גם מוכר ואהוב. "כשהם הודיעו לי שנכללתי ברשימה שלהם התגוררתי בשכונת גרינוואלד בברלין, בדירה של מכון מחקר שנתן לי מלגה לשבת חצי שנה לכתוב", היא אומרת. "הם בהחלט הפתיעו אותי. כשהעיתונאית שלהם הגיעה מהמבורג לראיין אותי הייתי נבוכה ושאלתי אותה אם היא בטוחה שהם לא טעו כשבחרו בי".

כשסיגריה דולקת דבוקה ומתנדנדת על שפתיה היא פורשת את העיתון הגרמני על שולחן העץ הקטן. "התרגשתי ונלחצתי", היא מעידה בביישנות חביבה, ילדותית כמעט, ומפזרת מעל ראשה עננת עשן סמיכה. "הרגשתי כמו תלמידה שהמורה שלה אמר לה שהיא תלמידה טובה והיא רוצה לעמוד בציפיות שלו. זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו, שנתנו בי אמון גדול וחשוב לי לא לאכזב את העיתון".

היא לבושה בשחור, מגלגלת את המלים באטיות, ברור שמשהו גדול עוד מתרגש בה. אילוז, חברת סגל באוניברסיטה העברית בירושלים, היא סוציולוגית בעלת מוניטין בינלאומי. מאחוריה 20 שנות קריירה ומחקרים ייחודיים שבהם בחנה את השפעות הקפיטליזם, תרבות הצריכה ותקשורת ההמונים על רגשות בני האדם. למרות זאת היא נראית מבולבלת מעט מהכבוד שנפל בחיקה.

פרופ' גדי יאיר, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, דווקא לא מתפלא מהבחירה הגרמנית בעמיתתו. "אין ספק שאווה אילוז היא הכוכבת של הסוציולוגיה הישראלית בעשור האחרון", הוא אומר. "מבחינת כמות העבודה שלה, שכוללת ארבעה ספרים בעשור האחרון, שכל אחד מהם מתמודד בזירה מחקרית שונה ומספק תחכום הולך וגובר, ברור שאווה משחקת במגרש של גדולי עולם. היא לא נתקעה בשלולית הקטנה שלנו".

הרומנטיקה של השוק

"תחום המחקר שלה עוסק בנושא שנראה מאוד אישי: רגשות, אהבה וחוויה פסיכולוגית של האדם", מסביר פרופ' יאיר. "היא נוגעת בחוויה האנושית המערבית. בסדרה מתפתחת של מחקרים בתחום האהבה והרומנטיקה והתפתחות הזהות המודרנית היא פיתחה תפיסת עולם מאוד מעניינת ולא שגרתית ביחס לקפיטליזם ותוצאותיו. המסורת הגרמנית, למשל, רואה בקפיטליזם שורש כל רע, סוג של מבנה חברתי שאולי עדיף שנחיה בלעדיו. אווה זהירה, מקשיבה, פותחת את השדה האינטלקטואלי לשיחה יותר מעניינת. בעבודה שלה היא חושפת תמונה הרבה יותר מורכבת שבה המודרניות לא מספקת רק מסחור זול של החוויה הרגשית של האדם, אלא גם חופש ואוטונומיה".

כבר לאחר ספרה הראשון, "האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות", שהתפרסם בארצות הברית ב-97' בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, סומנה אילוז כחוקרת מסקרנת ומבטיחה. בספר (שיצא לאור בעברית ב-2002, בהוצאת זמורה-ביתן ואוניברסיטת חיפה) הציגה אילוז את העניין העומד במרכז עשייתה האקדמית: הקשר בין התפתחות העולם הקפיטליסטי להתפתחות עולמנו הרגשי. בספר זה היא ערערה על ההשקפה הרווחת, שלפיה הקפיטליזם יצר עולם חסר רגש הנשלט ברציונליות. אילוז טענה שהקפיטליזם לא רק שאינו מביא לדעיכת רגשות, אלא מחולל תרבות חדשה של רגשות במקום העבודה, במשפחה וביחסים שלנו עם עצמנו.

"ניסיתי אז לאחד את כל הדברים שעניינו אותי: הפרובלמטיקה הסוציולוגית של אהבה, תרבות גבוהה ותרבות פופולרית", היא אומרת. "הייתי אז בשנות העשרים המוקדמות שלי והתחלתי להסתכל על דימויים של אהבה. מה שקרה זה שגיליתי משהו שלא ציפיתי לו: כשביקשתי מאנשים שיגדירו לי משהו רומנטי הם התחילו לספר לי על מסעדות, על חופשה במקסיקו. לאט-לאט הבנתי שהמכנה המשותף לאנשים שמגדירים בצורה דומה רומנטיקה הוא חוויית צרכנות.

"כשהתחלתי לחקור איך צרכנות שינתה את ההגדרות של הרומנטיקה, ניסיתי לזהות איך התהליך קרה מבחינה היסטורית", היא ממשיכה. "אם במאה ה-17 'רומנטי' היתה מלה שלילית, משהו דמיוני שלא קשור למציאות, במאה ה-18 המשמעות השתנתה למאפיין של נוף מלנכולי. אחר כך, המשמעות של נוף השתנתה לנוף פנימי, אנושי. במאה ה-20 המלה רומנטי לא רק שיקפה רגשות, אלא הצביעה על אווירה. אבל מעניין לראות שהמלה הזאת, בשלבים האחרונים שלה, הצביעה על זה שאנחנו מנסחים את הרגשות שלנו בדיאלוג עם הסביבה החפצית שמסביבנו. כשראיינתי אנשים על הרגעים הרומנטיים שלהם, גיליתי שסחורות דווקא מעצימות רגשות, שהן עוזרות לאנשים ליצור ריטואלים של חיזור והבעה רגשית".

למה חשוב להבין את התהליכים האלה?

"חשוב לי לשכנע אנשים שהחיים הרגשיים שלנו מושפעים מאוד מחומרים קולקטיוויים, שפוליטיקה וכלכלה משפיעות על חיי הרגש. כשאתה הולך למטפל אתה מקווה שההבנה של דפוסי התנהגות שלך תעזור לך להבין משהו על עצמך. יש אמונה דומה אצל סוציולוגים, שהבנה של דפוסי התנהגות קולקטיוויים תביא להבנה עצמית ואולי גם לשינוי. במקום למתוח ביקורת באופן ישיר, אני רואה את התפקיד שלי כמי שמחזיקה מראה מול אנשים, קצת כמו שסטנדאל, מגדולי סופריה של צרפת, הגדיר את תפקיד הרומן. אני רוצה שאנשים יזהו את עצמם בתיאורים שלי. זה סוג הסוציולוגיה שאני אוהבת לעשות".

בספרה האחרון, "אינטימיות קרה - עלייתו של הקפיטליזם הרגשי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008), ניסתה אילוז לתת מענה על הטענה המרקסיסטית שלפיה ככל שכלכלת השוק הקפיטליסטית משתלטת על העולם, כך גובר הניכור של בני האדם. היא ניסתה להראות כי "היחסים הכלכליים הפכו להיות רגשיים ביותר, בעוד יחסים קרובים ואינטימיים הפכו להיות מוגדרים במידה גדלה והולכת על ידי מודלים כלכליים של מיקוח, חילופין והגינות".

את התהליך הזה, שבו יחסים כלכליים ויחסים רגשיים מגדירים זה את זה, היא כינתה "קפיטליזם רגשי". גם לטכנולוגיה, היא טוענת, יש תפקיד בייצור הרגשות הרומנטיים. רשת האינטרנט, למשל, איפשרה את הקמתם של אתרי היכרויות, שהופכים את שוק ה"פנויים-פנויות" לנראה-לעין. האינטרנט מציע טכניקות בחירה משוכללות מאוד, כמו האפשרות להשוות ולדרג את המועמדים השונים. "זו דוגמה למה שאני קוראת לו 'קפיטליזם רגשי', שבו מצד אחד אנשי עסקים נכנסים לתחום הרגשות, ומצד שני אנחנו מנהלים את הרגשות שלנו במושגים של הפסד ורווח".

זרה בין זרים

אילוז, אם לשלושה בנים ורעייתו של אלחנן בן-פורת, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת העברית, נולדה ב-1961 במרוקו, גדלה בצרפת מגיל עשר, השלימה באמצע שנות ה-80 לימודי דוקטורט בבית הספר היוקרתי לתקשורת של אננברג באוניברסיטת פנסילווניה בארצות הברית, ועלתה לישראל ב-1991.

"אמידות במרוקו היתה הרבה יותר משמעותית מאשר באירופה באותה תקופה", היא חוזרת אל השכבות הראשונות בביוגרפיה שלה, תוך שהיא עוטפת בשתי ידיה כוס קפה ולוגמת ממנה בתנועה עדינה. "בגלל הניצול הבוטה של כוח העבודה שם, היה קל מאוד למעמד הביניים להעסיק אנשים. לכן אבא שלי, שעבד כצורף ואמא שהיתה עקרת בית, יכלו לגדל אותנו, חמישה ילדים, ברווחה גדולה, עם ארבעה או חמישה עוזרי בית".

לא הכל היה גן של ורדים. "אמא שלי, כמו הרבה מיהודי מרוקו, גורשה מבית הספר בזמן מלחמת העולם השנייה. היא גדלה כאדם שגנבו לו את ההשכלה שהיה צריך לקבל", מדגישה אילוז פרט שנראה בעיניה מהותי. "על רקע זה היה לה חשוב מאוד שהילדים שלה יקדישו את עצמם ללימודים. מהסיבה הזאת, על אף שהיא ואבא היו ציונים נלהבים, הם החליטו לא לעלות לישראל. אמא הניחה שרמת הלימודים בצרפת הרבה יותר גבוהה ולכן העדיפה לעבור לשם".

בהתחלה, מספרת אילוז, בחרו הוריה לגור בפרבר של פאריס "עם ריכוז גבוה של יהודים". ועם זאת, המפגש שלה עם צרפת היה מפגש עם שוני ורב-גוניות. "אני זוכרת שהיו איתי בכיתה תלמידים מפורטוגל, ספרד ואפריקה וזו היתה בשבילי הפתעה גדולה. זו היתה דווקא הפתעה טובה, כי לא הרגשתי זרה, אלא הייתי זרה בין זרים. ההפתעה שלי כילדה בת עשר היתה לגלות עד כמה צרפת הטרוגנית".

בכל זאת, לא היה קל להסתגל לחיים החדשים. "בשבילי הקושי זה לא בהכרח דבר רע", היא אומרת. "הקושי של המעבר לארץ חדשה היה טוב, כי הוא דרש ממני להמציא את עצמי מחדש. התחושה המרכזית שלי היתה שאם אני רוצה להשתייך לכלל הצרפתי, אני צריכה לדבר את השפה היטב ולשלוט בתרבות הצרפתית. אם בארצות הברית אתה משתלב חברתית דרך השוק, בצרפת זה קורה דרך התרבות, דרך בית הספר שקונה לך את החברות בחברה. המזל שלי שבזמנו גם פרבר די מוזנח כמו זה שאנחנו חיינו בו, נהנה מרמת חינוך גבוהה ביותר. היתה אז אמונה חזקה בחינוך, בבית הספר ובתפקיד של הממשלה להפיץ חינוך בצורה שוויונית. המיתולוגיה היתה מריטוקרטית, כלומר שאם יש לך כישרון וידע תוכל להגיע לכל מקום".

מאפלטון עד פוטו-רומן

מורי התיכון הצרפתים הצליחו לפתוח לפני ילדת המהגרים עולם אינסופי של רעיונות וחלומות. שנים ספורות אחרי המעבר ממרוקו אילוז כבר שקעה בתוך טקסטים יווניים וקראה את אפלטון שהסעיר את נפשה. "היו לי מורים מעולים", היא אומרת. "לא רק שהם בעצמם ידעו טוב את המקצוע שלהם, הם גם עשו את עבודתם מתוך תחושה של ייעוד. מה שלמדתי מהם בצורה הכי עמוקה זה את אהבת הידע, ידע לשם עצמו וללא שום מטרה תכליתית. אחת המורות שלי בתיכון היתה קתרין קוליו תלין, פילוסופית שהיום מוכרת מאוד בצרפת, מומחית להגל ולוובר. היא עברה איתנו בשנה אחת על כל ההיסטוריה של הפילוסופיה. עד גיל די מאוחר הסתובבתי בעולם עם תחושה שכל מה שידעתי הוא בזכותה".

אילוז, שנמנית היום עם צוות העורכים הבינלאומי של אנציקלופדיית בלאקוול לסוציולוגיה וחברה בוועדה לבחירת הספר הטוב ביותר של האגודה הסוציולוגית האמריקאית, החלה את המסלול האקדמי שלה בלימודי ספרות ובדרך לתואר הראשון עשתה השלמות בתקשורת ובסוציולוגיה. אז החליטה לנסוע לישראל כדי ללמוד תקשורת לתואר שני באוניברסיטה העברית.

זה לא היה הביקור הראשון שלה כאן. מדי קיץ, היא מספרת, היתה מבלה אצל דודה שלה בהרצליה. "אני זוכרת שהיתה לה בבית ערימה של 'פוטו-רומן', סיפורים בתמונות, ז'אנר שאז היה נורא מקובל והיום נעלם. כנערה אהבתי מאוד לקרוא את החומרים האלה, כי באתי מאפלטון ורוסו, ודווקא ה'טראש' הסנטימנטלי הזה ריתק אותי. משם בא לי רצון לחקור ולהבין את זה. בתור ילדה שהיה לה חשוב לספוג את התרבות הגבוהה של צרפת, לימודי תקשורת נתנו לי את האפשרות לחקור את ההנאה שמפיקים מתרבות פופולרית".

מה זכור לך מהחופשות שבילית בהרצליה?

"היתה תחושה חזקה של שייכות ושחרור, ברמה הכי בסיסית, כמעט ברמה הגופנית. כנערה שגדלה במילייה מאוד פורמלי, השהות בישראל - שבה אפשר היה לרדת לרחוב בפיג'מה או בחלוק - נראתה לי ביזארית ומקסימה בעת ובעונה אחת. זה שאנשים היו יושבים ברחוב ומפצחים גרעינים, שהטלוויזיות היו נשמעות בקולי קולות ואף אחד לא היה מתלונן על זה או מרגיש שזו חדירה לפרטיות שלו, כל הערבוביה הזאת נראתה בעיני דבר קסום".

בגיל 29, עם תואר דוקטור טרי מארצות הברית, היא חזרה לכאן, "בעיקר כדי להשקיט את המצפון הציוני שלי", היא אומרת. "בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב הציעו לי מיד עבודה, פרופסור יונתן שפירא פתח לי את הדלת ועבדתי שם שמונה שנים. אלו היו שנים מאוד פוריות עבורי, שם למעשה התרקמו כל המחקרים שכתבתי. כל הרעיונות לכל הספרים נולדו שם, בתל אביב".

למה לא נשארת שם?

"עזבתי אחרי שהוועדה הפקולטתית דחתה את המלצתה של הוועדה המקצועית לתת לי קביעות. סוציולוגיה, בניגוד למתמטיקה, היא מקצוע שיש בו המון ויכוחים", היא מסבירה ומעבירה מאצבע לאצבע טבעת שעליה משובצת אבן שחורה ומבהיקה. "בדיסציפלינות אחרות הכלים הרבה יותר ברורים ולכן ההערכה של העבודה המדעית יותר פשוטה. בסוציולוגיה יש עניין של טעם אישי. באוניברסיטת תל אביב היתה קבוצה של אנשים שלא הכירה בכלל בלגיטימיות של סוג העבודה שלי. כמובן שזה פגע בי, אבל מצד שני זה גם דירבן אותי לעבוד יותר קשה".

במובן זה ההכרה מ"די-צייט" היא בחינת ניצחון מתוק?

"אני לא רוצה להתנצח עם אף אחד, אבל זה נותן סיפוק שהרעיונות שלי מתקבלים ומסתובבים בעולם".

זוהרו של הסבל

ספרה השלישי, "אופרה ווינפרי וזוהרו של הסבל: חיבור על תרבות פופולרית", זכה בפרס הספר הטוב ביותר של התאחדות הסוציולוגים האמריקאים ב-2005 ונחשב אחד משיאיה האקדמיים המרתקים. בספר היא מנתחת את אחת התופעות המעניינות ביותר של שנות ה-90 - תופעת תוכניות האירוח הטלוויזיוניות. דרך צלילה אל פועלה של אופרה ווינפרי ניסתה אילוז להבין כיצד נכבש המרחב התקשורתי על ידי תוכניות של חשיפת אינטימיות ורגשות.

"זה התחיל מהנאה מהולה באשמה", מספרת אילוז, "כשהסתכלתי יום אחד על התוכנית של ווינפרי, בזמן שהות בשיקגו. ואז אני אפילו לא שמעתי עליה. כמו בקריאה של הרומנים הסנטימנטליים הזולים, נהניתי מאוד מהראשוניות של הרגשות של האורחים בתוכנית ומהיכולת של ווינפרי לייצר אמפתיה וחמלה סביב סיפורים ביזאריים למיניהם, כמו סיפורו של זוג שבו הבעל החליף את מינו לאשה וממשיך לחיות עם אשתו ההטרוסקסואלית ולגדל את הילדים שלהם ביחד. המרתק בתוכנית היה הצורה שבה ווינפרי ידעה להציג קרנבל של אפשרויות חיים שקיימות בחברות המתקדמות כיום, ללא מבע מוסרי.

"אחר כך הבנתי שמה שנתן לה את הזוהר שלה היה המניפולציה הגאונית שהיא עשתה בסבל שהיא עברה ובדרך שבה הציגה את עצמה", מוסיפה אילוז. "למרות העושר והתהילה שיש לה, שהם חסרי תקדים לאשה שחורה, היא מציגה את עצמה ככישלון מתמשך. בניגוד לסיפור של ההצלחה הגברית, של המנהיג הכריזמטי שאומר 'היו לי קשיים, התגברתי עליהם והנה - הצלחתי', אופרה אומרת, 'למרות שאני פה בטלוויזיה, ולמרות שהצלחתי מאוד - תראו אותי מלאת בעיות: אני לא מצליחה לרדת במשקל, אני חסרת ביטחון עצמי, עד היום אני סובלת מהטראומה של אונס שעברתי בנעורי'. זה מבנה מיוחד של סיפור הצלחה וכישלון, מכיוון שהוא מאפשר להמשיך לספר את הסיפור של ה'אנדרדוג' תוך כדי ההצלחה. מחקרים בצרכנות מראים בצורה מעניינת מאוד שצרכנים מעדיפים בהרבה חברות 'אנדרדוג' מאשר חברות 'טופ-דוג', והיא שילבה את שניהם".

את טוענת בספר שהיא הפכה ל"במאית של סבל", זה לא מוגזם?

"מי שומע סיפורי כישלון וסבל? או האנשים הכי קרובים לנו או פסיכולוגים. לפניה לא היתה ממש במה ציבורית שנועדה לתת ביטוי לסבל הבלתי-נראה לסטטיסטיקאים ורופאים, כלומר הסבל היומיומי שיש בניהול יחסים עם הסובבים אותנו. ההגדרה של סבל שאליה היינו חשופים עד אז היתה הסבל שאנחנו רואים בחדשות הטלוויזיה: בצורת, מלחמה וכדומה. אופרה גרמה לשני שינויים: ראשית, ההצגה של הסבל הבלתי-נראה שמתקיים בארונות של משפחות, ושנית, ההצעה בתוך התוכנית עצמה של תרגילים שיובילו לשינוי מיידי. ההנאה מתוכנית האירוח שלה דומה להנאה שבצפייה בתוכנית 'יורדים בגדול': הצופה נמשך בו-בזמן לסבל ולסטייה הגופנית, לשינוי, ולחזרה של הגוף הנורמלי. זו הנוסחה שאופרה המציאה. אז לא, זה לא מוגזם להגיד שהיא מביימת סבל".

ומה הבעיה בזה?

"המחזור של סיפור סבל לסיפור של עזרה עצמית, של ניצחון, מוחק את מה שלוינס קורא לו 'הסקנדל שבסבל', כלומר שיש סוגי סבל שאין בהם שום יכולת להגדיל או לעצב אותנו. לפעמים, אופרה ווינפרי דומה לפנגלוס, הדמות הקריקטורית של וולטייר, שראה זוועות איומות בעולם והמשיך להאמין 'שהכל לטובה'. גם אופרה מאמינה שבכל סבל יש לקח שניתן ללמוד ואפשרות להעצמה. בתפיסה הזאת לא ייתכן סבל שהופך להיות לרוע, כלומר רוע שלא ניתן לגאולה.

"כשהסבל פוגש אינטרסים כלכליים, אנחנו מקבלים אותו כמוצר בטלוויזיה שלנו, בעיתונות ובספרות. מהסיבה הזאת יש היום שוק חדש ומשגשג של ביוגרפיות של אנשים שסבלו, שכותבים על העוולות שנעשו להם, על דיכאונות. לדוגמה אפשר להזכיר את הביוגרפיה של השחקנית ברוק שילדס, שכתבה על דיכאון הלידה שלה, ספר שהפך לרב מכר אדיר בארצות הברית. ההוצאות לאור זיהו שהסיפור הזה מוכר ולכן הן מעודדות הוצאה של ספרים מהסוג הזה. אותם 'סיפורי סבל' מניעים תעשיות אחרות: שוק ספרי 'עזרה-עצמית' שמגלגל מיליארדי דולרים, או תעשיית התרופות שמיסדה את השימוש בתרופות לטיפול נפשי - 'כדורים למחיקת סבל'. גם מקרים שבהם לא ברור כלל כי מדובר בהפרעות נפשיות, למשל חרדה חברתית שאפשר לכנותה בשפה אחרת 'ביישנות', עוברים תהליך פתולוגיזציה שמקדם אינטרסים של חברות תרופות, שמיד מציעות כדור נגד התופעה".

כמו המחקר הזה, גם שאר המחקרים שלך עוסקים בתרבות האמריקאית והאירופאית. למה את מתעלמת מהתרבות הישראלית?

"הדי-אן-איי האינטלקטואלי שלי עשוי משפה וספרות. השאלה שהכי מרתקת אותי היא איך שפה ורעיונות מעצבים אותנו. ראשית תהליך הציונות הוא דוגמה מובהקת לכוח של רעיונות ושפה לעצב היסטוריה, אבל אחרי שהחברה התגבשה נדמה לי שלמשך זמן רב הצירים המרכזיים שארגנו את הזהות הישראלית היו צבא ופוליטיקה. אלה נושאים שפחות מושכים אותי, ולכן הרגשתי שיש לי פחות כישורים להבין את המערכת הזאת".

יש סיכוי שזה ישתנה?

"האמת שעכשיו זאת נראית לי תקופה נכונה ומתאימה מאוד לעבור לשדה הישראלי, וזה מה שהתחלתי לעשות בעזרת מלגת מחקר של מכון ואן ליר. אני וצוות מחקר מנסים לחשוב על ההתארגנות של הזהות הישראלית סביב מספר רגשות מרכזיים, כדוגמת אבל או גאווה".

המבקרים שלך אומרים שאת לא מספיק פוליטית, שאת לא מחויבת לנשים ומזרחים, שאת לא מגייסת את כוח הביקורת שלך לתועלת מגזרים שאת שייכת אליהם, זה נכון?

"הם צודקים והם טועים. חשיבה היא במהותה ביקורתית, מכיוון שלחשוב זה לחשוב על איך דברים יכולים להיות אחרים ממה שהם. אבל השאלה היא איך מגיעים להבנה הזאת. פעמים רבות מדי, מה שקוראים לו 'עמדה ביקורתית' הוא סוג של עמדה אוטומטית שיודעת מראש איך העולם צריך להיראות. זה הופך את תהליך החשיבה לפחות מפתיע. הביקורתיות שלי היא לא נקודת ההתחלה של המחקר, אלא הסוף, אחרי שעשיתי בירור מה אנשים באמת רוצים. ניקח את הדוגמאות שנתת, של פמיניזם ומזרחים. אני רואה את עצמי כמחויבת באופן עמוק לפמיניזם ולזכויות מיעוטים מיניים, אבל בעבודה שלי אני משהה את המחויבות הזאת כדי להבין איך אנשים חווים אהבה, אכזבה, סבל".

וביחס למזרחים?

"יש בעולם הרבה עוולות, ואין שום ספק שהמזרחים סבלו באופן אבסולוטי מעוולה גדולה מאוד שנעשתה להם, אבל כולנו - באופן גלוי או סמוי - בוחרים את העוולות שהכי מכאיבות לנו, ולי נדמה שבסך הכל ערביי ישראל סבלו וסובלים מעוולות הרבה יותר גדולות".

מה מוביל אותך ברמה האישית לעסוק במופעי סבל?

"שאלה מעניינת, אני צריכה להתפשט פה?" היא אומרת וצוחקת. "זה בא משני דברים שונים וסותרים כביכול. אני חושבת שאין לי עמדה אידיאולוגית נגד סבל, כמו שאפשר למצוא אצל פסיכולוגים. כנערה אהבתי מאוד להגיד לעצמי את המשפט של ניטשה, 'מה שלא הורג אותי מחשל אותי'. אני לא שותפה לתרבות המודרנית שרוצה למחוק סבל בכל מחיר. בזה אני אולי שייכת יותר לתקופה הרומנטית, שראתה בסבל ממד בלתי נמנע של הקיום, כלומר שלא ניתן להיפטר ממנו או למחזר אותו למשהו אחר. אני לא חושבת שקיום בלי סבל אפשרי. יש לי רתיעה מהדיקטטורה של האושר בתרבות שלנו; כשאני אומרת דיקטטורה אני מתכוונת לזה שיש איזו קריאה, חובה, להיות מאושר. כל מי שלא מרגיש מאושר מרגיש נכשל. משהו בי מתנגד לתחושת הנכשלות שאנשים מפתחים אם הם לא מאושרים".

את מאושרת?

"מאושרת? אני לא חושבת בצורה הזאת. אני שואלת את עצמי אם הייתי רוצה לחיות את החיים שלי מחדש. זו שאלה של ניטשה. וגם בתוך חיים שיש בהם סבל, הייתי רוצה לחיות את החיים שחייתי, בהחלט, אולי בגלל שהם היו חיים גדושים".

איפה יש סבל בחיים שלך?

"אחד ממקורות הסבל בחיים שלי היה להסתגל למקום הזה. לישראל. זה מוזר, אבל בכל חוויות ההגירה שלי, ממרוקו לצרפת, לארצות הברית, לא חוויתי את עצמי כמהגרת. שם הייתי במקום נוח של זרים שהם גם בפנים וגם בחוץ, הייתי זרה מצטיינת, היה לי כיף והיה לי קל להיות זרה. פה, המקום הזה לא מאפשר. נדמה לי שפה הכוחות שמושכים אותך לשייכות כל כך חזקים עד שאין מקום לסוג הזרות שציינתי". *



פרופ' אווה אילוז. גיליתי שסחורות עוזרות לאנשים ליצור ריטואלים רומנטיים של חיזור


אופרה ווינפרי. כשהסבל פוגש אינטרסים כלכליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו