בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלגן הוא השיטה | "הדמוקרטיה באמריקה"

חוסר יציבות הוא הבסיס האיתן של החברה האמריקאית

תגובות

הדמוקרטיה באמריקה אלקסיס דה-טוקוויל. תירגם מאנגלית: אהרן אמיר, מבוא: אופיר העברי. הוצאת שלם, 908 עמ', 111 שקלים

אלקסיס דה טוקוויל נולד ב-1805, בן לשושלת אצולה צרפתית. דודו הוצא להורג בזמן המהפכה ואביו מעולם לא חזר בו מנאמנותו לכתר. אולם טוקוויל עצמו הזדהה עם הלכי הרוח של המאה החדשה, ובראשם ערכי השוויון, החירות והקדמה. ברוח גבית זו הוא חצה את האוקיינוס ב-1831, במטרה לעמוד מקרוב על האירוע הפוליטי החשוב בעולם הנוצרי באותם ימים: התפתחות הדמוקרטיה בארצות הברית.

תוכניתו המקורית היתה אמנם צנועה יותר - לסקור את שיטות הענישה הנהוגות בבתי הכלא האמריקאיים, שאז נחשבו למתקדמות באופן יוצא דופן בשל חתירתן לשקם את האסיר ולהחזירו אל חיק החברה. אך במהרה התרחב סדר יומו של טוקוויל. הוא סייר ברחבי המדינה במשך קרוב לשנה וחקר את רזי המשטר וסדרי החברה. בשובו לצרפת החל טוקוויל לשקוד על כתיבת ספר שיסכם את חוויותיו, סוגה נפוצה במאה ה-19 בקרב אינטלקטואלים בני העולם הנושן, החוזרים מביקור ב"עולם החדש". והנה, במקרה של טוקוויל זה ספר שהיה לאבן דרך בפילוסופיה המדינית המודרנית.

"הדמוקרטיה באמריקה" נכתב בצרפתית, בשני חלקים. הכרך הראשון ראה אור ב-1835 והתמקד בחוקה הפדרלית ובמבנה השלטון הלאומי. כעבור חמש שנים, ב-1840, הוציא טוקוויל כרך נוסף, המפנה את המבט מהאופי האדריכלי של המשטר, על כל איזוניו ובלמיו, אל המרקם הסבוך של יחסי היום-יום. שמות פרקיו של הכרך השני מעידים על השינוי בתפישתו של טוקוויל באשר למהות הפוליטיקה: כך, למשל, הוא בוחן "איך המנהגים מתרככים ככל שגדל השוויון בתנאים", "מדוע האמריקנים קצרי מנוחה כל כך בעיצומה של רווחתם", והמפורסם מבין נושאיו: "האינדיווידואליזם בארצות הברית".

טוקוויל גילה שבאמריקה אזרחים אינם פועלים למען המולדת, אלא עושים לבתיהם. התוצאה רוויית מתחים וחסרת יציבות: "תהפוכות המזל התכופות... התנודות הלא צפויות בעושר הפרט והכלל, כל אלה מסייעות להשאיר את נפשותיהם של הבריות במצב של תסיסה קדחתנית מתמדת". ואמנם, הגדיל טוקוויל להבין שהתנודות והתהפוכות הן בעצם השיטה. כלומר, הסדר הציבורי נגזר מהאין-סדר. הספר ניגש למשוואה החדשה הזאת - המהפכנית לאמיתו של דבר - בניסיון להסביר כיצד חוסר יציבות נהפך למצב קבוע בחיי החברה של ימינו. "כל חייו של אמריקני עוברים כמו משחק, כמשבר מהפכני, או כמו יום של קרב". קרבות, משברים ומהפכות - טוקוויל מתאר מציאות שלכאורה נוגדת את הנחת העבודה שהניעה את מסעו לאמריקה מלכתחילה.

לפי הנחה זו, האמריקאים הצליחו באופן בלעדי להפוך את הדמוקרטיה למערכת מתפקדת ונורמטיווית, בניגוד לכישלון הצרפתי הצורב, שהידרדר לטרור פוליטי ולבסוף הכתיר נסיך חדש כמילוט מפני התסיסה המהפכנית. והנה, באמריקה, טוקוויל התפלא והתפעל, התהפכו היוצרות. מתינותה המהוללת דווקא נובעת מהתסיסה המתמדת שלה.

פירוק השפה

בפרק שדן ב"איך שינתה הדמוקרטיה האמריקנית את הלשון האנגלית", למשל, מתייחס טוקוויל לאופי הארעי של הדקדוק האמריקאי. מקורו בחברה שבה "הרוב הוא שמשליט את רצונו בלשון" (ומן הראוי לציין שעד היום אין אקדמיה ללשון בארצות הברית). השפה נשלטת אפוא על ידי צורכי השעה, שבמקרה זה אינם אלא צרכים מפלגתיים ומסחריים. זוהי שפה שמבכרת את המוביליות, שמעדיפה את התועלת על פני המסורת. "הוראתה של המלה נשארת ניידת", מציין טוקוויל, ומצביע על קשר גומלין בין ניידות זו בשפת האמריקאים לבין הנזילות שמאפיינת את יחסי המעמדות "המתחדשים והמתמזגים" ללא הרף בדמוקרטיה האמריקאית.

אי-יציבות זו סותרת את ההנחה התמימה כי כללי דיבור משותפים נחוצים במיוחד בחברה שמקדמת את חופש הפרט. אולם מתברר שלשונם המעורפלת והבלתי מדויקת היא שמאפשרת לאמריקאים לקיים תקשורת בנסיבות ההפכפכות של חייהם. התחביר הדמוקרטי אכן יוצר שותפות, אך הוא עושה זאת באי-שמירה על משמעות משותפת לכל.

אופי נזיל זה של השיח האזרחי באמריקה בא לידי ביטוי ביחס של האזרח כלפי עצמו. טוקוויל טוען שפירוק השפה, כמו ניפוץ ההייררכיה המעמדית, מתחולל במקביל גם אצל הפרט. מי שהוכתר על ידי הדמוקרטיה באמריקה כריבון העולם - ומי שבהתאם אמור לתפקד כעמוד התווך של יחסי החברה - הוא בעצמו חסר קביעות.

הדברים מתחדדים בפרק שבודק "איך השוויון מעלה על דעתם של האמריקנים את הרעיון שייתכן לעשות את האדם כליל השלמות". טוקוויל מסביר, שכל עוד אפשר היה לסווג את הבריות על פי מעמד, משלח יד או מוצא מלידה, לא היה מקום לשאיפות אישיות, לא כל שכן להגשמתן. כשהדמוקרטיה ביטלה את סולם היוחסין הקבוע הזה, היא גם שיחררה את דמיון הפרט. "כך ניצבת לנגד עינינו התמונה של שלמות אידיאלית".

זוהי תמונה "חמקמקה תמיד", שהרי הפיכת האדם ל"בר שכלול עד בלי די" עושה אותו לבלתי מוגשם תמיד. "לכן חותר הוא בלי הרף, מחפש, מועד ושב לקום, תכופות נכזב, לעולם אינו נופל ברוחו, נמשך לאותה גדולה עצומה המסתמנת לפניו במטושטש בקצה הנתיב הארוך". למעשה, אין לנתיב הזה קצה בכלל, דבר שהופך את השאפתנות למטרה לעצמה. השליטה הבלעדית בגורלו שקיבל כל אזרח-ריבון לידיו, דינה אי-שקט בלתי נשלט.

הדיאלקטיקה הדמוקרטית הזאת מגיעה לשיא בפרק "על האינדיווידואליזם". טוקוויל בעצם טבע מונח חדש זה כאן לראשונה. למעשה, לא היה חדש באינדיווידואל עצמו, אלא בהפיכתו בשנים אלו ל"יזם", כלומר, להשקפת עולם "בוגרת ושלווה" המארגנת את כל יחסי החברה. אידיאולוגיית האינדיווידואליזם קובעת שחיי הכלל נגזרים מענייני הפרט, יחס שהיה בגדר כשל לוגי ומדיני, בארצות הפטריארכליות והאבסולוטיות של אירופה.

שלילת הפוליטיקה

אך באמריקה, כאמור, ההיגיון נטרף. כשם שהאריסטוקרטיה עשתה מהבריות "שרשרת ארוכה שנמשכה מן האיכר ועד למלך", כך מסביר טוקוויל, "הדמוקרטיה מנפצת אותה שרשרת ומנתקת כל חולייה מיתר החוליות". ואמנם, מיד מתעוררות אי-נחת ומבוכה: מה יקשור אזרחים זה לזה כשותפים לגורל חברתי במציאות כה מופרטת, הבנויה על "ניפוץ" ו"ניתוק" זה מזה? מה בכלל פשר אזרחותם של האמריקאים כאשר כל אחד "יעזוב בחפץ לב את החברה לנפשה"? כיצד אפשר "להוציא אדם מתוך עצמו" אם "אין הוא מבין אל נכון במה גורלה (של המדינה) יכול להשפיע על מנת גורלו שלו"? תשובתו של טוקוויל לקושיה זו פשוטה, כמעט מובנת מאליה, ויחד עם זאת מרחיקת לכת.

ב"אומה אינדיווידואליסטית", הוא קובע, כי הפרטי הוא שמחבר בין הפרטים. מה שמבדיל בינינו הוא בעצם המכנה המשותף שמאחד אותנו. מנגנון זה עושה את הדמוקרטיה לאירוע חדשני ובנאלי בעת ובעונה אחת. אדם יוצא מדל"ת אמותיו רק כשעומדים "להעביר כביש בקצה אחוזתו". אז הוא מגלה "כי יש קשר בין העניין הציבורי הפעוט הזה לענייניו הפרטיים הגדולים ביותר", והוא מסיק שעליו ליטול חלק בחיי הציבור. כאן, בהפיכת האינטרס האישי לאידיאל מדיני, מסתמן ההישג הפילוסופי חסר התקדים של האמריקאים. שלילת הפוליטיקה, אפשר להתחכם ולהגיד, היא סוד ההצלחה הפוליטית של הדמוקרטיה האמריקאית. אין זו משנה נעלה, מודה טוקוויל, "אבל ברורה היא ובטוחה". ואכן, תם עידן הגבורה הקלאסית, הוא קובע, לטובת "הסחר הזול".

בשם חסידי ההפרטה

כמה הולם, על כן, שמהדורה חדשה זו של טוקוויל יצאה לאור תחת ידיו של מכון שלם, מוסד שפועל נמרצות כדי להביא את בשורת השוק החופשי מאמריקה לישראל. למעשה, הדמוקרטיה באמריקה היא חלק ממפעל תרגום מפואר שהמכון מנהל, המוציא יצירות מופת של הגות מדינית מודרנית, בתנאי שאינן מצדדות בחלוקה שוויונית של משאבי המדינה. אופיר העברי, עמית המכון, משנן בהתאם במבואו הרהוט והמשכיל את הבחירה, האהובה על חסידי ההפרטה, בין "שוויון בעבדות (או) אי-שוויון בחירות".

הניתן לגייס את טוקוויל כדי לקדם השקפה זו, הרואה סכנה פוליטית קיומית במחויבות לקולקטיב? טוקוויל, רדוף היעקוביניות הרצחני, סבר ש"הדמוקרטיה הטהורה" מעולם לא התיישבה עם "ביטחון הפרט ואף לא עם זכויות הקניין" (וכאן אני מצטט את ג'יימס מדיסון, מנסח החוקה האמריקאית ונשיאה הרביעי של ארצות הברית).

הוא היה חשדן כלפי שרירות לבם של ההמונים ושל הנסיכים. משום כך הוא הכיר ביתרונות הנעוצים בהתבדלות האזרח שדואג לרכושו, לעומת פולחן ההקרבה למען המולדת, שהיה כה מקובל בצרפת. ואף על פי כן, טוקוויל גם הסתייג ממחיר הסגידה לפרטיות שמשלמים החברה והאדם גם יחד. בפרק המסביר "איך בכוחה של התעשייה ליצור אריסטוקרטיה", הוא זיהה סוג חדש של שרירות ושררה, תולדה של אותו שוק חופשי האמור לערוב לחירויותינו. בנוסף, הוא הבחין כי טבעו של האינדיווידואליזם לשקוע באנוכיות, שסופה "לכלוא את (האדם) כולו בבדידות של לבו". ברור שהערך הרב הטמון בהגותו של טוקוויל אינו נמדד בסימוכין שהוא מספק, כביכול, לצד זה או אחר בפולמוסים עכשוויים. ערכה נובע מיכולתו המזהירה לחשוף את הקשר הגורדי בין הנשגב לשפל, בין הפרט לכלל, ובין הסדר לאנדרלמוסיה, שבעצם מחזיק את הדמוקרטיה המודרנית עד היום.

הד"ר מיכאל זכים הוא חבר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, וחוקר את תולדות הדמוקרטיה והקפיטליזם באמריקה



התור לבחירות בארצות הברית, נובמבר 2008. כל יום הוא יום של קרב


אלקסיס דה טוקוויל. תם עידן הגבורה הקלאסית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו