בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנק שיש לו מדינה | כלכלה פוליטית בעידן ניאו ליברלי

כיצד בנק ישראל, רשות בלתי נבחרת, שלא נדרשת לשאת בכל אחריות לתוצאות מעשיה, היתה לבעלת משקל דומה לזה של הממשלה הנבחרת

תגובות

בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו ליברלי

דניאל ממן וזאב רוזנהק. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 206 עמ', 79 שקלים

"אפילו ספר קטן שבהיכל צריך שיהיה לו מזל", אמרו חז"ל והתכוונו בוודאי לומר "צריך שיהיה לו טיימינג - עיתוי מוצלח". ואכן, המחקר-ספר "בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו-ליברלי" של דניאל ממן, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, וזאב רוזנהק, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, יצא לאור בעיתוי מושלם: בעיצומו של מאבק פומבי ומתוקשר בין נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לבין שר האוצר, יובל שטייניץ, על סעיפים אחדים בחוק החדש לבנק ישראל שמציע, מי אם לא, בנק ישראל.

כ-20 עימותים מסוג זה - חלקם קולניים, נטולי כפפות ופומביים ביותר, שנעשו תוך גיוס שחקני חיזוק זרים - התנהלו, על פי הספר, במשך 25 השנים שבהן הופרד בנק ישראל מכפיפותו המלאה למשרד האוצר והממשלה, ונעשה בפועל לרשות עצמאית המנהלת את המדיניות המוניטרית של ישראל בעצמאות כמעט מוחלטת ותוך התייחסות מינימלית ואפילו אדישות מסוימת לסדרי עדיפויות שונים מאלה שקבע לעצמו הבנק.

הספר טוען כי הבנק קבע וניהל מדיניות שרואה באינפלציה - כמעט בכל שיעור שהוא - את האויב מספר אחת של המשק ואילו את הברכה הגדולה ביותר למשק הוא תופש במה שהוא מכנה "יציבות מחירים". את שני אלה הוא משיג כמעט אך ורק באמצעי אחד המכונה "משמעת מוניטרית", שמשמעה הקטנת כמות הכסף שבידי הציבור, העסקים והממשלה. זו מושגת לרוב באמצעות ייקור הכסף, כלומר העלאת שער הריבית, שעל שיעורה הוא אחראי.

אולם בנק ישראל כבנק המרכזי לא מסתפק בשליטה מוחלטת בכמות הכסף ומחירו בשוק, אלא תובע מן הממשלה גם מה שמכונה "משמעת פיסקלית", שמשמעותה היא הקטנת תקציבי המדינה, ונאבק בדרכיו שלו כדי לסכל מדיניות של ממשלה נבחרת, המבקשת להשיג יעדים כלכליים-חברתיים באמצעות גרעון מוגדל, תוך הישענות על טיעון מעולם המחקר הכלכלי האקדמי כי תעסוקה מלאה ואינפלציה שמקורן בגרעון בתקציב המדינה אינן חלופות זו לזו. כלומר, אינפלציה אין משמעה פחות אבטלה. אביו של טיעון זה, אדמונד פלפס, זכה אמנם בפרס נובל לכלכלה ב-2006, אולם הוא לא המית את הטיעון שעדיין רווח מאוד בעולם האקדמי, שיש מתאם חיובי בין אינפלציה מתונה לצמיחה ובעיקר - לתעסוקה מלאה.

בהוכחה לכך שיש חסידים רבים מאוד לטיעון הזה - שבנק ישראל ניסה לבטל כמופרך - אפשר להיווכח בימים אלה ומול עינינו ממש: רוב ממשלות העולם מנהיגות גרעונות ענק כדי להציל את משקיהן ואת התעסוקה. אילו יעקב פרנקל, הניאו-ליברל האדוק ביותר מבין נגידי בנק ישראל (1991-2000), היה מייעץ להן ייתכן שהיה נשאר בהן המועסק היחיד.

רק גלובליזציה

ממן ורוזנהק מקפידים לכנות את התיאוריות והידע הכלכלי, שמקורו בכלכלנים ניאו-ליברלים כ"כלכלני". כלומר, ידע שיש לו רטוריקה ודיוקן כלכליים (מודלים, מתמטיקה וכיו"ב), אף שאינו כלכלי, אלא אידיאולוגי או פוליטי. לטענתם זהו ידע מגויס של "קהילת הידע הכלכלני", כך הם מכנים אותם. לטעמי, זו עמדה אידיאולוגית במסווה של עמדה אובייקטיווית שאינה נופלת מזו שהם מבקרים אותה.

לא היה נגרע דבר מטיעוניהם ומניתוחיהם דבר אילו היו קוראים לאותם אנשים פשוט "כלכלנים" ומוכיחים, כפי שהם מיטיבים להוכיח, שהצלחתם הגדולה לא היתה באמת מדעית, כפי שהם התיימרו לייצג, אלא ביכולת המופלאה שלהם לייצר קואליציה שהורכבה מפקידות האוצר, פוליטיקאים ישראלים בכירים, פרופסורים מן האקדמיה, גורמי ממשל ואקדמיה אמריקאים וקרן המטבע הבינלאומית שתשכנע בכך שאינפלציה היא אויב, שיציבות מחירים היא ערך עליון, שגרעון בתקציב הוא אסון, ששער חליפין נייד הוא ברכה, שצו השעה הוא השתלבות בגלובליזציה, שבנק מרכזי עצמאי וחזק הוא חלק ממערכת כלכלית מודרנית, ושהימנעות מהכרה בכל אלה גוזרת נידוי של ישראל ממפת הקידמה הכלכלית וגוזרת אסון על המשק.

זו היתה רטוריקה מנצחת, קובעים ממן ורוזנהק: "הצלחתו (של בנק ישראל היתה) להציב את עצמו בשדה כסוכנות א-פוליטית המשמיעה את הקול הסמכותי של המומחיות בענייני הניהול הכלכלי - מומחיות הנשענת על ידע מדעי מקובל שקשה לערער על אמיתותו".

בספר נטען אף כי בנק ישראל, בעיקר מתקופת הנגיד יעקב פרנקל, השיג את העוצמה הנדרשת כדי לשבש ביעילות מהלכים פוליטיים, שיזמו שתי הרשויות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, הכנסת והממשלה. כך, לדוגמה, פועלת השיטה: ב-1993 התרחשה התרחבות כלכלית בעקבות התקדמות התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, שגרמה לעליית מחירים. בנק ישראל הגיב על התרחבות זו בשבע העלאות ריבית בתוך שנה אחת, מתארים ממן ורוזנהק, עד לרמה של 17% ו"המדיניות המוניטרית האנטי-אינפלציונית התקיפה שנקט בנק ישראל הציתה מחדש את העימות בינו לבין משרד האוצר ונציגי האינטרסים העסקיים". כך רשות בלתי נבחרת, שלא מושת עליה מורא הבוחר, ואינה נדרשת לשאת בכל אחריות אישית או מוסדית לתוצאות מעשיה, היתה לבעלת משקל דומה לזה של הממשלה הנבחרת והנושאת באחריות.

לגייס את הפוליטיקה

ממן ורוזנהק מתארים ומנתחים בספרם את מקורותיה של עוצמה זו בכלים של סוציולוגים ואנשי מדע המדינה. המחקר מתאר פוליטיקה של כלכלנים, אשר עושים שימוש ברטוריקה של כלכלה כדי לצבור עוצמה פוליטית במטרה לקדם סדר יום פוליטי-כלכלי-חברתי, הרצוי להם והנראה להם ומוצג על-ידם כאמת מדעית צרופה ומוחלטת, תוך הדרת הפוליטיקה והפוליטיקאים מן הזירה. על פי הספר הפרדוקס הוא, שעוצמה זו הוגשה על טס של כסף לבנק על ידי המערכת הפוליטית עצמה בלי שהוא עצמו ביקש אותה, וכאשר הבנק קיבל אותה הוא לא ביקש להרחיק את הפוליטיקה מן הכלכלה, אלא לגייס אותה יחד עם פקידות משרד האוצר (בדרך כלל) לשרת את סדר היום שלו.

לאורך כל הספר חוזרים המחברים ושוזרים ומוכיחים את הטיעון המרכזי שלהם כי בנק ישראל הצליח לזכות בעוצמה פוליטית וכלכלית כה רבה, משום שהבנק והקהילה האקדמית (לא כולה - וזאת אין השניים מציינים במפורש), שתמכו בחיזוקו השכילו לחבר באופן משכנע את מדיניות הבנק למדיניות הניאו-ליברלית שהלכה והתעצמה במערב מראשית שנות ה-80 של המאה ה-20: "התהליכים הגלובליים משמשים בעצם משאב בידי שחקנים מקומיים המבקשים לקדם את פרדיגמת המדיניות הניאו-ליברלית. טענתנו היא אפוא שהתעצמות הבנק המרכזי בישראל התרחשה על בסיס יחסי הגומלין בין שחקנים ותהליכים שפועלים בשני שדות מוסדיים... הראשון הוא הגלובלי ובו מתחולל כאמור מאז שנות ה-80 תהליך של התחזקות פרדיגמת המדיניות הניאו-ליברלית... השדה השני הוא המקומי ובו מתחוללות דינמיקות של שינוי בכלכלה הפוליטית הישראלית... התמורות המבניות והמוסדיות שחלו מאמצע שנות ה-80 יצרו מערך חדש של יחסי כוחות בין שחקנים שונים, מדינתיים ולא מדינתיים, והוא שעמד ביסוד התהליך של התעצמות בנק ישראל". ובהמשך: "השדה המקומי הוא אפוא הזירה שבה מתנהלת הפוליטיקה של עצמאות הבנק המרכזי בישראל, מתוך קונפליקטים רבי עוצמה בין שתי סוכנויות מדינתיות שמתחרות על מעמדן בשדה הפוליטי-כלכלי: בנק ישראל ומשרד האוצר".

שחקני חוץ

בנק ישראל ומשרד האוצר ניהלו מאבקים רבים שחלקם, למרבה הפלא, התנהל על המדיניות הפיסקלית והמוניטרית הרצויות ולא רק על כוח וכוח בלבד. "למרבה הפלא", משום שההשקפה הכלכלית של שני מוסדות אלה מאז יולי 1985 - כשהונהגה התוכנית לייצוב המשק, שהיתה בעצם המהפכה הכלכלית (חברתית) הניאו-ליברלית של ישראל - היא כמעט זהה ומהותה ועיקרה: צמצום ניכר של מדינת הרווחה. ובכל זאת, שרי אוצר ופקידי אוצר הבינו, בשורה של מחלוקות, כי יכולתם לנהל מדיניות כלכלית על פי הבנתם את צורכי המשק והחברה נתקלת באנשי בנק ישראל (לא כולם. השניים מיטיבים להצביע על מחלוקת עניינית אחת בין אנשי הבנק עצמו באשר למדיניות הרצויה). אבל רובם הם אנטי-אינפלציוניסטים קיצוניים ממש, שיש בידיהם עוצמה לא מבוטלת ואשר לא היססו באחת מן המחלוקות לגייס נגידי בנקים מרכזיים בעולם שיתמכו בעמדותיהם. כך מתואר בספר כי באחד מסיבובי המחלוקת בין ראשי בנק ישראל לממשלה ולאוצר על תיקונים שונים בחוק בנק ישראל, שראשי הבנק התנגדו לו נמרצות וביקשו לסכלם בכל דרך, לא היסס נגיד הבנק דוד קליין (2000-2005) לבקש מן המחלקה המשפטית של הבנק המרכזי האירופי לבדוק את מידת ההתאמה של הצעת החוק לתקנים המקובלים ביחס למעמדם של הבנקים המרכזיים באיחוד האירופי. כאילו קיים תקן בנקאי או כלכלי כלשהו שעל ישראל לעמוד בו.

אפשר לומר באירוניה כי האוצר, שתמך תמיכה נלהבת בעצמאות ובחיזוק בנק ישראל, מצא עצמו לעתים כמי שהבנק קם על יוצרו. גם סטנלי פישר פעל נמרצות, כשחקן חיזוק זר וכבלדר של משרד החוץ האמריקאי בשנות ה-80, להמריץ את עצמאות הבנק, כפי שמתואר בספר: "בכינוס לציון עשור לתוכנית הייצוב הודה סטנלי פישר כי הוא וסטיין שכנעו את מזכיר המדינה (ג'ורג' שולץ, י"ב) לרמוז כי אם לא תאמץ את תוכנית הייצוב אשר כללה סעיף המתייחס לרפורמה בחוק בנק ישראל, היא לא תקבל את הסיוע המיוחד". אירוני הדבר שאותו סטנלי פישר נאבק בימים אלה על ריבונותו.

מחקרם של ממן ורוזנהק אינו נקי מפגמים, שהגדול שבהם הוא השתעבדותם היתרה להציג את נגידי בנק ישראל וראשיו לדורותיהם כאנשים צינים ומניפולטיווים, שאין להם סדר יום כלכלי אמיתי, שהם מאמינים בו ומשוכנעים כי הוא בדוק וראוי ליישום. ראייה חד צדדית זו פוגעת לא רק בטיעונים אחדים, אלא גם גרמה למספר שגיאות עובדתיות. כך, למשל, הם טוענים כי הנהגת יעד אינפלציה על ידי בנק ישראל ב-1992, לאחר שהונהג לראשונה בניו זילנד ב-1990, "הפכה במהירות למודל בעל מעמד מרכזי בשדה הפוליטי-כלכלי ועד כה אומצה על ידי יותר מ-20 מדינות". כמעט 20 שנים חלפו ו-24 בנקים מרכזיים בלבד אימצו את היעד. זו אינה מהירות וזה אינו מעמד מרכזי. הפדרל ריזרב האמריקאי והבנקים המרכזיים של אירופה לא אימצו אותו. אגב, מחקר שפירסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל באוגוסט 2007 קבע, כי מתוך 15 קביעות יעדי אינפלציה כשל הבנק 12 פעמים בהשגת יעד זה. בנק ישראל, אחרי הכל, אינו כל יכול, אבל הוא לפחות מנסה. ליבת המחקר החלוצי על עלייתו ועלייתו של בנק ישראל היא מרתקת, מבוססת במידה הראויה, משכנעת וחשובה; מעלתו הגדולה של המחקר היא בהפקעת הדיון בכלכלה מן הכלכלנים ומתן פרספקטיווה פוליטית לדיון שכלכלנים היו מבקשים לדון בו בדרכים המקובלות עליהם.

עבודת הדוקטורט של יאיר ברק עוסקת בהיסטוריה של ההפרטה בישראל



הנגיד סטנלי פישר על רקע בנק ישראל. מאבק על ריבונותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו