שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לשק קולקובסקי 2009-1927 | על סטריאוטיפים לאומיים

מיני-הרצאה טלוויזיונית. תירגם מפולנית מיכאל הנדלזלץ

לשק קולקובסקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לשק קולקובסקי

לא לעתים קרובות מזדמן לנו לראות שחלק ניכר מן המרחב הרוחני שלנו, של התפישות וסוגי התגובה על העולם ועל אנשים אחרים, מעוצב או מעובד באמצעות סטריאוטיפים, כלומר הכללות שנוצרו באופן ספונטני, כאילו אמפירי, אשר - ברגע שנתקבעו - כמעט שאי אפשר לתקנן על בסיס התנסות מאוחרת יותר. זה מערך טבעי, וייתכן שאף מיטיב, של הדעת: הסטריאוטיפים - של דברים, אנשים, אומות, מקומות - הם שונים, אחדים ניתנים לביסוס, אחרים אמיתיים למחצה או שגויים לחלוטין, אבל מכיוון שהם חיוניים לביטחון השכלי שלנו, בדרך כלל הם מצליחים לגבור על התנסויות סותרות, אלא אם כן הם גורמים נזק ממשי. אם הם מוטעים, אבל לא מזיקים בפועל, הם נשמרים ללא שינוי, כי אנחנו חשים בטוחים יותר ברוחנו להיאחז בסטריאוטיפים מוטעים, מאשר להיות במצב מתמיד של ערנות בלתי פוסקת של תיקון סטריאוטיפים, המביא את דעתנו למצב של אי-ודאות בלתי פוסקת ואפילו תוהו ובוהו.

מבחינה זו, סטריאוטיפים לאומיים אינם שונים מאחרים. על פעולתם של סטריאוטיפים אפשר ללמוד מדוגמה שרירותית. אנגליה, כידוע, היא בעלת מוניטין של ארץ גשומה. המוניטין הללו מבוססים לא על מחקר נתונים של סטטיסטיקה מטאורולוגית, אלא על כמו-הכללה ספונטנית. כשהמוניטין נתקבעו, היגיון מסוים, או ליתר דיוק מנגנון לא-הגיוני ייחודי, מתחיל את פעולתו. כשבצרפת יורד גשם, פשוט יורד גשם. אבל כל יום גשום באנגליה מאשר את הסטריאוטיפ: זו ארץ גשומה. אבל הכלל ההפוך אינו עובד: יום שמש באנגליה הוא חסר משמעות הגיונית, ואינו עומד בסתירה למוניטין של ארץ זו. החשיבה היום-יומית הרגילה שלנו איננה ניתנת לריפוי בעניינים כאלה, כי אינה מקבלת, ואף לא תקבל, ככל הנראה, את העקרונות ההגיוניים של פופר; אנו זקוקים לסטריאוטיפים כי בסיכומו של דבר אנחנו במצב שכלי איתן יותר כשהם נותרים שלמים בנפשנו.

זה חל, כמובן, גם על סטריאוטיפים לאומיים. כל עם או שבט מייצר את הסטריאוטיפים של שכניו, וגם של שבטים אחרים, המוכרים יותר או פחות; הסטריאוטיפים הללו חושפים למחצה כבוד, ולמחצה בוז. כך, למשל, אנו "יודעים" שהגרמנים הם ממושמעים וחסרי חוש הומור, שהאנגלים מיושבים ובעלי אופקים צרים, הפולנים אמיצים ולא כשירים לעבודה שיטתית, יהודים אינטליגנטים וחסרי טאקט, האמריקאים ידידותיים לבני אדם ונאיוויים, הצ'כים יודעים לעבוד קשה והיטב והם קטנוניים וחמדנים, הצרפתים הם בעלי הומור ולא רציניים, האיטלקים יודעים לשמוח בחייהם אבל אי אפשר לסמוך עליהם, הם גם מרמים וכך הלאה. אף פעם לא יחסרו דוגמאות המחזקות את הסטריאוטיפ, ודוגמאות סותרות אינן נחשבות; הסטריאוטיפים תמיד מוגנים היטב, וכשאנו נתקלים בסתירה, יש לנו תמיד רשת ביטחון בלתי מכזיבה: "כן, כמובן שיש יוצאים מן הכלל", "כמה מידידי הטובים ביותר" וכדומה.

בחינת הסטריאוטיפים יעילה לא מפני שהיא יכולה לנפץ או לערער אותם: ככל הנראה אין כוח שיוכל לרסק תבניות המושרשות היטב בדעת האנושית. תבניות כאלה משתנות לא כתוצאה מטיעונים הגיוניים או סטטיסטיקות, אלא מפני שהתנאים החברתיים תובעים תמונה אחרת. אין להניח שאפשר להסביר את השמדת היהודים על ידי אנשיו של היטלר באמצעות סטריאוטיפים שליליים של היהודים שהיו קיימים עוד קודם לכן. כמובן, אנשיו של היטלר ניצלו והעצימו במיומנות וביעילות את הסטריאוטיפים האלה, כשהתברר שהגרמנים היו זקוקים לשעיר לעזאזל כדי להשליך עליו את כל אסונותיהם וצרותיהם; אך אותם אסונות וצרות גרמו לכך שתוכנית ההשמדה ההיטלראית נראתה קבילה (היהודים הגרמנים היו, בהשוואה לפולנים, מתבוללים היטב מבחינה תרבותית במידה רבה, אך פטריוטים גרמנים; הם אף היו קבוצה קטנה לעומת נוכחותם בפולין; ובכל זאת דווקא בגרמניה היתה האנטישמיות כל כך רצחנית).

הסטריאוטיפים הלאומיים אינם טומנים בחובם בהכרח את זרעי השנאה; זה נכון בכמה מקרים, אבל לא בכולם. מכתתים אותם לנשק קטלני כשנסיבות אחרות - בעיקר מלחמה או סכנת מלחמה - דורשות זאת. ארצות שמעולם לא נלחמו זו בזו, או לפחות לא נלחמו במשך תקופה ארוכה, נוטות ליצירת סטריאוטיפים רכים יותר של העם השני, אם כי לעתים רחוקות אלה דיוקנאות תמימים וחיוביים לגמרי.

היהודים, מאחר שחיו בכל ארצות אירופה, נהנו, אם אפשר לומר כך, מ"זכויות יתר". השוני בין סטריאוטיפים אלה בהתאם לנסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות הם נושא למחקר נפרד. אי אפשר עם זאת שלא להזכיר שסטריאוטיפים אלה כללו לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, לצד תכונות שליליות המקובלות במידה זו או אחרת בעוינויות שבטיות, גם האשמות קטלניות ברציחות על רקע פולחני. בין איכרים אפשר היה לשמוע לפעמים סיפורים מדהימים; כילד בן אחת-עשרה שמעתי מאיכר בכפר שהיהודים אינם מסוגלים לראות את השמש; כששאלתי אותו למה, אם כך, הם אינם מרכיבים משקפי שמש הוא ענה: הם מעמידים פנים (לא ייאמן, אבל אמיתי, אני נשבע).

אבל אם נניח את ענייני הרציחות הפולחניות וזוועות דומות או אמונות טפלות אבסורדיות, אפשר לומר שתמונות סטריאוטיפיות של עמים אחרים מבוססות בדרך כלל על גרעין של אמת. בדרך כלל אלה אינם תוצרים של דמיון גחמני הצומח יש מאין, אלא הפשטה, מאובנת ומוגזמת, של חוויה ניסיונית. בסופו של דבר הרי יש "אופי לאומי" שעוצב על ידי ההיסטוריה, שאינו מורכב אך ורק ממעלות צרופות. אף-על-פי שאי אפשר לייחס אותו ליחידים ("כל פולני הוא אמיץ ולא מסוגל לעבודה שיטתית", "כל יהודי הוא אינטליגנטי ומחוסר טאקט"), אפשר לנתח אופי זה ולתאר סוגי התנהגות טיפוסיים. כמעט כל האומות הותירו לנו בכתב, באמנות ובבדיחות, הרבה תיאורים לא חיוביים של תכונותיהם (ההומור היהודי והספרות המודנית בשפת היידיש הם מקור לא אכזב של מידע על הדיוקן השלילי שהיה ליהודים של עצמם, וה"מגרעות הלאומיות" הפולניות היו נושא אהוב על סופרים והוגים פולנים במשך מאות שנים).

בדיקת הסטריאוטיפים הלאומיים, ענף ייחודי של האנתרופולגיה החברתית, יכולה לתרום הרבה להבנת "האופי הלאומי", לא מפני שהסטריאוטיפים מספקים לנו דמות מראה של לאומים אחרים, מה שאינם עושים, אלא מפני שבהעריכנו את האחרים אנו חושפים נגד רצוננו את דרכי הקליטה שלנו, ובכך גם את המגרעות והמעלות שלנו. במלים אחרות: הסטריאוטיפים מלמדים אותנו לא פחות על אלה שאינם מאמינים בהם, מאשר על אלה שמסתמכים אליהם. ולמרות שאי אפשר לקוות שחקר הסטריאוטיפים יביא להיעלמם, אין זה עיסוק חסר משמעות מעשית: כשאנו יודעים איך רואים אותנו האחרים, אין ספק שאנו רואים טוב יותר את עצמנו, גם אם אנחנו מניחים (וכך אנחנו מניחים בדרך כלל) שהתמונה הזאת היא כוזבת. לא רק שאנחנו יכולים לזהות את עצמנו במראה מעוותת (הקריקטורה היא טובה רק כשאפשר לזהות בה את המקור), אלא שהעיוות עצמו, בכך שהוא מגזים תכונות מסוימות של האובייקט, יכול להיות מועיל ולהביא להבנה עצמית טובה יותר.

***

החל משנת 1996 שידר לשק קולקובסקי, ממקום מגוריו באוקספורד, הרצאות קצרות מדי שבוע בטלוויזיה הפולנית, תחת הכותרת "מיני-הרצאות על מקסי נושאים". בקובץ הכולל את הטקסטים של שלוש סדרות הרצאות, שהתפרסמו במקביל גם בעיתון "גזטה ויבורצ'ה", מעיר קולקובסקי בהקדמה קצרצרה: "יש למיני-הרצאות אלה שני יתרונות: הן קצרות, כך שייתכן ששומעיהן לא יספיקו להירדם במשך ההאזנה; הן לא עוסקות בכלל בפוליטיקה הפולנית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ