קריאה מחודשת בסיפוריו של א"ב יהושע: מפלטו של הפטריוט - ספרים - הארץ

קריאה מחודשת בסיפוריו של א"ב יהושע: מפלטו של הפטריוט

קריאה מחודשת בסיפוריו המוקדמים של א"ב יהושע מאפשרת להבין את המנגנון שבאמצעותו בנה זהות לגיבוריו, וגם לקוראיו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מסע הערב של יתיר אברהם ב. יהושע. הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 104 עמ', 62 שקלים

"גאות הים", המעניין מבין שלושת הסיפורים בקובץ "מסע הערב של יתיר", הוא כרוניקה של התאבדות שאינה מסופרת כהתאבדות אלא כדבר אחר. אדם מתאבד במשך הסיפור באטיות, בשיטתיות, לעיני הקוראים, אבל אומר לעצמו ולהם שהוא עושה משהו אחר (נענה לציווי מוסרי, ממלא את שליחותו).

גיבור הסיפור והמספר שלו הוא סוהר צעיר שנשלח מטעם "הממלכה" לעבוד בבית סוהר על אי נידח. חודש לאחר שהוא מגיע, מציע לו רב הסוהרים להישאר לבדו בבית הסוהר ולשמור על האסירים, בזמן שהוא ויתר הסוהרים יימלטו להרים מפני הים הגואה, המאיים להציף את בית האסורים העתיק. "כשנודע לי שבי בחר רב הסוהרים מכל אנשיו, אני נדהם, כמעט נופל לרגליו באושר. נושך את שפתותי שלא תתמלט צעקה מגרוני".

במשפט הקצר הזה, תגובת הסוהר לבקשה של רב הסוהרים, ניכרת הפואטיקה של "גאות הים", שנכתב ופורסם לראשונה ב-1962. הוא יכול להיקרא כתגובה של שמחה למשמע הבשורה, אבל יכול גם להיקרא אחרת, כמשפט המסגיר תגובה של צער והתנגדות אשר לא מרשה לעצמה להתנסח באופן מודע או מפורש. העריכה החדשה של הסיפור מבליטה את ההיבט הכפול הזה; בנוסח שפורסם בקובץ "עד חורף 1974" נושך המספר את שפתותיו כדי "שלא תתמלט זעקת חמדה" מגרונו - ואילו כאן נשמטה ה"חמדה".

הסיפור הכפול מאפיין לא מעט מיצירותיו של יהושע; הוא נוצר באמצעות מספר-גיבור שרמת המודעות שלו לעצמו נמוכה יותר מרמת המודעות של הקוראים. הפער בין רמות המודעות יוצר שני סיפורים: זה שהמספר-הגיבור מספר לעצמו ולקוראים, וזה שהקוראים קוראים מאחורי גבו. הפער בין הסיפורים הוא המקור להשתלבות יחד של הטראגי והקומי ברבות מיצירותיו המוצלחות יותר של יהושע, בעיקר ב"מולכו" הנפלא. ב"גאות הים" - ויותר מזה בשני הסיפורים האחרים בקובץ, "מסע הערב של יתיר" (1959) ו"חתונתה של גליה" (1960) - האפקט של הפער הוא בעיקר טראגי, והקומי רק מבצבץ כאפשרות שתתפתח בכתיבתו המאוחרת של יהושע.

מהו הסיפור שמספר לעצמו הסוהר הצעיר, שנשאר בבית האסורים כדי להשגיח על הרוצחים הקשישים הכלואים בו עד שיבוא הים וישטוף את האי הנידח? זה מין סיפור פטריוטי: הוא נשאר כדי למלא בדבקות אחר תקנות הממלכה הכתובות ב"ספר התקנות", ספר שבו הוא הוגה יומם וליל. לכאורה, ניתנת לו אפשרות להימלט בסירת הצלה מבית האסורים לפני טביעתו, אך ברגע האחרון הוא מוותר עליה.

"עכשיו גם אני עומד לברוח. בידי מי אפקיד אני את בית האסורים? לרגע מבקש אני להניח את ספר התקנות האהוב באמצע המסדרון האפל, במרכז הבית המוצף, אולם יודע אני שהמים ישטפו אותו כחפץ חסר רוח חיים... כהרף עין אני בא לכלל החלטה אמיצה, כיאה לנציגו האישי (עד לעורר דמעות אושר) של המלך בבית האסורים" - והוא מחליט להישאר על האי.

הסיפור הפטריוטי כאן מכסה או מנסה לכסות על תשוקת ההתאבדות. וחשוב לדייק: הסיפור הפטריוטי לא גואל את המספר ולא הורג אותו, הוא פשוט מאפשר לו להתאבד תוך שהוא מסתיר ממנו את המשמעות האמיתית של מעשיו ומסווה את האלימות של ההתאבדות בעולם הערכים הפטריוטי ובאוצר המלים שלו ("נאמנות", "אומץ לב").

*

מיהו המספר-הגיבור ב"גאות הים"? כמו לא מעטים מגיבוריו של יהושע, אין לו שם. יש לו תפקיד, כלומר מקום בהייררכיה של הממלכה, אבל שום דבר חוץ מזה. אין הוא דבר אלא מה שאמרה עליו הממלכה. הוא דמות ריקה מ"זהות", המתמלאת באמצעות היענות להגדרות וציוויים זהותיים המוכתבים לה מבחוץ ("נציגו האישי של המלך בבית האסורים"), ציוויים שאותם הדמות הזאת לכאורה מקבלת אך ורק באהבה ("עד לעורר דמעות אושר"), אבל למעשה גם משתוקקת לדחותם בלי שהיא מרשה לעצמה להביע זאת באופן מודע (אפשר לקרוא את הדמעות גם כבכי; ה"אושר" הוא הרי תוספת פרשנית של המספר הלא-מודע).

ב-1964, שנתיים לאחר פרסום "גאות הים", כתב מבקר הספרות ברוך קורצווייל ב"הארץ" כי א"ב יהושע הוא סופר "כישרוני, אם גם רחוק מלהיות מקורי... הוא חקיין מוכשר" (שנים אחדות לאחר מכן, כשכתיבתו של יהושע התרחקה מהסימבוליזם של הסיפורים המוקדמים ונהפכה לריאליסטית יותר, קורצווייל חזר בו ושיבח את יצירותיו). קורצווייל התכוון בוודאי לכך שסיפוריו המוקדמים של יהושע נכתבו בהשפעה ניכרת של קפקא ועגנון. אבל בדברי הביקורת המרושעים-משהו שכתב מקופלת בעיני גם הבנה לא לגמרי מודעת של מקוריותו של יהושע כמספר.

יהושע הוא אכן מספר שעסוק בחיקוי - ואין עוד סופר ישראלי שהתקבלותו אל הקאנון הספרותי היתה כרוכה בדיון כה נרחב בהשפעות הספרותיות עליו (עגנון, קפקא, פוקנר), דיון שיהושע עצמו תרם לו בשמחה - אבל הוא עסוק בחיקוי לא משום שהוא מחקה ביצירותיו יצירות אחרות, אלא משום שהחיקוי עצמו, כפרקטיקה של כינון זהות, הוא אחד הנושאים החשובים בספריו. בכתיבה הספרותית של יהושע על ואת החיקוי מקופלים מקוריותו הרבה וכוחו כסופר.

יהושע הוא בוודאי הסופר היחיד מבני דורו, שבכתיבתו שב והוצג כינון "הזהות" כמעשה של שינון, של ציטוט חקייני, של "חזרה על" (חשבו על נעים המדקלם את ביאליק ב"המאהב", על מולכו העורך מסע שורשים פארודי בגרמניה בעקבות אשתו המתה) - ולא של איתור גרעין-אישיות מהותי (כלומר של "חזרה אל"). בסיפוריו המוקדמים יש להבנה הזאת של הריקות המהותית של הזהות בעיקר תוצאות טרגיות. ביצירות מאוחרות יותר, כמו "מולכו" או "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ניכר גם ההיבט המשחרר של הריקות הזאת - החופש היצירתי, המשחקי, שהיא מאפשרת לאדם ביחס ל"זהותו". ההכרה הזאת הפכה את יהושע גם לסופר מתחדש ומפתיע - סופר שמכיוון שגם תפישת "הזהות הספרותית" שלו גמישה מאוד, מצליח להתנסות בסוגים רבים של סיפור ונקודות מבט.

אגב, גם בכתיבתו המסאית יהושע מרבה לעסוק בשאלת הזהות, למשל בספרו האחרון, "אחיזת מולדת", שראה אור בשנה שעברה - אבל שם הוא מספר עליה סיפור אחר לגמרי. במובנים מסוימים, אפשר לקרוא את העיון ואת הפרוזה של יהושע כמו את הסיפור הכפול ב"גאות הים": יצירתו העיונית של יהושע על הזהות היהודית או הישראלית היא מין קריאה אובססיווית-משהו ב"ספר התקנות", כדי למצוא בו משמעות וגאולה; ואילו יצירתו בפרוזה היא התבוננות משועשעת, רוויית אירוניה, בדבקות הזאת של יהושע המסאי ב"ספר התקנות" של הממלכה.

האמת ניתנת להיאמר, שהקריאה בסיפורים האלה ממרחק השנים לא קלה. ובמלים אחרות: לא כולם הזדקנו טוב. חוקר הספרות וההיסטוריון גרשון שקד כתב כי הסיפורים "חוללו מהפכה בנורמות הספרותיות והתימטיות והביאו למפנה של ממש בסיפורת העברית", אבל ממרחק הזמן קשה לחוש בכך.

נדמה לי שהתופעה הזאת אינה ייחודית לסיפורים של יהושע ומאפיינת את רוב הפרוזה המוקדמת של סופרי "דור המדינה" (אולי למעט הסיפורים בקובץ הראשון של אהרן אפלפלד, "עשן") - וזאת בניגוד לרוב המשוררים הבולטים בני-הדור (זך, עמיחי), ששירתם המוקדמת שומרת על חיותה ועל רעננותה.

לכאורה יש בזה משהו פרדוקסלי - רבים מן הסיפורים הללו, בסימבוליזם האלגורי שלהם, אינם מתרחשים בתוך מציאות היסטורית קונקרטית ומבקשים להיות על-זמניים. אבל יכול להיות שזה בדיוק העניין. הסימבוליזם האלגורי שלהם נקרא היום בקושי רב, גם מכיוון שהוא נושא מעט מדי "מציאות היסטורית", כאילו חסר את התנופה ואת התוקף שמעניקה ההיסטוריה לאמת הנחשפת בספרות. יתר על כן, מכיוון שהסיפורים נושאים בתוכם כה מעט היסטוריה, המהפכנות שלהם, בהקשר ההיסטורי שבו נכתבו, לגמרי נעדרת מן הטקסט; אין בהם שום עדויות להיסטוריה עצמה - ולפיכך גם לא למהפכה שהם מחוללים לכאורה. להיפך - בעיני יש משהו כנוע בסיפורים הללו, מאוד לא "מהפכני" ומשוחרר, ודווקא ביצירות המאוחרות של יהושע אני מוצא לפעמים את המהפכה ששקד דיבר עליה.

לבסוף, גם ללשון הסיפורים יש השפעה על קריאתם כיום. בניגוד לשירה המוקדמת של משוררי דור המדינה, שביקשה והצליחה לקרב את לשון השירה ללשון הדיבור ולכן נקראת עדיין בקלות רבה, הסימבוליזם האלגורי של כמה מהסיפורים המוקדמים של יהושע ובני דורו ייצר לפעמים לשון "ספרותית" כבדה מדי, שנקראת היום כמלאכותית יתר על המידה.

המקומות היחידים שבהם הטקסט המוקדם של יהושע לא מתבטל בפני הכובד של הסימבולי הם הרגעים של ההומור. אז אפשר להכיר את המספר המשעשע כל כך והמתוחכם שהוא יתפתח להיות. הנה למשל בסצינה הבאה, שלא מפסיקה להצחיק אותי גם אחרי אינספור קריאות: המים כבר מציפים את בית האסורים והסוהר מוציא את האסירים הקשישים מתאיהם תחת איומי תת-מקלע ומרכז אותם בחדר אחד; אבל בלב המהומה האלימה הזאת, מה שמעניין אותו הוא שהאסירים לוקחים אתם את ספריהם, והוא נעלב: "בשורה ארוכה עוברים הם על פני, בוססים יחפים בשלוליות המים. הם עולים בשלוש המדרגות ובאים אל המשרד. המנוולים לא שכחו לקחת עמם את ספריהם, למקרה שאטיל עליהם שעמום".

גאות הים, הפתיחה:

כבר שבועיים ימים שסערה משתוללת באיים הדרומיים, "ומיום ליום מחמירה. לפתע הכל מתערפל, וגושי עננים ספוגי מים משתרעים על המישור כערמות של צמר-גפן מלוכלך. או סופת ברד צלולה וקרה מטאטאה את השממה ומצליפה ממושכות בבניין בית-האסורים האפור. האם פלא הוא שהלילה, בשעות הקטנות, בעוד הסופה מסתערת בשיא עוצמתה, שלח לפתע רב-הסוהרים את הסוהר-התורן אל קיטוני להעירני משנתי פקוחת-העיניים ולקרוא לי אל המשרד כדי לקבל הוראות ליליות מפתיעות?

עדיין מהדהדים דבריו של השליח באפלה שבין הקירות, ואני, כמות שאני, ורק אני, זוחל-יוצא עירום מתחת לשמיכות הצמר הגסות, ואילו שאר השותפים בחלומותי גוועים להם בין קמטי הסדינים. רועד מצינה אני מעלה אלי את חלוק השירות המוכתם, ובעוד אצבעותי רצות על שורת הכפתורים הארוכה, נטוי ראשי להאזין לסערה. חדש אני בבית-האסורים ועדיין טירון בשירות, לפיכך פקוח אני אל כל שסביבי ומבקש מאוד להצטיין בעבודתי. אלמלא החלומות המשבשים את דעתי בלילות, הייתי רשאי לחשוב עצמי סוהר למופת. רק לפני חודש סיימתי את הקורס המייגע לסוהרים; שם למדתי לקלוע בתת-מקלע ולא להחטיא, לדלג מעל משוכות גבוהות, להיאבק בקרב פנים-אל-פנים, ולהבין את הכתוב בצמצום בספר-התקנות. האם משום שראו ששתקן אני, חשבו שגם את יצרי אני כובש, ושלחוני לשרת בבית-הסוהר הקטן הזה, באי הנידח? אומנם אסורים כאן פושעים אמיתיים, רוצחים שנחונו מן הגרדום ונידונו למאסר עולם, אולם מעטים הם, וכבר זקנים מופלגים.

אני מגשש בחשכה אחר נעלי. אינני מדליק נר או עששית, חס אני על רכוש הממלכה. האם יש תקנה המתירה לסוהר הרהורי-לב בשעת מילוי תפקידו? אינני יודע. עד שלא אתן את הדעת על כל תג שבספר-התקנות ואברר דבר לאשורו, רשאי אני ליהנות מן הספק. אבל יודע אני שאפילו אשתוק - פני יסגירו אותי, לפחות אל רב הסוהרים הזה, שאליו אני צועד עתה גאה ונפעם, לבוש כהלכה, בעיצומו של הלילה; חולף דרך מסדרון התאים, אשר אור-תמיד דמדומי, מן העששיות התלויות על הקיר, מאיר אותו כל הלילה למלוא אורכו ולעומק תאי-האסירים שמשני צידיו; מעפיל בשלוש מדרגות למשרד; מתייצב ומצדיע לפי הכללים.

הוא יושב אל שולחן-הכתיבה שלו, ער בכל שעה משעות הלילה. קצין קטן-קומה בגיל העמידה, ששערו כסוף ופניו יבשות וחמורות להפליא. איש אסכולה ישנה, שאני מעריצה. הווילונות משולשלים על החלונות המסורגים, והסמלים האדומים הענקיים של הממלכה רקומים עליהם במלוא הדרם. שני כלביו ארוכי-הגפיים רובצים על השטיח מולי ומתבוננים בי בעצבות אצילית. רק הברד הצולף בחלונות מפר את הדומייה השוררת אצלנו באורח כה מושלם ומעורר כבוד. מפקדי מיישיר אלי את עיניו, והן יוקדות באיזו תאווה גלויה, העומדת בניגוד גמור לארשת פניו החמורה. הוא פותח בדיבור ישיר ומצומצם, שעיקרו הודעה מופלאה:

הים עומד לגאות ולהציף את האי שלנו.

איך נודע לו הדבר? לא מפיהם של אי-אלו חזאים מפוקפקים, שאינם יודעים דבר על האי שלנו, ואף לא מאיזו קריאה בהולה מעיר הבירה מטעם הממונים עליו, שכלל אינם זוכרים אותנו.

דרור משעני הוא עורך ספרי המקור בהוצאת כתר

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ