בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיט בראש | "ימי הפופ"

תגובות

ימי הפופ עמיחי שלו. הוצאת ידיעות ספרים, 191 עמ', 88 שקלים

אנדי וורהול אמר פעם ש"פופ זה לאהוב דברים" ואהבה, כידוע, היא דבר רציני. גם פופ. הנחת יסוד שכזו, בדבר משקלה הסגולי של התרבות הפופולרית היא לא דבר של מה בכך. בחוגים שמרניים, הפופ, על צורותיו השונות, נתפש לאורך המאה ה-20 כקליל ואוורירי, כמעט היפוכה של משמעות במובנה הקלאסי. הדבר בוודאי נכון שבעתיים למוסיקת פופ. זו עדיין נאבקת על מקומה הלגיטימי בהיסטוריה ונאלצת להוכיח, שוב ושוב, את חשיבותה האסתטית מול כל אלו שטוענים כי זו תופעה שהיא בבסיסה מסחרית, פשטנית וחולפת.

באופן לא מפתיע, במשך השנים טענות מסוג זה מצאו להן אחיזה רבת עוצמה בתרבות הישראלית חמורת הסבר, זו שנחצבה מתוך כור ההיתוך הציוני ואשר מנהלת יחסים של אהבה-שנאה עם הלאומיות, והאידיאולוגיות השונות והמשונות שמלוות אותה. הפופ, לעומת זאת, אינדיווידואליסטי ומנציח את האני החילוני והאזרחי, מתעלה אל מעבר למציאות באמצעות פנטסיות בצבעי טכניקולור ופזמונים קליטים. בישראל, מדינה שבה מגרדים ללא הפסקה את הפצעים הקולקטיוויים תוך כדי שוטטות באזורי אסון וקטסטרופה, נתפש סגנון שכזה כמותרות, פינוק מנותק ולא הכרחי. זוהי גם בדיוק הסיבה לכך שהתרבות הפופולרית לא זוכה לייצוגים הספרותיים (והמוסיקליים והקולנועיים) הראויים לה אצל הסופרים המקומיים. פופ הוא היפוכו הגמור והצבעוני של רגבי האדמה החומים שמאפיינים את הספרות הישראלית; של אותה ארץ ישראל דומיננטית שאתה מתחשבנים מרבית הסופרים שלנו. לסופר הישראלי המצוי דחוף יותר לנהל משא ומתן עם סבו וסבתו שנספו בשואה, לסגור חשבונות עם אמו שבגדה באביו עם נחצ'ה מהפלמ"ח, או להכות על חטא הסכסוך והכיבוש. הוא לא רואה במראי מקום מעולם הפופ חומר שממנו אפשר לפסל סיפור. עבורו, רובה הקרבין רלוונטי יותר מאשר, נאמר, הרולינג סטונס.

גם דור הסופרים הצעירים שצמח מתחילת שנות ה-90 ואילך העדיף במקרים רבים לגעת במציאות הישראלית דרך האבסורד, ולא באמצעות תיווך נראטיווי של התרבות הדומיננטית שעליה גדלו והתבגרו רוב האנשים בעולם משנות ה-60 ואילך. לעומת זאת, מחוץ לישראל, ברור כשמש שסופרים רבים כותבים ספרים בעלי עמוד שדרה פופי. זו לא סוגה ספרותית. זו פשוט המציאות שלהם. אלה מתייחסים ומתכתבים באופן טבעי עם תרבות הפופ, מכיוון שכמו האהבה הנכזבת, המוות האכזרי או טיפות הגשם - גם שיר יפה אחד של להקת פאנק מסוף שנות ה-70, יכול לגלם בתוכו חיים שלמים. חניף קוריישי, ברט איסטון אליס, תמה ג'נוביץ, אירווין וולש, דאגלס קופלנד, צ'אק קלוסטרמן וניק הורנבי, הם רק חלק מזערי מהשמות שהפנימו לתוך הכתיבה שלהם את מרכיביו של הפופ ומוסיקת הפופ עד כדי התכה מושלמת.

ניל יאנג, פול יאנג, פוראוור יאנג

הורנבי הוא גם השם שעולה אוטומטית בראש כשקוראים את "ימי הפופ", ספרו של עמיחי שלו, שיוצא כעת בהוצאה מחודשת אחרי שלא זכה לתשומת הלב המיוחלת ב-2004, אז הופיע לראשונה. כמו הורנבי (ברומנים "נאמנות גבוהה" ו"קדחת המגרש") גם שלו אוהב מוסיקת פופ וכדורגל אנגלי. כאן גם נגמר הדמיון ביניהם, או בין יתר הסופרים המוצלחים שהוזכרו מעלה. רומן הבכורה האוטוביוגרפי של שלו מחולק לארבע נובלות, וממוקם בשנות ה-80. זו בחירה די נועזת. האייטיז נחשבים לעשור המבוזה מכולם. שלא בצדק, כמובן. רבים נוטים לשכוח את ההתפתחויות הטכנולוגיות והאמנותיות שאיפיינו אותו, ומתרכזים בתספורות ובבגדים המשונים (האוונגרדיים גם כן). שלו לא נופל למלכודת זו ומתייחס בסימפטיה לאייטיז. בכתיבה פשוטה ושוטפת הוא מספר את סיפור התבגרותו בצל מות אמו באותו עשור, תוך כדי הפגזה רועשת של התייחסויות למוסיקת פופ. רשימה חלקית: ברוס ספרינגסטין, פול יאנג, דייוויד בואי, ניל יאנג, "פאד גאדג'ט", "אייר סופליי", גרייס ג'ונס, "אלפוויל", סיד בארט, "XTC", "אקו והבאנימן", ג'ורג' מייקל, גארי ניומן, "דפש מוד", "בוני אם", "קינג קרימזון", "פרנקי הולך להוליווד", ג'ון לנון, בוי ג'ורג', ניק קרשאו ואוליביה ניוטון ג'ון. אבל אצל שלו, שוב בניגוד לסופרים שהזכרתי קודם, תרבות הפופ אינה מובנית אלא לגמרי אנקדוטלית. היא אינה משמשת כדי לקדם את העלילה, או לומר דבר מה מהותי על גיבורי הספר, אלא מתפקדת כקישוט למלמ"י (לא מועיל ולא מזיק), נוסטלגיה חפוזה לילדי שנות ה-80 שהתבגרו והפכו ליאפים עם ג'יפים. מראי המקום הפופיים אצלו הם אורחים לרגע. באותה מידה יכולים היו להיות מוחלפים בשמות של אלופי פיקוד. הלהקות והשירים, סדרות הטלוויזיה הנוסטלגיות וכוכבות הקולנוע המפורסמות (ספרתי שלושה אזכורים חרמניים של ברוק שילדס), פשוט מרפרפים, באים והולכים, מבלי להותיר חותם דרמטי. מדי פעם בפעם מושחלת פנימה איזו מטאפורה בינונית בנוסח "הדופק שלי נשמע כמו התופים של הסקס פיסטולס", שכמו נועדה לתת תוקף פואטי לאזכורים הבלתי פוסקים. אבל אם מוציאים החוצה את כל הפופ הזה, מקבלים רומן חניכה סטנדרטי לחלוטין, שנכתב לפי העיקרון של העשייה הדוקומנטרית בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות - לא משנה איזה סיפור יש לך, מה שחשוב זה שיש לך סיפור, אז אל תתבייש לספר או לכתוב אותו.

האהבה תפריד בינינו

אני מפנה את שלו לספר "Nothing" של פול מורלי (Paul Morely), מבקר מוסיקה בריטי, חבר לשעבר בלהקת "ארט אוף נויז" וסופר מחונן (הספר יצא לאור ב-2000). כמו שלו, גם מורלי כתב סיפור אוטוביוגרפי שמתרחש בצלה של טרגדיה (התאבדותו של אביו). אבל בניגוד לשלו, אצל מורלי מוסיקת הפופ לא משמשת כרקע לא מחייב או משחק טריוויה, אלא מתקיימת כחלק בלתי נפרד מהווייתו ומאישיותו. מורלי מתאבל על מות האב ועורך השוואה מרגשת בין האובדן הפרטי שלו לאובדן של דמויות מפתח מעולם הפופ כמו אלוויס פרסלי, או סולן להקת "ג'וי דיוויז'ן", איאן קרטיס. אצל מורלי הפסקול של התבגרותו מעצב את התודעה שלו; הנוכחות שלו מכרעת. כל חובב מוסיקה יכול להזדהות עם האובססיוויות, התשוקה והמסירות שבה הוא מטפל באמנים ובשירים האהובים עליו. נקודת המוצא של מורלי היא ששיר הפופ יכול להציע לך גאולה אמיתית, להוריד אותך שאולה ולהרים אותך לפסגות. זה לא מתאבן, אלא ביג-דיל אמיתי. מורלי לא היה מורלי אם "ג'וי דיוויז'ן" לא היו מוציאים את "Love Will Tear us Apart" ב-1980, כמו שאני לא הייתי אני אם בגיל 12 לא הייתי מגלה את להקת "גאנז אנד רוזס" ומאוחר יותר את כל הלהקות והיוצרים ששינו והפכו אותי לאדם שאני היום.

שלו, לעומתו, רוצה מאוד שנאמין שהפופ הוא מאוד משמעותי עבורו - כפי שעולה כבר משמו של הספר, "ימי הפופ", אבל אני לא קונה את זה. כשהוא כותב "מייקל ג'קסון" או "פינק פלויד", אתה לא מרגיש אצלו שאותם אמנים הם אכן איבר מאיבריו. יכול להיות שהוא נפל קורבן להעדר מסורת של כתיבת פופ ישראלית, ועל בוסר שכזה אפשר למחול בקלות. אבל מי שמחפש עדויות ספרותיות לכוחה של תרבות הפופ להשפיע על אנשים צעירים, זה לא הספר שמדגים זאת. למעשה, ביחס הרנדומלי שלו ובמשקל הנוצה, "ימי הפופ" עלול לשחק לידיהם של אלו שעדיין טוענים שפופ הוא סתם נושא פורח לרפי השכל והרוח. זו לא האופוזיציה הרצויה לעמוס-עוזים למיניהם, ולכן נמשיך לחכות לרומן הפופ הישראלי הגדול הראשון.

ניסן שור הוא בעל טור בשבועון טיים-אאוט ומחבר "לרקוד עם דמעות בעיניים", בהוצאת רסלינג



'מודרן טוקינג'. פופ הוא עניין רציני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו