שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פנלופה קרוז היא הכוכבת הספרדייה של כל הזמנים, אבל מי היו שם לפניה?

כוכבת הקולנוע הספרדייה הגדולה בכל הזמנים, פנלופה קרוז, ממשיכה שושלת של דיוות לטיניות שהוליווד הקימה והפילה. האם הפעם זה יצליח?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

בפברואר האחרון הפכה פנלופה קרוז לשחקנית הספרדייה הראשונה שזכתה באוסקר. היה זה על הופעתה בתפקיד מריה אלנה, גרושתו המוטרפת של הצייר השרמנטי חואן אנטוניו (חוויאר ברדאם), בסרטו של וודי אלן "ויקי כריסטינה ברצלונה". מגיע לה. היא חדרה כרוח סערה לעלילה בערך באמצע, ועם המון צעקות באנגלית וספרדית הפיחה חיים בסרט, שעד לאותה נקודה סבל מכל המגרעות המאפיינות את סרטיו האחרונים של אלן. בנוסף עמדה במבחן של כוכבת אמיתית: אי-אפשר היה להסיט ממנה את המבט.

קרוז בת ה-35 היא כוכבת הקולנוע הגדולה ביותר שיצאה אי פעם מספרד. ספרדים עלולים להתווכח איתי לגבי נקודה זו, ולטעון שהכתר שייך לסריטה מונטייל, בת 81 כיום, שכיכבה וזימרה במספר רב של סרטים (הידוע מביניהם הוא המלודרמה סוחטת הדמעות "לה ויולטרה"). מונטייל היא אכן אייקון; ב"חינוך רע" של פדרו אלמודובר אף רואים קטע מאחד מסרטיה, וכאשר גאל גרסיה ברנאל מופיע בדראג הוא בעצם מגלם את דמותה. אולם היא מעולם לא פרצה באמת את גבולות מולדתה.

לעומתה קרוז פצחה כבר מסרטה הראשון, "נקניק נקניק", הסאטירה החברתית הארוטית של הבמאי הספרדי ביגאס לונה מ-92', בקריירה בינלאומית: במשך 17 שנה הופיעה בכ-40 סרטים, בהם ספרדיים, איטלקיים וכן מספר לא מבוטל של סרטים אמריקאיים. היא היתה למובילת אופנה, סמל של חן וכישרון וחוליה נוספת בשורה ארוכה של שחקניות ששמן מזוהה עם במאי בעל השפעה, במקרה שלה פדרו אלמודובר.

פרס האוסקר שקיבלה מהוליווד כשחקנית משנה לא היה הכבוד הראשון שזכתה לו בשנים האחרונות. ב-2006, יחד עם שאר השחקניות בסרטו של אלמודובר, "לחזור", קיבלה קרוז את פרס המשחק בפסטיבל קאן. כמה חודשים לאחר מכן זיכה אותה התפקיד בסרט במועמדויות לגלובוס הזהב, פרס איגוד השחקנים ופרסים נוספים, וכן בפעם השנייה בפרס "גויה" (האוסקר הספרדי); שנתיים קודם לכן זכתה בפרס דוד די דונאטלו (האוסקר האיטלקי), עבור הופעתה בסרטו של הבמאי האיטלקי סרג'יו קאסטליטו, "אל תזוזי".

במלים אחרות, פנלופה קרוז היא סיפור הצלחה. אבל מבחינתי היא לא היתה כזאת מן הרגע הראשון. נכון, היא יפה, על הבד עוד יותר מאשר בחיים (זה מה שנקרא פוטוגניות, אותה תכונה מסתורית שמבדילה כוכבי קולנוע מסתם בני אנוש יפים), ונכון שבכל סרטיה הוכיחה יכולת להתנהג בטבעיות מול המצלמות, אך לא היה לי ברור לגמרי מה מבדיל בינה לבין שחקניות יפות ומוכשרות אחרות. כל זה השתנה מבחינתי לפני כחמש שנים.

צילומים: אימג'בנק / gettyimages

בחזרה למדריד

נלך מעט אחורה. פנלופה קרוז סאנצ'ז נולדה במדריד ב-74'. אביה, אדוארדו סאנצ'ז, היה מכונאי רכב, אמה, אנקרנה סאנצ'ז, היא ספרית (שניהלה את הקריירה של בתה מאז ראשיתה). תחילה רצתה קרוז להיות רקדנית, אך בגיל 15 החליטה לשנות כיוון למשחק. אחת מהופעותיה הראשונות היתה בווידיאו-קליפ של להקת הפופ הספרדית "מקאנו", שעם אחד מחבריה, נאצ'ו קאנו, ניהלה מאוחר יותר רומן.

קרוז הספיקה לעבוד כמגישה באחד מערוצי הילדים הספרדיים ולהופיע בסדרת טלוויזיה צרפתית ארוטית, לפני שלונה בחר בה לגלם את בת העניים שמתאהבת בבנו של גביר ב"נקניק נקניק". היא עצמה טענה מאוחר יותר שההופעה בסרט הזיקה לה, כיוון שהיתה צעירה מדי כדי להופיע בסצנות המין. הסרט, אגב, היה שיתוף הפעולה הראשון שלה עם בארדם - בן זוגה הנוכחי.

סרטה השני, "Belle Epoque", שביים פרננדו טרואבה, זכה אף הוא להצלחה בינלאומית וכן בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ב-97' הופיעה קרוז בשניים מסרטיה הספרדיים המוקדמים החשובים ביותר: "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנאבאר (שב-2001 יצר לו הבמאי קמרון קרואו גרסה אמריקאית כושלת בשם "ונילה סקיי", בו גילמה קרוז אותו תפקיד, הפעם לצדו של טום קרוז) ו"אהבת בשר ודם", שיתוף הפעולה הראשון בינה לבין אלמודובר, מלודרמת מתח מסוגננת להפליא שבה גילם בארדם את התפקיד הגברי הראשי.

שנה לאחר מכן הופיעה קרוז בסרטה האמריקאי הראשון, מערבון מודרני בשם "The Hi-Lo Country", של הבמאי הבריטי המוערך סטיבן פרירס. הסרט, שקרוז הופיעה בו לצדם של וודי הארלסון, בילי קראדאפ ופטרישה ארקט, נכשל בקופות. גם סרטיה האמריקאיים הבאים לא המריאו. הרשימה האומללה למדי כוללת בין השאר את "כל הסוסים היפים", "אשה על הגובה", "Blow", "המנדולינה של קפטן קורלי" ומותחן האימים המגוחך "גותיקה". כל הסרטים האלה, כולל "ונילה סקיי", נכשלו בקופות ובביקורת. אז איך קרוז שרדה אותם? ייתכן שהסיבה לכך היא שעוד קודם לכן, ב-99', נקשר שמה פעם נוספת בזה של אלמודובר. היא כיכבה באחד מסרטיו המצליחים ביותר, "הכל אודות אמא", שזכה באותה שנה, ובצדק, בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

הסרט שהזכרתי קודם ובו הבחנתי לראשונה בכישרון יוצא הדופן של קרוז היה "אל תזוזי", סרטו של סרג'יו קאסטליטו מ-2004. קרוז גילמה בו אחד מאותם תפקידים ראוותניים, שמטרתם להוכיח שהיא לא רק פנים יפות אלא שחקנית בעלת נפח וכישרון. היא כיערה את עצמה למען דמותה של אשה ענייה, מוזנחת, גסת רוח אך גם פגיעה ביותר, שמנהלת רומן עם רופא נשוי ואמיד. התפקיד יכול היה להיות מעין גימיק, אך קרוז הצליחה שלא להפוך אותו לכזה.

באותו סרט הבנתי שקרוז עשויה להיות היורשת של סופיה לורן. האחרונה עברה תהליך דומה כשנטשה את הוליווד בסוף שנות ה-50 לאחר הופעה בסדרת סרטים אמריקאיים לא מוצלחים במיוחד, ולפתע חשפה את כישרונה הגדול בתפקיד לא זוהר בסרטו של ויטוריו דה סיקה, "שתי נשים", שבו גילמה אם מיוסרת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. התפקיד זיכה את לורן באוסקר והפך אותה לשחקנית הראשונה שזכתה בפרס על הופעתה בסרט שאינו דובר אנגלית.

החיבור בין שתי השחקניות התעצם עם יציאתו לאקרנים של סרטה הגדול הבא, שיתוף הפעולה השלישי שלה עם אלמודובר, "לחזור". באותה קומדיה שחורה נפלאה, שבה גילמה קרוז אם המגינה על בתה אחרי שהרגה את אביה החורג והמתעלל, עיצב אלמודובר את דמותה של קרוז בהשראת לורן, במה שנראה כהצדעה מכוונת לכמה מהדמויות שגילמה בסרטיה האיטלקיים בשנות ה-60. כך למשל מאזכרת האם המגוננת את התפקיד שלורן גילמה ב"שתי נשים", וכן את התפקיד שגילמה ב"אתמול היום ומחר" של דה סיקה - אשה ממעמד הפועלים שהיא יפה וסקסית ונמרצת וחזקה ושולטת בחייה, קצת רעשנית אך גם מלאת רגש.

כמו לורן בכמה מסרטיה הטובים ביותר, מוצגת קרוז כמין כוח של הטבע, אמא אדמה. וגם הדמיון הוויזואלי - איפור, תסרוקת, לבוש - רב. "לחזור" אם כן מיצב את קרוז כיורשת של לורן כפי ש"שתי נשים" מיצב את לורן כיורשת של אנה מניאני, אולי הגדולה בשחקניות איטליה, שאף היא ניסתה את מזלה בהוליווד.

בסוף השבוע הבא יעלה על המסכים בישראל שיתוף הפעולה הרביעי בין אלמודובר לקרוז, מלודרמת המתח הרומנטית "חיבוקים שבורים", שהוקרנה לפני שבועות אחדים בפסטיבל קאן. הסרט הוא אכזבה. זו הפעם הראשונה מאז שגיליתי את יצירתו של הבמאי הספרדי שאני כותב משפט שכזה על אחד מסרטיו, ואני עושה זאת בלב כבד - כי האכזבה מלווה גם בדאגה. מעטים הבמאים בעשורים האחרונים שהעניקו לי מידה כזאת של קורת רוח כמו אלמודובר, ועד היום הלכתי לצפות בכל אחד מסרטיו בתחושה של ציפייה והתרוממות רוח. כך אירע גם בפסטיבל קאן האחרון, אולם זמן קצר לאחר תחילת ההקרנה הרגשתי שמשהו בסרט החדש לא עובד.

כל החומרים העלילתיים והסגנוניים האופייניים ליצירתו של אלמודובר קיימים כאן, אבל המכלול אינו ממריא. תחושה של עייפות שורה על הסרט, כאילו עבד הפעם הבמאי כשדגלו מורכן לחצי התורן. והמאכזב מכל, אין ב"חיבוקים שבורים" אפילו אחד מאותם רגעים האופייניים לסרטיו שבהם הלב עולה לפתע על גדותיו והרגש מציף אותנו, לעתים מבלי שנדע מאין הגיח. הסרט, למרות עלילתו המלודרמטית, מותיר את הצופים אדישים למדי.

העלילה בקצרה: גיבור הסרט הוא במאי לשעבר בשם מתאו בלאנקו, שהתעוור בתאונת דרכים וכיוון שאינו יכול עוד לביים הפך לתסריטאי בשם הארי קיין (השם מהווה כמובן הצדעה כפולה לאורסון וולס, שבסרטו "האזרח קיין" גילם בו את דמותו של צ'רלס פוסטר קיין, ובסרטו של קרול ריד, "האדם השלישי", גילם דמות בשם הארי ליים).

בתחילת הסרט נודע למתאו/הארי על מותו של תעשיין אמיד בשם ארנסטו מארטל. מההווה, שאליו הסרט חוזר לפרקים, הולך "חיבוקים שבורים" אחורה לתחילת שנות ה-90 ומתאר את תולדות היריבות ששררה בין מתאו לאותו ארנסטו מארטל. בלב-לבה של אותה יריבות ניצבה כמובן אשה: זוהי לנה, שהיתה מזכירתו של מארטל, אחר כך פילגשו ואחר כך גם כוכבת הסרט האחרון שמתאו הספיק לביים קודם לתאונה שעיוורה אותו.

את לנה מגלמת קרוז, ולמרות שהיא יפה כתמיד בסרט ונדרשת לגלם דמות בעלת פנים נשיות שונות, הופעתה מוגבלת על ידי מחדליו של הסרט עצמו. היא יותר מוצגת בו לראווה מאשר מגלמת בו תפקיד בעל בשר ודם. "חיבוקים שבורים" זכה בקאן לביקורות פושרות ויצא מהתחרות ללא פרס, אך אותן ביקורות התייחסו להופעתה של קרוז באהדה. נדמה שהיא הפכה לאחת מאותן שחקניות שהביקורת אוהבת ויהי מה - לא ממש חשוב באיזה תפקיד.

והיא יכולה לגלם קשת כה רחבה של תפקידים: מנשים אלגנטיות ועד לנשים קשות יום, מנשים המשתייכות לאצולה ועד לנשים ממעמד הפועלים, מדמויות מאופקות ועד לנשים שמאפשרות לכל נימה של רגש שמניעה אותן לפרוץ החוצה. היא יכולה לגלם תום (כפי שעשתה, למשל, ב"הכל אודות אמא") וגם ניסיון חיים (כמו ב"לחזור"); נשים חלשות ונשים חזקות; ויותר מכל ניכרת בה מידה של מרץ ואינטואיציה, שהופכת גם את הופעותיה החיוורות ביותר לבעלות נפח.

כמו שחקניות לטיניות גדולות שקדמו לה כמו מניאני, לורן או סילוונה מנגאנו - גם אם עדיין לא הגיעה לרמתן - נדמה שהופעותיה של קרוז פורצות מתוכה בישירות ובעוצמה בלתי נמנעות. נדמה שהיא שקועה לחלוטין בתפקידים שהיא מגלמת, עוטפת את עצמה בהם ומעבדת אותם להבעה ייחודית, שאחד ממאפייניה העיקריים הוא השילוב בין הקודר לקומי. יש מעט מאוד נשים יפות שיכולות להיות גם מצחיקות מאוד (גם ב"לחזור" וגם ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" היא הוכיחה זאת), פשוטות ומורכבות ונוגעות ללב בעת ובעונה אחת. קרוז הפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות היחידות היום שמעניין אותי לראות מה הן יעשו הלאה, ויש לי הרגשה שעוד צפויות לנו הפתעות, אם רק הקולנוע יאפשר לה להביע את כישרונה.

זרות באמריקה

מעניין לבחון את הקריירה של קרוז לנוכח הקשר הטעון שהתפתח עם השנים בין הקולנוע האמריקאי לנשים לטיניות. לשחקניות ממוצא לטיני מעולם לא היו את הבעיות שהיו בהוליווד לשחקניות שחורות. תפקידיהן של האחרונות הוגבלו לרוב לאלה של אומנות ומשרתות, וכל מגע על הבד ביניהן לבין גבר לבן נאסר על פי חוקי הצנזורה הפנימית, ששלטה בתעשיית הקולנוע האמריקאית עד לאמצע שנות ה-60.

שחקניות ממוצא לטיני נחשבו למאיימות פחות ולפיכך, כאשר הזמרת והשחקנית השחורה היפיפייה והסקסית לינה הורן הפכה לכוכבת בשנות ה-40 והוחתמה על חוזה עם חברת אם-ג'י-אם, ניסו קברניטי החברה להציג אותה לציבור תחילה כלטינית, כיוון שעורה היה בהיר יחסית ותווי פניה לא "שחורים" באופן מופגן.

המיניות של השחקניות הלטיניות הפחידה את הוליווד פחות כיוון שניצבו מבחינתה על קו תפר בין-גזעי, שאמריקה נמשכה אליה ונרתעה ממנה בו בעת. ובמקרה של שחקניות איטלקיות או ספרדיות הן גם היו "אירופאיות", מה שהעניק לשוני שלהן מכובדות מצד אחד ומתירנות שנחשבה ללגיטימית בגלל היותן "לא אמריקאיות", מצד שני.

ניתן לראות את היחס האמביוולנטי הזה כבר מימיו המוקדמים של הקולנוע, אז ייצגו שתי כוכבות ממוצא מקסיקאי את שני הקטבים הנשיים שביניהם ינועו כל הכוכבות הלטיניות שפעלו בקולנוע מאז ועד היום. האחת היא לופה ולז (שמה המקורי והמרשים היה מריה גואדלופה ולז דה וילאלובוס), שנודעה בתפקידיה הסוערים על הבד וגם בהתנהגותה השערורייתית מחוץ לבימות הצילומים, כולל רומן מתוקשר וסוער עם גרי קופר הצעיר. היא נודעה בכינוי "הפצצה המקסיקאית", הופיעה בשורה של סרטים לא חשובים במיוחד וב-44', אחרי שהקריירה שלה דעכה, התאבדה בת 36.

השנייה, דולורס דל ריו, ייצגה על הבד וגם בחייה הפרטיים אצילות לטינית. לעומת הקריירה של ולז, זו של דל ריו היתה ארוכה והיא אפילו הספיקה לגלם את דמותה של אמו האינדיאנית של אלוויס פרסלי במערבון "כוכב בוער" מ-60'. אם ולז ייצגה את הנשיות הלטינית כמיזוג מסוכן בין טמפרמנט סוער למיניות פורצת, דל ריו ייצגה את הנשיות הזאת כמאופקת ומכובדת.

והיה המקרה של מרגריטה כרמן קנסינו, שנולדה אמנם בברוקלין אך היתה בתו של רקדן ספרדי בשם אדוארדו קנסינו שהיגר לאמריקה ב-1913. מרגריטה החלה לרקוד עם אביה בגיל 12. ב-34', בהיותה בת 16, הבחין בה סוכן של אולפן הסרטים קולומביה והחתים אותה על חוזה, אך בעל האולפן החליט שכדי להפוך את הצעירה לכוכבת יש לטשטש בראש ובראשונה את מקורותיה הלטיניים. הוחלט להבהיר את עורה, לצבוע את שערה השחור לאדמוני, להגביה את מצחה בעזרת טיפולים חשמליים שעל פי עדותה של הכוכבת מאוחר יותר היו כואבים ביותר, ובנוסף לכך לשנות את שמה: שמה הפרטי קוצר לריטה ושם משפחתה הוחלף מזה הלטיני של אביה לזה של אמה, שהיתה ממוצא בריטי ואירי - הייוורת. הטרנספורמציה הכמעט מוחלטת פעלה, וריטה הייוורת הפכה לאחת הכוכבות הגדולות ביותר של שנות ה-40. דיוקנה הוטבע אפילו על אחת מפצצות האטום שהוטלו כניסוי קודם להטלתן על הירושימה ונגסקי.

הפרדוקס המאפיין את יחסה של הוליווד לנשיות לטינית מתבטא בעובדה שלמרות המאמצים להפוך את מרגריטה קנסינו לאמריקאית, שניים מסרטיה המצליחים ביותר של ריטה הייוורת התרחשו בארגנטינה: "מעולם לא היית יפה יותר" מ-42', סרט מוסיקלי שבו כיכבה לצדו של פרד אסטר, וכמובן "גילדה" מ-46', סרטה הנודע ביותר שבו שרה (אם כי לא בקולה שלה) שיר שנשא את השם הספרדי "אמאדו מיו".

הנטייה הזאת השתלבה בנטייה הכוללת של הוליווד בשנות מלחמת העולם השנייה לטפח את מדיניות השכנות הטובה עם מדינות דרום אמריקה, שלה הטיף הנשיא רוזוולט. לא הופק כמעט סרט מוסיקלי אחד באותן שנים שבו לא השתתפה איזושהי תזמורת בעלת מקצב לטיני, ואל כוכבותיהם הבלונדיניות והכל-אמריקאיות של הסרטים האלה, כגון אליס פיי ובטי גרייבל, צירפה הוליווד יבוא מברזיל: הקומיקאית כרמן מירנדה, שהפכה לקריקטורה לטינית עם מבטאה העילג באנגלית וכובעיה העטויים בשלל פירות וירקות.

בדמותה הטרגית של כרמן מירנדה הגיע יחסה של הוליווד לנשיות הלטינית לנקודת השפל שלה, זאת למרות שכמה מהקטעים המוסיקליים שבהם מירנדה הופיעה בזמן שהותה בהוליווד היו לשיאים של קלאסיקה קולנועית של קיטש מרהיב. מצב העניינים הזה השתנה אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהתחזק מחדש הקשר בין הקולנוע האמריקאי לאירופי. המוקד עבר עתה מדרום אמריקה לאיטליה, שממנה ייבאה הוליווד לא מעט שחקניות בשנות ה-50 וה-60. קדמה לכולן אנה מניאני, אולי הגדולה בשחקניות האיטלקיות בכל הזמנים (ששניים מסרטיה, "רומא עיר פרזות" של רוברטו רוסליני מ-45' ו"אנג'לינה" של לואיג'י זמפה מ-47', יוקרנו השנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים).

מניאני הגיעה לאמריקה ביוזמתו של המחזאי טנסי וויליאמס, שהעריץ אותה וכתב למענה את מחזהו "השושנה המקועקעת", סיפורה של אלמנה אמריקאית ממוצא איטלקי. אך מניאני, שהאנגלית שלה היתה חלשה עדיין, חששה להופיע על הבמה ערב ערב וסירבה להצעה. לעומת זאת, היא כן הסכימה להופיע בגרסה הקולנועית של המחזה, שיצאה לאקרנים ב-55' וזיכתה אותה באוסקר. אמריקה אהבה את הלהט של מניאני, את היצריות שלה, את העובדה שלא נראתה כמו כוכבת קולנוע הוליוודית טיפוסית; אך כפי שיקרה למרבית הכוכבות האיטלקיות שהוליווד ייבאה מאיטליה, סרטיה האמריקאיים לא עשו לרוב חסד עם כישרונה הגדול, למרות שהיו ביניהם כמה הפקות יוקרתיות כמו "הרוח היא פראית" שביים ג'ורג' קיוקר ב-58' ו"המין הנמלט" מ-60' בבימויו של סידני לומט שמניאני כיכבה בו לצדו של מרלון ברנדו.

אותו גורל - רק בלי האוסקר שנלווה אליו - ציפה גם לג'ינה לולובריג'ידה, אחת הכוכבות הגדולות ביותר של איטליה בשנות ה-50, שהיתה לסמל מין בינלאומי. היא יובאה להוליווד, שם הופיעה בסדרת סרטים יוקרתיים אך חסרי חשיבות של ממש כגון "שלמה ומלכת שבא" ב-59', שבו גילמה את המלכה האקזוטית לצדו של יול ברינר.

היו עוד שחקניות איטלקיות שניסו את מזלן בהוליווד ללא הצלחה יתרה: ב-47' הציע אלפרד היצ'קוק את התפקיד הראשי בסרטו "משפט פאראדין" לגרטה גרבו, אך גרבו, שפרשה מהבד חמש שנים קודם לכן, סירבה, ובמקומה ייבא היצ'קוק להוליווד את השחקנית האיטלקייה אלידה ואלי. בכותרות הסרט, שהיה לאחד הכישלונות הנדירים בקריירה של היצ'קוק, הופיעה השחקנית כ"ואלי" בלבד.

סילוונה מנגאנו הפכה לכוכבת בינלאומית בעקבות הופעתה כקוטפת אורז בסרטו של ג'וזפה דה סאנטיס, "האורז המר", ב-49'. הוליווד ניסתה לגייס אותה, אך מנגאנו סירבה והופיעה רק בסרט דובר אנגלית אחד, "Five Branded Woman" של מרטין ריד, שבעקבותיו החליטה לא לחזור על הטעות הזאת. שחקנית איטלקייה נוספת שניסתה את מזלה בהוליווד לתקופה קצרה היתה קלאודיה קרדינלה, שעבדה עם פדריקו פליני ("שמונה וחצי") ולוקינו ויסקונטי ("הברדלס"), פרצה אל מסך הקולנוע הבינלאומי ב-63' ב"הפנתר הוורוד" המוצלח של בלייק אדוארדס, אך שאר סרטיה הלא-אמריקאיים היו זניחים ביותר.

ולסיום מוניקה ויטי (ששמה המקורי היה מריה לואיזה צ'צ'יארלי). היא הפכה לכוכבת בינלאומית בעקבות הופעותיה במחצית הראשונה של שנות ה-60 בארבעה מסרטיו של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני: "אוונטורה", "הלילה", "ליקוי חמה" ו"המדבר האדום". ויטי, שהיתה גם קומיקאית נפלאה, רצתה להוכיח שהיא יותר מאשר סמל של ניכור עירוני, ולפיכך ב-66' שינתה כיוון באופן הקיצוני ביותר שניתן וגילמה גיבורת על ב"מודסטי בלייז", סרטו של הבמאי האמריקאי ג'וזף לוסי. הסרט היה אמנם הברקה, אך הוא הקדים את זמנו, נכשל ביקורתית וכלכלית, ושם את הקץ לקריירה הלא-אירופית של ויטי. מכל השחקניות האיטלקיות שהוזמנו להוליווד, טוב שמזלה של ויטי לא צלח בהוליווד. יותר מכל שחקנית אחרת ממוצא לטיני - קשה לדמיין אותה משתלבת בפס הייצור.

קרוז & קרוז

בעשורים האחרונים הפכו הגיוון והריבוי האתני לחלק מנופו של הקולנוע האמריקאי העכשווי, ונוכחותה של קרוז בשני צדי האוקיינוס מבטאת היטב את השינוי הזה; זאת גם אם הגורם הלטיני היה מרכיב משפיע בתהליך הפיכתה לכוכבת בינלאומית. נדמה שקרוז שולטת טוב יותר בשני הקטבים של הקריירה שלה, האירופי מול ההוליוודי, ה"אמנותי" מול ה"מסחרי", מאשר אחיותיה הלטיניות שקדמו לה. כמו כן נדמה שהיא משלבת טוב יותר מקודמותיה בין הצד הסוער לזה האצילי.

אין אירוע קולנועי, בין אם זה טקס חלוקת פרסים או הקרנת בכורה שקרוז נוכחת בו, שהתקשורת אינה מתמקדת בה, וקרוז, בעלת חוש אופנתי מצוין, מספקת את הסחורה. היא מספקת את הסחורה גם בכל מה שנוגע לחייה הפרטיים: בזמן צילומי "ונילה סקיי" התפתח רומן בינה לבין טום קרוז, שנמשך שלוש שנים. היו שטענו שהוא גייס אותה לכנסייה הסיינטולוגית, אך קרוז, שגדלה כקתולית, הכחישה; אם כבר, טענה, היא קרובה לבודהיזם. בזמן צילומי "סהרה" התפתח רומן בינה לבין מתיו מקונוהי, שנמשך כשנה. כעת, כאמור, היא עם בארדם. בניגוד אליו, שיש האומרים שהרים את האף מאז ההצלחה ההוליוודית, הספרדים מעריצים אותה ללא סיג בין השאר כי היא לא מפסיקה לעבוד במדינה. יעידו על כך עטיפות המגזינים הספרדיים שכוסו בתמונותיה אחרי הזכייה באוסקר.

קרוז, כיאה לכוכבות במעמדה, גם מעורבת בפעילויות חברתיות: ב-97' בילתה חודשיים בפעילות התנדבותית באוגנדה ומאוחר יותר ייסדה בכולכתה שבהודו בית ספר וקליניקה לנערות חסרות בית וחולות שחפת. חילוקי דעות בין מייסדי המוסד מוטטו את היוזמה המבורכת.

אולי יותר מכל אני מצפה לסרטה הבא של קרוז, שייצא לאקרנים בנובמבר, לקראת עונת האוסקרים: גרסה קולנועית למחזמר "תשע", שעיבד המחזאי ארתור קופיט ב-82' על פי סרטו של פדריקו פליני "שמונה וחצי". רוב מרשל ביים, דניאל דיי-לואיס מגלם את במאי הקולנוע גאוידו קונטיני ואוסף השחקניות שסובבות אותו כולל חוץ מקרוז את מריון קוטיאר, ג'ודי דנץ', ניקול קידמן, קייט הדסון - וסופיה לורן. את מפגש הפסגה בין השתיים איני מתכוון להחמיץ.*

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ