שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לשק קולקובסקי 2009-1927 | כמו טיפות מים לאבן בזלת

עם מותו של הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי, שביקורתו מבית תרמה לערעור המשטרים הקומוניסטיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי, שמת בסוף השבוע שעבר בן 82, היה הוכחה חותכת לכך שפילוסופים מסוגלים לא רק לפרש את העולם, אלא גם לשנותו. שמותיהם של מיכאיל גורבצ'וב, לך ולנסה ויוחנן פאולוס השני ידועים, כמובן, יותר ממנו; אך בכתיבתו המעמיקה והאירונית גם יחד, שזכתה להדים בציבור הרחב ולא רק בקרב פילוסופים מקצועיים, תרם קולקובסקי תרומה מכרעת לערעור הלגיטימיות הפנימית של המשטרים הקומוניסטיים, וכל מאמר שלו כירסם בהם, כאותן טיפות מים המסוגלות למוסס אבני בזלת.

כרבים מבני גילו הצטרף קולקובסקי לאחר מלחמת העולם השנייה למפלגה הקומוניסטית. באתוס המשחרר של המרקסיזם ראה את הסיכוי הטוב ביותר לשיקומה מחדש של פולין לאחר זוועות הכיבוש הנאצי. הוא טיפס במהירות בסולם הקריירה האקדמית והפך לאחד מראשי ההוגים בגוש המזרחי. אך המציאות המדכאת של המשטרים הקומוניסטים - דיכוי הפגנות הפועלים בפולין, ולאחר מכן דיכוי המרד ההונגרי ב-1956 - החלו להציב סימני שאלה לפני אינטלקטואלים רבים מבני דורו. באותן שנים פורסמו כתבי השחרות הפילוסופיים של מרקס, ואפשר היה להציב את החזון ההומניסטי הגלום בהם מול המציאות המדכאת של טנקים סובייטים ושוטרים של ממשלה קומוניסטית היורים בפועלים.

קולקובסקי חקר גם את המחשבה הדתית בימי הביניים וגילה כי הפער שקיים בנצרות בין המסר הגאולתי של "דרשת ההר" לבין רדיפות האינקוויזיציה, קיים גם בקומוניזם. לאט לאט נהפך קולקובסקי - שכיהן אז כפרופסור באוניברסיטת ורשה ועורך עיתון הנוער הקומוניסטי "פו פרוסטו" ("דוגרי", בעברית פשוטה) - למבקר פנימי חריף של המשטר. מאחר שדבריו באו מקרב המחנה הקומוניסטי, הם מצאו הדים במדינות קומוניסטיות שכנות, ושימשו בסיס לזרם המרקסיזם ההומניסטי. לימים שימשו דברים אלה תשתית לתחמושת האינטלקטואלית של תנועת "סולידריות".

עלייתו לשלטון של גומולקה בפולין ב-1956 סימנה, לכאורה, רפורמה פנימית, אך מונופולין הכוח נשאר בידי המפלגה. ב-1959 פירסם קולקובסקי את מסתו "הכומר וליצן החצר", שבה העלה על נס את תפקידו של הפילוסוף כמבקר סקפטי של כל אידיאולוגיה, ולא כפוליטרוק וקצין תעמולה. תחילה האמין קולקובסקי ביכולת התיקון הפנימית של המשטרים הקומוניסטיים לאור החזון המרקסיסטי עצמו, אך בהדרגה איבד אמון ביכולת זו ובעקבות זאת פוטר ממשרתו אוניברסיטה. כשחזרו ב-1968 תופעות הדיכוי נגד אינטלקטואלים בפולין, שהיו מלוות בנימות אנטישמיות, עזב קולקובסקי, יחד עם אשתו היהודייה, את ארצו. תחילה לימד בקנדה, ולאחר מכן חילק את זמנו בין אוקספורד לשיקגו.

שנות גלותו היו גם שנות הפריחה של הגותו, ועשרות ספריו ומאמריו הוסיפו לתרום לערעור הפנימי של האידיאולוגיה הסובייטית. מצד אחד פירסם מחקר מקיף בן שלושה כרכים על "זרמים מרכזיים במרקסיזם", בו נתן למעשה גט כריתות למארכסיזם עצמו. מצד שני פירסם מאמרים פופולריים וקבצים שנועדו לקהל הרחב, כמו "שיחות עם השטן". אז חלה גם התקרבותו של קולקובסקי אל הדת. הוא החל לראות בה בלם אפקטיווי לארוגנטיות האנושית, שסברה כי אפשר ליצור מלכות אלוהים עלי אדמות. ביומרה הזאת ראה - כמו יעקב טלמון וקארל פופר - את שורשי הטוטליטריות המודרנית. עם בחירתו של יוחנן פאולוס השני שימש קולקובסקי אחד מיועציו וניהל סמינרים שנתיים במעון הקיץ האפיפיורי בקאסטל גונדולפו.

בין הפרסים הרבים שזכה בהם, הוענק לו ב-2007 פרס ירושלים לחירות האדם. ביקורו הראשון בישראל היה ב-1969, זמן קצר לאחר שעזב את פולין. הייתי אז מארחו באוניברסיטה העברית, ומיד עם הגיעו ביקש ממני לקחת אותו למאה שערים. לשאלתי מדוע דווקא לשם, השיב כי בראדום עיר הולדתו היה יישוב יהודי גדול, ומראה יהודים עבדקנים ובעלי פאות, בקפטנים שחורים ושטריימלים, היה חלק מנוף ילדותו שאינו קיים כבר בפולין: בירושלים, כך אמר, נשתמר משהו שהוא, ה"גוי" (כפי שנהג לכנות את עצמו), מבקש לשוב ולשמר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ