בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור הרופא

* הרפואה המודרנית הבטיחה טיפול טוב יותר לחולה, אך הרסה את הקשר האישי בין הרופא למטופליו. כיום מבוססים קשרים אלה על מקצועיות קרה, ומעט מאוד חמלה. הנה הצעה לשיפור המצב

תגובות

הציבור הישראלי מאמין יותר ויותר ברפואה, אך פחות ופחות ברופאים. פרדוקס זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בפורומים ובבלוגים רבים באינטרנט, בהם מחפשים גולשים תשובות לשאלות בענייני בריאות. מדפי חנויות הספרים מלאים בכותרים בסגנון "מה שהרופא שלך אינו יודע", או "מה שהרופא לא אמר לך".

מה קרה לקשר המסורתי בין רופא לחולה? בעבר, הרופא הכיר היטב את המטופל, את משפחתו ואת הסביבה בה הוא חי. הקשר היה ארוך טווח ופטרנליסטי ולרופא היה מונופול על המידע. הוא ציפה לקבל - וקיבל - אמון מלא וצייתנות מהמטופל. מנגד, המטופלים ציפו מהרופא לגילויי אמפתיה, לחמלה לידע מקצועי ולמאמץ בלתי מתפשר לטובתם. בנוסף, מטופלים לא העריכו את טיב הקשר רק לפי מידת ההצלחה של הטיפול בהם.

כפי שקורה לעתים קרובות, הזיכרונות עוברים אידיאליזציה. למעשה, בדורות הקודמים היה בעבודתם של הרופאים מקום מועט בלבד לעקרונות האתיקה הרפואית המוכרים לנו כיום - מתן אפשרות בחירה למטופל, שמירה על האוטונומיה שלו, הקפדה על יעילות הטיפולים והימנעות משיפוטיות. גישתו הייתה מודרכת בראש ובראשונה על ידי קביעתו של היפוקראטס: "קודם כל, אל תגרום נזק". לא אחת, כל שיכלה הרפואה להציע היו אמפתיה וחמלה, בגלל שתרופות וטיפולים מתאימים פשוט לא היו קיימים אז.

ההתקדמות האדירה של הרפואה בעשורים האחרונים יכלה להתרחש רק על בסיס התפתחות טכנולוגית, שמלווה במהפכת זמינות המידע המאפיינת את העידן האלקטרוני. כל זה הביא להתמקצעות רפואית חסרת תקדים ולשינוי יסודי במבנה הארגוני של הרפואה. בתי החולים נהפכו למוסדות המרכזים ידע מקצועי, טכנולוגיות מתוחכמות, מחקר והוראה ומספקים לעוסקים במקצוע ייעוץ והחלפת מידע.

התוצאות מדהימות, אך במירוץ הקידמה הזה, לא שרד הקשר המסורתי ההוליסטי בין רופא למטופליו. בבתי החולים הציבוריים, המטופל אינו יכול לבחור את הרופא שיטפל בו, ולרוב גם לא את המחלקה בה יאושפז. במהלך הטיפול, הוא יבוא במגע עם מספר רב של אנשי צוות, ובביקור החולים היומי לא תתפתח שיחה מעמיקה עם מטפליו, ממנה הוא יכול לדלות מידע מעמיק על מצבו. לעתים, הרופא והמטופל אף אינם יודעים זה את שמו של האחר.

מה פלא שבעבור מטופלים רבים, המערכת הרפואית מצטיירת כגוף גדול וחסר צורה, רב-עוצמה ומאיים, עם צוות גדול ואנונימי? מובן שתיאור כזה הוא בגדר הכללה. לפעמים נוצר קשר עמוק יותר, בין היתר במחלקות בהן מטופלים שוהים פרקי זמן ארוכים או באים לאשפוזים חוזרים.

אך זה לא הכלל. "בתמורה" לוויתורו על הקשר המסורתי עם הרופא בבית החולים, המטופל מצפה להצלחה מלאה ושופט לפי מבחן התוצאה. כשיש אכזבות - שהן בלתי נמנעות ברפואה - תסכולו וזעמו מוצאים את ביטויים בהאשמות. עורכי דין ועיתונאים עומדים הכן לזעוק את זעקת הרשלנות. הרופאים, המודעים לסיכוי שייתבעו, נוקטים לעתים צעדי מנע, המכונים "רפואה מתגוננת". מובן שאווירה כזאת אינה תורמת לשיפור הקשר עם המטופלים.

גם חוקים להגנת זכויות המטופלים מצד אחד, ומצד שני הנגישות הבלתי מוגבלת למידע רפואי שמבטלת את מונופול הרופאים עליו - כירסמו בקשר הזה. בעבר, היה זה הרופא שהחליט אם וכיצד לחלוק את הידע שלו עם המטופל. כיום, מטופל יכול לבוא לרופא כשהוא מצויד ברשימת שאלות ותקצירי מאמרים מהאינטרנט, שבעזרתם הוא "בוחן" את מקצועיות הרופא.

יותר זמן

במקום יחסים פטרנליסטיים בין הרופא למטופליו, צצו מודלים חדשים לקשר הזה, גם ברפואת הקהילה. לעתים הרופא, בגלל עומס יתר, מתפקד בהם כמומחה טכני, כספק מידע או כיועץ המציג חלופות לטיפול, אך משאיר למטופל את קבלת ההחלטות. את מהות הרפואה, החמלה, קשה למצוא בקשר החדש הזה.

בתנאים מתאימים, קיים גם המודל האידיאלי, בו הרופא, בנוסף לתפקידו, הטכני והאינפורמטיווי, מעמיק גם בהבנת צורכיו וסדרי העדיפויות של מטופלו, תוך יחסי כבוד הדדי ושמירת האוטונומיה של המטופל. ברפואה הקהילתית (בעיקר סניפי קופות החולים), ניתן וצריך לפתח מערכת יחסים כזאת. המגבלה העיקרית היא הזמן שעומד לרשות הרופא. בבתי החולים יהיה קשה הרבה יותר לפתח קשר כזה, בגלל המערכות המורכבות והגדולות ואנשי הצוות הרבים המטפלים בכל חולה.

כדי לשקם את הקשר בין רופא לחולה, יש להעמיד לרשות רופא הקהילה הרבה יותר זמן בעבור כל מטופל, ולגשר בין הרפואה הקהילתית לבתי החולים. על בתי החולים לנסות, במידת האפשר, להתמקד בחולה ולא רק במחלה. בבתי החולים, המטופלים לא מצפים לקשר המסורתי עם הרופא, אך הם מעוניינים בשקיפות, בשיתופם בקבלת החלטות ובשמירה על כבודם.

צעד ראשון למזעור הניכור בין המטפלים למטופלים הוא הגברת המודעות לבעיה. כך לדוגמה, בבית החולים לנשים ב"בילינסון", מקבלת כל מאושפזת עלון ובו פירוט זכויותיה והתחייבויות הצוות המטפל כלפיה. זה לא מספיק: המאושפזים גם זקוקים לעזרה בהבנת המערכת ולאיש מקצוע שיוכלו לתת בו אמון ושיסייע להם "לנווט".

כאן בדיוק יכולה להיות נקודת המפגש בין הרפואה הקהילתית לזאת שבבתי חולים: ביקור בבית החולים של הרופא עמו יש למטופל קשר רציף וממושך. הביקור יהיה מיועד לחולים המאושפזים תקופות ממושכות או כשהחולה ניצב בפרשת דרכים של אבחון או טיפול. כמו עורך דין המסייע ללקוחו בסבכי מערכת המשפט, יוכל כך רופא הקהילה להיות המדריך של מטופליו במערכת הרפואית המורכבת.

הדבר ידרוש שינוי בהגדרות התפקיד של רופאי הקהילה, וייתכן שיצריך האצלת סמכויות לאחיות. אין ספק שהדבר יצריך את הגדלת תקציבי הבריאות והכשרת מאות רופאים נוספים. אבל אם כך ניתן יהיה לבלום את הקריסה ביחסים בין הרופא לחולה, ולשיקום האמון האמון ביניהם, ייצאו כל הצדדים נשכרים.

הכותב הוא מנהל בית החולים לנשים במרכז הרפואי "רבין" בפתח תקוה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו