בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ידי כל אחינו | תשוקת חלוצי הציונות

ספר חדש מתמקד במניעיהם ובמאווייהם הנפשיים של חלוצי הציונות, במקום בתפישותיהם הפוליטיות

תגובות

תשוקת החלוצים בעז נוימן. הוצאת עם עובד, 310 עמ', 89 שקלים

ההיסטוריון בעז נוימן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקור את המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו כנראה לשאול על המסורת הזאת ושורשיה. הוא ביקש לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. לא צרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה, אלא תשוקה חופשית ליצירה, להסרת קליפות הגולה וקריאת דרור לרצון לשיבה אל הטבע והשפה, אל האדמה ואל העבודה, שצונזרו במשך דורות.

כוחה של יצירה זו טמון בכך שאין היא מתוחמת ונשקלת, אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזניים אנליטיים רגילים. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. המחבר מנסה להבין איך קרה ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים ובעלי עוצמה כה רבה לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון, גם כשלא היה נראה כי הוא בר מימוש.

ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך מה שהיה נראה כמובן מאליו. משום מה היבשות המתגלות קשורות תמיד להתעוררות של חידות שצצות בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים: היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר; אנשי הבונד ראו ביציאה ממצרים מרד פרולטרי; פרויד גילה במשה את אדיפוס, ועוד ארוכה הרשימה. יש היסטוריונים שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן. הם גילו בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים. אלה נחשפו על ידי ההווה: הוא שהעלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה.

לעתים חריצותם של ההיסטוריונים הללו כה גדולה, עד שהם יוצרים מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש.

המודעות לנקודת המוצא בהווה בחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא אתה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה. בעז נוימן נמנע מהאפשרות השנייה.

ספרו מתבסס על חומר האהוב עלי במיוחד: סיפורי חלוצים. עדויות, רשימות ומסמכים. הוא שוחה בחומר באופן מעורר רושם. יש לו צורך לדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן, מזווית הראייה של היום כך הם נראים בעניינו.

למרות המחקרים המדוקדקים שעשו גור אלרואי ואחרים על מספרם הזעום, מתברר כי רבים מבני תקופתם אינם מוכנים לוותר על התואר חלוץ אף שלא כך הם מופיעים ברשימות של שינקין, "שר העלייה" אז. אף שלא היו צעירים או פועלים ואפילו קצת רכוש היה להם, הם ראו עצמם כקשורים לסמל המאחד שגובש אצל בני זמנם. רבים מבני האיכרים או מבוגרים אחרים עזבו את בתיהם בארץ ובחו"ל והצטרפו אל החלוצים. וגם אלו שעזבו את הקבוצות וגרו בעיר או חזרו למשפחותיהם - ראו עצמם כחלוצים. היכולת לדבר על מגוון כה גדול ומתכתש כחלוצים באופן כללי נובעת מתוך כך שחלק גדול מן המחלוקות האישיות והפוליטיות נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו מאז שהללו פעלו.

אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד, בהכללות המסרבות לקבל את ריבוי התורות והמחלוקות שביניהם. אם מדברים על חוויות כמו אלה שעליהן מדבר נוימן בכל כך הרבה פירוט מלומד, אסור לשכוח כי החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות ומוצא שונה, ושחילוקי הדעות ביניהם היו רבים.

ובכל זאת, אם לדבר בהכללות על חלוצי העלייה השנייה אפשר לומר שבאופיים הם היו אינדיווידואליסטים אף שהאמינו ביחד; הם מאוד עסקו בעצמם אף שחשבו במסגרת של אחריות לעם היהודי ולאנושות כולה.

ברל כצנלסון ודב סדן דנו פעם בשאלה אם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני שביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה: האחד כריזמטי, פוליטי; השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים המתח הוא גדול כל כך, מה נוכל לומר על אנשים רחוקים זה מזה כמו ברל כצנלסון ובן גוריון, שמצאו עצמם באותה חזית; ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הדומים כל כך, שמצאו עצמם בחזיתות מנוגדות?

המפעל של נוימן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות: בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה. ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד. אך בובר עשה זאת גם מתוך תפישתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית, על הדיאלוג המכונן ועל החברותא. הוא עמד על האנרגיה המוסרית העשויה לנבוע משחרור מכבלי חוק ונוהג. בובר הגיע לסיפור החסידי ולתורתו על החסידות בגלל היותו מוכר כמנהיג ציבור. הכרעתו להיות משורר פילוסופי ומדריך רוחני של הציונות הביאה אותו לגילוייו התרבותיים. היסטוריונים של החסידות וחסידים רבים אמנם כפרו בתפישתו, אך הוא טען כי הדרך ההיסטורית ופרקי עבר נבחנים ביסוד של ההנחלה לאנשים חופשיים, צעירים, לא פחות מאשר בלימוד של דרכי ההתהוות, ההגות והמיסטיקה.

לחלוצים היו מערכות אידיאולוגיות שהתהוו לאחר משבר, לאחר אובדן ואיבוד פרספקטיווה. הם הרבו לדבר על החיים הפורצים את הסבל והמפלה, אך לא אבו לחיות רק את התשוקה. הם ראו לנגד עיניהם ראייה כוללת שאיפשרה והגבילה, שדחפה וצינזרה. חוויית תשוקת האדמה ותחיית השפה, פרשת ההתגברות על הנדודים והטריטוריזציה של החלומות התקיימו במסגרת שידעה גם לעסוק בסכנות הטמונות ברומנטיקה, בלאומנות, בפולחני שווא. היהודים הכירו יפה את המלכודת הזאת, כי הם הראשונים שנפלו קורבן לה. לא בסיפוריהם החשאיים אלא במאמריהם הפומביים בחנו החלוצים מהי המשיחיות התובעת אוטופיה ותיקון, ומה יכולה להיות סכנת משיחיות השקר הטמונה בתשוקה. זה היה הסיכון ההיסטורי שלקחו על עצמם בהתלהבות, אך בלא מעט דפיקות לב. הם עמדו על מידת אחריותם לעם שמסרב ברובו לקבל את עול החוויה החדשה שהם גילו והטילו על עצמם.

נוימן מדגיש, כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שמתגלה בתיאור הצרכים והמצבים שלפניהם עמדו היהודים במאה ה-20. גילוי סדקים חדשים בהוויית הגלות וגילוי ממדים חדשים בארץ ישראל עומדים במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ ישראל - כמהפכה חברתית עמוקה.

הדמות החדשה של הגלות וארץ ישראל לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית בת ה-2000, אלא היתה פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה, שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילים יהודים שתירגמו תיאוריות פיזיוקרטיות לדרך שתאפשר לפרוץ את מסכי הגלות. היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגויס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את "השומר" ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי מדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות, לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.

נוימן מכניס את כל השאיפות והרצונות, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. הם אינם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות המיוחדת שלו. לרצון לברוא עולם שלם שאינו נדחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק. הוא חי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק.

החלוץ לא היה מנותק מאופק פוליטי וחברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה, האמנות והאהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם. אך היתה ביניהם חלוקת עבודה: אחד היה פועל נפלא אך דיבר קצת יידיש ואפילו האמין בה; אחר דיבר רק עברית אך שליטתו במעדר מפוקפקת; אחד טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בנדודים באוהלים פזורים על פני הארץ; אחד שוטט בארץ כדי ללמוד מן הערבים גידול ירקות והשני גייס שתילים מרחוק כדי להחזיר את הארץ לממדים שהיו יכולים להיות בה לפני שנלקחה בשבי על ידי כל האימפריות ששיחקו בה ובתושביה; האחת לוחמת על שחרור האשה ולא רוצה לקחת חלק במהפכה החקלאית והשנייה מאמינה במרד משותף של ערבים ויהודים על בסיס מעמדי. ולכולם חלק בתשוקה.

נוימן צדק לדעתי כשכתב שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. לאהבה. לשיבה אל חיוב הנעורים והילדות. ולכן "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק היה שיר חשוב כמו "תחזקנה" של ביאליק. הארוס היה חלק מעולמו של התלמיד לעברית המחפש מלים חדשות ליום העבודה וליום החג. הוא ביקש להגיע לאהבה שתכבד את שני בני הזוג, לא סאלונית. לעתים חשב מחשבות בלתי נזיריות שהביאו אותו לנזירות ולעתים חשב מחשבות נזיריות שהביאו אותו לשוטט מסביב לנקודת האהבה.

את הארוס בין הגבר לאשה ניתן למצוא יותר מאשר מציע לנו נוימן בזהירותו, אך זהו ארוס המבקש לא לאבד צלם ולא להפוך לפולחן. לעתים רצון זה הביא לכניעה לשלטון הגבר ולפעמים למרד נגדו. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאשה המשוחררת לאהבה לאשה הנתונה למרמס זכויותיה באותו זמן עצמו; לא דומה תפישת החלוצים המנסה להפוך את פרויד לנביא משחרר למי שהאמינו כי יש לסמוך על אתיקה סוציאליסטית. לא תמיד זהה הברית בין החקלאי לשדהו, לקשר בין הפועל למעדרו; כמו שאין להשוות את כל אלה לנאמנות בין חברי המפלגה הכותבת עצמה בפרוזה עברית משוחררת, אך לא מהססת להשתמש במושגים לועזיים אם הם תואמים את האידיאולוגיה שלה; לא דומים הכותבים צרפתית ועברית מסולסלת לאלו הכותבים עברית כבדה עם ציטטות מפושקין ברוסית וסיסמאות מרקסיסטיות - וכל אלה לא דומים לכתבי חלוצים מתימן הכותבים עברית באותיות רש"י. ובכל זאת, הכל שייכים לחוויה החלוצית.

נוימן מתנגד לתרגום כל אלה לשפה פסיכולוגית או פוליטית-כלכלית. לשם כך הוא מנתח באופן ביקורתי הסברים שדנו במניעיהם של החלוצים בהסתמך על דורות של פסיכולוגים, כמו פרויד, מלאני קליין ואחרים. הניתוח חשוב ומעניין, אך אני מניח שיקומו עוד כמה דורות של פסיכולוגים. כי גם לפסיכולוגיה יש היסטוריה, ומפגש בין העדויות הללו לבין הפסיכולוגיה יהיה תמיד בעל ערך, אך לא ממצה.

במסורת של הארץ מתגלגלים שני מושגים: חלוץ וחולוץ. חולוץ במבטא יידישאי הוא שם של זלזול המלווה את החלוצים של כל העליות. זהו כינוי מזלזל לאיש פגום הסובל מדוגמטיקה ואי יציבות, נודד מדי ונואם מדי. כשברל כצנלסון פנה בהצעה לפילנתרופ יהודי בהצעה להקים מושב לתימנים, הוא ענה לו: "אין לך שום דבר בכיס ולא בראש". מצד שני אמר ויצמן כי חלק ניכר מהתקציב של הציונות הוא הרעב של החלוצים. זו היתה אמירה משבחת.

הכישרון של א"ד גורדון היה טמון בכך שלא נכנע לדחף לעשות מכל זה מיתוס, אלא במובן שמדובר פה על חוויה ראשונית, שמתגברת על מכשולים בכוח הרצון ואינה משתחררת מחובת הביקורת המוסרית. כל תפישתו הקוסמית הטבעית, כל ניסיונות פגישתו עם הטבע באמצעות העבודה נשענים על אחריות מוסרית ולא על ביטולה. על הצורך לגייס כוחות נפש קיומיים של היחיד להוויה משותפת של יצירה ואחווה אנושית. לא פלא שהוא אמר כי הוא מוצא עצמו בשיאו בעבודה, ובכתיבת מכתבים. התשוקה החלוצית אינה משחררת ממחויבות אנושית, היא מרחיבה אותה. היא אינה שם קוד המסתיר טקטיקות פוליטיות, אך אין היא מתחמקת מקריאתן.

היום מסתובבים בארץ חלוצים חדשים, לא אנשי המעדר אלא אנשי חינוך ומעשה. דומה כי תשוקתם החלוצית שוב מדגישה לא דמות סינתטית מפוברקת של אדם חדש, אלא דמות של אדם הנאבק עם עצמו לתיקון החברה והיחיד. האם יוכלו הם להיות חלוצים ולא חולוצים?

מוקי צור הוא סופר והיסטוריון. הספר "לא ביפו לא בתל אביב" שערך (ביחד עם שרון רוטברד) ראה אור בהוצאת בבל

זרוע גיבורים

האיבר החשוב ביותר בגוף החלוץ היה... הידיים. השאיפה הציונית, על פי מאיר יערי, היתה לחנך דור קשה וחזק ולא כזה השוגה בדמיונות. על הנוער היהודי להתכונן לחיי עמל ולדעת את תפקידו בגולה ובארץ האבות: הפריית אדמות בור וסלעים, חולות ומדבריות. לדבריו, רק "זרוע גיבורים" תוכל לעשות עבודה כזו. לא משוררים. "לא עטים, נייר ודיו, לא אודות והימנונים, לא וידויים והשתפכויות-הנפש, אלא משורים, גרזנים, מעדרים, ובראש-וראשונה - ידיים! הבו לנו את ידיכם!" היד החלוצית היא זו שאחזה במעדר, במחרשה ובשאר כלי העבודה. החלוצים לא ראו כל טעם בחיים שאינם ניזונים "מעמל ידיהם". המגע הבלתי אמצעי בין ידיהם לארץ-ישראל היה מכריע בהשתוקקותם אליה. שוב ושוב הדגישו החלוצים את תשוקתם לכבוש את ארץ ישראל ואת אדמתה, את העבודה והשמירה העברית במו ידיהם. על פי א"ד גורדון הדרך היחידה לתחייה עצמית לאומית היא דרך של עבודה "בידיים ממש". כל מבוקשנו בארץ-ישראל, כתב גורדון, "הלא הוא לעשות בידינו ממש את כל אותם הדברים, שהם עושים את החיים, לעשות בידינו ממש את כל העבודות, המלאכות והמעשים". בשנים הראשונות לשהותה בארץ ישראל, העידה תחיה ליברסון, לא היה לה שום דבר מלבד ידיה שידעו לאחוז במעדר ולעבוד.

החלוצים שחוו את הולדת איברי גופם התענגו על התחושה הקיומית החדשה ועל הזרמים שהציפו את גופם. הם התענגו על זרמי הזיעה. "כשהלכתי אחרי תנחום בעידור שדירת הברושים הראשונה", העיד אחד מחברי דגניה, "והבועות על ידי התפקעו והזיעה סינוורה את עיני - הייתי מאושר".

בעז נוימן, מתוך "תשוקת החלוצים"



למעלה: השומר ליבל גולדוג,תצלום: אברהם סוסקין; למטה: חולדה, 1920



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו