בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד גיל 20 לא תגיע לירח | נסיקה

תגובות

נסיקה ג'ד מרקוריו. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. הוצאת ידיעות ספרים, 269 עמ', 88 שקלים

יורי גגארין לא היה האדם הראשון בחלל. כלומר, לא לפי חוקי התעופה הבינלאומיים הדורשים מהנוסע לחלל גם לנחות בחזרה עם רכבו. גגארין נטש את רכב החלל שלו בכניסה לאטמוספירה.

לו ניתן פומבי לעובדה הזאת, ההישג של גגארין היה נשלל ממנו בקטנוניות שאין הדעת סובלת. למזלו, הוא הוקף במנגנון שהיה מורגל היטב בהסתרה, שקרים וחצאי אמיתות, וכך אלן שפארד האמריקאי נאלץ להסתפק במדליית הכסף.

ג'ד מרקוריו חושף את המידע המעניין הזה ברומן "נסיקה" והוא אינו משנה דבר בתודעה ההיסטורית שלי. גגארין היה ויהיה האדם הראשון שריחף בתנאי אפס כבידה מחוץ לאטמוספירה ושום תקנון אנושי קטנוני לא יוכל לעמעם את ההילה העל-אנושית כמעט שדבקה בו. אבל תשומת הלב בהחלט מוסבת לשבריריות של הנוכחות בחלל החיצון. מרגע שאדם מגיע לחלל החיצון הנראות שלו נהפכת לתלויה בדיווח. שמגיע אלינו דרך כל כך הרבה מסננים, טכניים ואנושיים כאחת, עד שבסופו של דבר הילת הנוכחות נמחית ממנו כליל.

מהתפר הזה שבין הנראות והנוכחות צומחת אמנות מעניינת, שהטלת הספק שלה אינה ביטוי של פראנויה גרידא, אלא תסמין עמוק יותר של חוסר האמון שלנו ביכולת האנושית להבקיע את השמים. ב-2002 יצא לאור סרט מוקומנטרי בשם "המשימה: לבנה", המבוסס על הטענה הקונספירטיווית שהנחיתה על הירח בוימה על ידי סטנלי קובריק ב-1968. קל להאמין לטענה הזו אם זוכרים שבאותה שנה הוא גם ביים את סרטו "אודיסיאה בחלל". כי אם נודה על האמת, ללא ההילה של הנוכחות, אודיסיאה בחלל היא ייצוג משכנע יותר ומרשים יותר של החלל החיצון מאותו שידור טלוויזיוני רופס וחסר צבע של ניל ארמסטרונג. מן הצד השני של מסך הברזל אי אפשר שלא לציין את ההברקה של ויקטור פלווין, ברומן "אומון רע" (בבל, 1999) על קוסמונאוט רוסי הנשלח למשימת התאבדות אל הירח (בניגוד לאמריקאים, לסובייטים לא היה כל כך חשוב שהקוסמונאוטים שלהם גם יחזרו) רק כדי לגלות, במהלך גוגולי מתבקש, שפני הירח אינם אלא כפר פוטיומקין עצום מתחת לפסי הרכבת התחתית של מוסקווה.

בניגוד לליצנות הספקנית של הנ"ל, מרקוריו רקח מהתפר שבין הנראות והנוכחות רומן בדיוני רציני, נוגע ללב ומבריק, שמספר את סיפורו הטראגי לכאורה של יבגני ירמין - האיש הראשון שלא הגיע לירח.

במלחמת קוריאה, כטייס יירוט, ירמין שבר את שיאי ההפלות של מטוסי אויב, אבל בשעה שבארצות הברית טייסי היירוט המצטיינים זכו בעיתונות למעמד של כוכבי קולנוע, על ההישג של ירמין לא נכתב דבר. ברית המועצות מעולם לא השתתפה רשמית באותה מלחמה. ומכיוון שהוא עטה על עצמו קלון במלחמה - לקראת סופה הוא התעקש לא להתרסק עם מטוסו והסתכן בגילוי הנוכחות הרוסית בקוריאה - שמו והישגיו נמחקו אף מהרשומות הפנימיות של חיל האוויר הרוסי. הוא נשלח לגלות קפואה על אי גזירה בים הצפוני בשעה שטייסים נחותים ממנו זכו לתהילת עולם. ההיבט הזה של דמותו וגורלו - הצטיינות קיצונית שכרוכה בחוסר נראות קיצוני ילווה אותו כל חייו. גם כשהצטרף בסופו של דבר לתוכנית החלל הרוסית ונהפך לקוסמונאוט (תמיד העדפתי את הביטוי קוסמונאוט על פני אסטרונאוט) הוא עשה זאת תחת שם בדוי.

הסיפור של ירמין, שכן הגיע בסופו של דבר אל הירח מבלי שייוודע דבר הישגו, יכול היה להיקרא כטרגדיה איומה, אלא שמרקוריו מפליא לתאר דמות שתחושת ההישג שלה היא פנימית לחלוטין, שהרצון שלה להגיע למקום שבו לא דרכה כף רגל אדם לא מונע על ידי התהילה אלא על ידי בדידות מכמירת לב, על נתק בלתי אפשרי לאיחוי בין האדם לבין העולם. בתוך כך הוא מנסח מחדש את השאלה הפילוסופית העתיקה: האם קוסמונאוט אכן צעד על הירח מבלי שיישמע קול צעדיו?

התשובה של מרקוריו מבריקה. מי ששומע את קול צעדיו של הקוסמונאוט הוא הבדאי. כלומר, מי שיכול להעלות בדעתו שהמקרה קרה ומי שסבור שהעולם ממשיך להתקיים גם כאשר אנחנו עוצמים את העיניים. בכך הוא עושה גם חסד גדול עם כל הגיבורים האלמונים של תוכניות החלל. הוא מעניק להם את המתנה של הגבורה הטראגית ומסלק מהם את החרפה של הלעג הליצני, מטיל הספק, בעצם קיומם.

למרות הקדרות של הרומן אי אפשר להימנע מתחושה של רוממות נפש שנוצרת באותם רגעים נדירים שבהם אנו משתכנעים בוודאותו של העולם, מפנים עורף לניהיליזם של קהלת ולקביעה המופרכת שלו שאין חדש תחת השמש.

אם כבר קהלת, מרקוריו בהחלט לקח מקוהלת את העצה להישמר מלהג אין קץ. הפרוזה המרוחקת והאנליטית שלו הולמת את הריחוק הרגשי של דמות גיבורו ירמין והתרגום היפה של ברוריה בן ברוך עונה לפרוזה של מרקוריו בעברית מדויקת וחמורת סבר. ולמרות שהתימה העלילתית של נראות ונוכחות חוזרת ומשתכפלת בכל מהלך בחייו של ירמין, אין בה כדי לייגע. החזרה הזאת הופכת את הטרגדיה לאלגיה. מרקוריו יודע על מה הוא כותב. וכשמישהו יודע על מה הוא כותב. מה נותר לומר, בחלל אי אפשר לשמוע אותך צורח. ג'ד מרקוריו יודע את זה ולכן הוא לוחש.

Ascent \ Jed Mercurio



יורי גגרין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו