שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שירה סתיו
שירה סתיו

המפץ הקטן בני ברבש. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 125 עמ', 72 שקלים

מה קורה כשאזרח קטן נהפך בוקר בהיר אחד לסמל לאומי? פעם היה קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם. בספר החדש של בני ברבש, הוא מתעורר ומגלה, למרבה הזוועה, שצמח לו עץ זית באוזן והכה שורשים. עץ כזה, שאולי אפשר היה להרוג אותו כשעוד היה קטן, אבל ברגע שהותר לו לגדול, אפילו מעט, אין עוד שום אפשרות להיפטר ממנו או לחיות בלעדיו.

"כי ההר לא ימוט ולבו לא ידם, / כל עוד נבט אחד מרטש את חזהו", כתב נתן אלתרמן בשירו "עץ הזית" ("כוכבים בחוץ", 1938, מחברות לספרות). כאן הנבט מרטש את מוחו של אדם פשוט, "בסך הכל אזרח קטן, שנזכרים בו רק כשהוא מאחר להגיש את הדוח שלו למס הכנסה, או כשהוא צריך ללכת למילואים, או כשצריך להתחנף אליו לפני בחירות", ההופך בעל כורחו למי שמגלם במו גופו את הקשר בין אדם לאדמתו, בין עם לארצו.

הנובלה של בני ברבש היא מהתלה משפחתית מחוכמת וקלה, משל קצר ומשעשע שלא מהסס לגעת בטון הומוריסטי בעניינים פוליטיים לעוסים. הבחירה באלגוריה מתאפיינת בהעדר מבט היסטורי, ומשווה קלילות לנושא הכבד שנבחר, עומק הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפחות חלק מן הקלילות נובע מן ההחלטה לשים את הטקסט בפיו של נער צעיר, אסף, נער מבריק כבן 13, בנו של אותו אזרח קטן שצמח לו עץ באוזן. הנער, אסף, מתבונן במשפחתו, משפחה ישראלית ממוצעת, מתוך ריחוק אירוני.

אסף פותח את דבריו בדיון פילוסופי קומי בשאלת הסיבתיות ההיסטורית ובצורך העמוק של האדם בסיפורים שיסבירו לו את העולם, ומציב עמדה מנוגדת, שעל פיה דברים יכולים להתרחש גם ללא שום כוח שקדם להם או הניע את היווצרותם, בדיוק כמו המפץ הגדול. זוהי הזמנה להסתכל על הסכסוך בעיניים חדשות, שלא דרך השאלות "מי התחיל", "מי היה כאן קודם", "מה גרם למה" וכן הלאה, אלא כמעין "מפץ קטן". הרובד הקוסמולוגי, כמו נקודת המבט של הילד, מגחיכים את עצם הסכסוך הישראלי-פלסטיני על שטחים ואדמות. וכפי שאומר סבו של אסף, פרופסור לקוסמולוגיה, קרוב לסוף הספר: "כשנמצא כוכבים מתאימים להתיישבות לא נצטרך את האדמות האלה, ונוכל להשאיר לערבים את כל הפלסטין שלהם, שייתקעו אתה בגרון".

האב, רועי, הוא אלגוריה שקופה למדינת ישראל, וליתר דיוק, לאופן שבו אוהבת זו לתפוש את עצמה - אדם תם, לבבי ונחמד, שוחר שלום ובלתי מזיק בעליל, רק טיפ-טיפה שמן מדי. השומנים המיותרים שעליו להיפטר מהם מייצגים, ככל הנראה, את השטחים הכבושים. כל בני המשפחה יודעים שהאב שמן, אך עסוקים בהכחשת התופעה באוזניו. אשתו אומרת ש"שמן הוא בטח לא. אולי קצת מלא". אמו מצביעת הימין פוסקת: "שטויות... אתה לא צריך להוריד כלום". אביו המדען, דמות המפיקה כמה מן הרגעים הקומיים היפים בספר, טוען: "השערות שלו לא שמנות, הציפורניים שלו לא שמנות, השיניים שלו לא שמנות, העיניים שלו לא שמנות, וסביר שגם הלב והריאות והכליות שלו לא שמנים. אפילו האצבעות שלו לא שמנות. הרגליים והידיים טיפה מלאות, אבל בהחלט במידה שלא חורגת מהנורמה. לכן, אם שמים את כל החלקים הרזים שלו מול הבטן והמותניים שהם קצת שמנמנים, יוצא שבסך הכל הוא לא שמן".

מתי מתחילות הצרות? כמו תמיד, כשמפסיקים להכחיש. דווקא כשהאב השמן מחליט לעשות דיאטה. "אילו היה יודע איזו צרה נוראית תביא עליו הדיאטה הזו, בטח היה מעדיף להישאר עם השומנים, אבל איך הוא היה יכול לדעת?"

האב פותח בסדרת דיאטות, שהמשותף לכולן הוא התפריט היחידני שלהן, כגון, דיאטת מלפפונים, דיאטת כרובית, דיאטת חצילים או דיאטת ענבים, אולי כפי שפתרון הסכסוך מנסה להסתמך בכל פעם על מילות קסם תורניות ("נסיגה חד צדדית", "טרנספר", "חילופי אוכלוסיה" או "שלום כלכלי"), במקום על שינוי כולל בדרכי החשיבה והחיים, שהוא, כמובן, השיטה היחידה שעובדת. בסופו של דבר, האב בוחר בדיאטת זיתים, עד שחרצן אחד קטן נתקע לו בגרון ומכה שורשים בצווארו, מה שמוביל להשתלשלות אירועים פנטסטית ומצחיקה, שמטלטלת את כל בני המשפחה, כשבוקר אחד מתעורר האב וענפים טריים של עץ זית קטן מבצבצים מתוך אוזנו.

בני המשפחה, שתומכים, בדרך כלל, בגישה שכלתנית ומפוכחת לחיים, לא יודעים איך להסכין עם המציאות הפנטסטית החדשה ועם ערכה הסמלי של צמיחת עץ הזית. האפקט הקומי נוצר מתוך הניסיון של הסביבה להוסיף ולהתייחס אל התופעה המיסטית הזאת בכלים מדעיים, בדיקות רפואיות וועדות למיניהן. אך גזע עץ הזית - ה-סמל בה"א הידיעה ליתרונה של השורשיות הפלסטינית על פני עברה הגלותי של הציונות - מתמזג עם מוחו ובשרו של האב, ומגיר את דמו, מממש הלכה למעשה את הקשר אדם-אדמה, ואת התשוקה הציונית להיקשר לארץ בגוף ובדם, ולנכס לעצמה את היתרון הפלסטיני.

הפתרון השפוי לכאורה מוצע דווקא על ידי פלאח ערבי, מומחה לעצי זית: "אתה יכול ללמוד לחיות אתו, כמו שהוא למד לחיות אתך. אם תדע להקשיב לו ולהתחשב בו, הוא יגדל בדיוק לגודל שיתאים לראש שלך".

ברבש ממליץ כאן, כביכול, על דו קיום והכרה הדדית בין העמים שאינם יכולים להתנתק זה מזה, אך הניסוח מסגיר נקודה מטרידה בספר, כשחושבים על הממד האלגורי שלו, כי אם עץ הזית הוא היישות הפלסטינית, איזו משמעות יכולה להיות לדבריו של הפלאח מלבד המלצה לכיבוש נאור, הומניסטי, כזה שישמור שהפלסטינים יגדלו רק עד לגודל שיתאים לנו? אך הספר נגמר בצורה גרוטסקית, בהגשמה יהודית למושג ה"צומוד" הפלסטיני, כשהאב המשתטח לנוח על האדמה נצמד אליה בעל כורחו ומתמזג עמה מבלי יכולת לקום עוד, ונאמני ארץ ישראל רוקדים סביבו ושרים "אל נא תעקור נטוע".

זו אינה הפעם הראשונה שברבש בוחר בילד לקול המספר שלו (הוא עשה זאת גם בספרו המצליח "מיי פירסט סוני"). זוהי בחירה שמעוררת לא מעט שאלות וחשדות בנוגע לחיבתם הידועה של סופרים ישראלים רבים לדמותו של המספר-הילד המחונן, הרגיש והמלומד-מדי (הבולטים שביניהם הם דויד גרוסמן ואתגר קרת, אך ישנם גם רבים אחרים). אצל ברבש יש להוסיף על כך גלריה שלמה של דמויות אחרות בספר, שכולן, ככלות הכל, נוהגות כילדים (חוץ מדמויותיהם של הערבים, כמובן).

הבחירה הזאת מסגירה, אולי, את האופן שבו רואה החברה הישראלית את עצמה, ואת סירובה העיקש להתבגר, כלומר, לפסוע מעבר לדיבורים ולהבנות אל צעדים ממשיים של עשיית שלום. הטון הקומי המתחכם של בני ברבש, בקולו של הילד הנבון, בעל יכולת ההתבוננות הדקה והאירונית אך הנטול כל יכולת פעולה ממשית במציאות, יכול לייצג במדויק גם את מוגבלותו של מחנה השמאל הישראלי הליברלי, את ילדותיותו. מבחינה זו אין קולע משמו של הספר, שהוא עצמו, כמו גם השמאל הישראלי: מהם אם לא מפץ קטן, קטן מדי?

שירה סתיו היא זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרות לשנת 2009

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ