בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פותחים ספר: טייס קרב | אנטואן דה סנט-אקזופרי

אנטואן דה סנט-אקזופרי חיבר במלחמת העולם השנייה לא רק את ספרו "הנסיך הקטן", אלא גם את שני הטקסטים הרואים אור בימים אלו בספרית פועלים: "טייס קרב" | "מכתבים לבן ערובה" (מצרפתית: גדעון טיקוצקי). ב"טייס קרב" חולק סנט-אקזופרי את חוויותיו משירותו כטייס קרב במערכה האבודה של 1940

תגובות

אין ספק, אני חולם. אני בתיכון, בן חמש עשרה, פותר בשקידה תרגיל גיאומטריה. אני משתמש כראוי במחוגה, בסרגל, במד הזווית, שעון על אותה מכתבה שחורה. אני שלו וחרוץ. כמה חברים, בסמוך אלי, מדברים בשקט. אחד מהם כותב שורת ספרות על גבי לוח. אחרים, רציניים פחות, משחקים ברידג'. מזמן לזמן אני שוקע עמוק יותר בחלום ושולח מבט בעד החלון: ענף מתנודד מעדנות בשמש. אני מתבונן זמן רב. אני תלמיד מפוזר... אני נהנה לטעום את השמש הזאת ולהתרפק על אותו ניחוח ילדות של מכתבה, לוח וגיר. באיזו הנאה אני מסתגר באותה ילדות מוגנת! אני יודע היטב: תחילה הילדות, התיכון, החברים... לאחר מכן תור הבחינות. ואז מקבלים איזו תעודה, וחוצים, בלב כבד, שער מסוים - שמעבר לו הופכים בבת אחת לאנשים. ואז כל צעד על גבי האדמה נעשה כבד יותר. עולים על דרך החיים: הצעדים הראשונים בדרכך. לבסוף עומד נשקך למבחן, והפעם כנגד יריבים אמיתיים. הסרגל, האנך, המחוגה ישמשו לבניית העולם או למיגור האויבים. הקץ למשחקים!

אני יודע שבדרך כלל תלמיד בית ספר תיכון אינו חושש להתמודד עם החיים. תלמיד תיכון רוקע ברגליו בקוצר רוח. הייסורים, הסכנות והמרירות של חיי אדם אינם מרתיעים תלמיד תיכון. אלא שאני תלמיד תיכון מוזר. אני תלמיד תיכון שיודע את אושרו ושאינו נחפז כל כך להתעמת עם החיים...

דוטרטר עובר. אני מזמין אותו.

"בוא שב, אקרא לך בקלפים..."

ואני, מאושר, שולף לו אס עלה.

דוטרטר יושב מולי, ליד מכתבה שחורה כשלי, ורגליו משולשלות. הוא צוחק. אני מחייך בענווה. פניקו מצטרף אלינו ומניח את זרועו על כתפי:

"ובכן, חבר?"

אלוהים, כמה כל זה נחמד!

מורה-משגיח (האם זה מורה-משגיח?) פותח את הדלת לזמן שני חברים. הם מניחים מידם את הסרגל, את המחוגה, קמים ויוצאים. אנו עוקבים אחריהם במבטינו. מבחינתם, ימי התיכון תמו. מניחים אותם לגורלם. הידע שרכשו עומד לצאת מן הכוח אל הפועל. הם הולכים, כגברים, לבחון את תוצאות חישוביהם על אויביהם. איזה תיכון מוזר הוא זה, שאיש-איש מסתלק ממנו בבוא תורו, ללא פרידות ממושכות. שני החברים האלה אפילו לא הביטו בנו. ועם זאת, מקרי החיים עשויים בהחלט להובילם הרחק יותר מסין. הרחק הרבה יותר! כאשר החיים, אחרי התיכון, מפזרים את האנשים, היכולים הם להישבע שישובו להיפגש?




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו