בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי היה לאון ורת, הסופר היהודי שלגורלו כה חשש מחבר "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט-אקזופרי?

בטיסותיו מעל שמי אירופה הבוערת היו מחשבותיו של אנטואן דה סנט-אקזופרי נתונות בעיקר לאדם אחד: ידידו היהודי לאון ורת, אינטלקטואל אנרכיסט שתיעד ממקום מחבואו בצרפת את השמועות על אימי אושוויץ. סנט-אקזופרי הנציח את ורת בספריו "הנסיך הקטן" ו"מכתב לבן ערובה", הרואה אור לראשונה לעברית

2תגובות

"אני מבקש מהילדים סליחה על שהקדשתי את הספר הזה למבוגר", כותב הסופר-הטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אקזופרי בפתח ספרו "הנסיך הקטן". "יש לי נימוק חשוב: המבוגר הזה הוא החבר הכי טוב שיש לי בעולם. ויש לי עוד נימוק: המבוגר הזה יכול להבין הכל, אפילו ספרים לילדים. ויש לי גם נימוק שלישי: המבוגר הזה יושב בצרפת והוא רעב ללחם וקר לו. הוא זקוק מאוד שינחמו אותו... אני מתקן אפוא את ההקדשה שלי: ללאון ורת, כשהיה ילד קטן".

ורת (Werth) נולד ב-1878 בעיירה בחבל לורן, בן למשפחה יהודית מתבוללת זעיר-בורגנית. הוא הצטיין בלימודיו, ובבחינות הכלל-ארציות דורג ראשון בלימודי הפילוסופיה. בעקבות הישגיו נשלח לבית ספר תיכון נחשב בפאריס, אלא שעד מהרה גילה את קסמם של חיי הבוהמה ועזב את הלימודים. אז התקרב אל חוגי השמאל הרדיקלי - אולי בהשפעת משפט דרייפוס - והתוודע אל אוקטב מירבו, סופר ומבקר אנרכיסט, ממייסדי "אקדמיית גונקור". מירבו סייע לבן חסותו הצעיר לפרסם את רשימותיו בענייני אמנות וספרות בעיתונים ובכתבי העת הנחשבים של זמנם, וגם הקדים דברים לרומן הביכורים שלו, "הבית הלבן", שראה אור ב-1913.

בהדרגה רכש לעצמו ורת שם של מבקר אנין וידען: רשימותיו סללו בין השאר את דרכה של הפסלת והרשמת היהודייה חנה אורלוף וקידמו את ההכרה בהישגיהם של אמני הדאדא והסוריאליזם. אחד מעמיתיו, הסופר והעיתונאי הצרפתי אנרי ינסון, תיאר אותו כך: "קצר קומה, ממושקף, אדם שעבורו ציוריהם וספריהם של אחרים היו חיוניים כמו אוויר לנשימה, ושיכול היה להפריח משנה פילוסופית סדורה מבעד למקטרתו".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס ורת בן ה-36. הוא שיכנע את עצמו שיילך "להילחם נגד המלחמה" אבל שב ממנה עוד יותר פציפיסט, בתום חודשים ארוכים בחפירות. את חוויותיו מאותה תקופה עיבד בשני רומנים שהופיעו זמן קצר אחרי תום הקרבות ועוררו שערורייה רבתי בצרפת בשל המסר האנטי-מלחמתי שלהם. אלה היו, בדיעבד, ניצניה הראשונים של הספרות הענפה שנכתבה בתגובה למלחמה.

בינתיים התחוללה מהפכת 1917 ברוסיה ודמיונו הוצת: הוא השתכנע שהגאולה תבוא ממזרח, אך עם זאת שמר על עצמאות מחשבתו ולא היסס לצאת בגלוי נגד סטלין, שנים לפני שנודעו פשעיו. אחרי ביקור שערך ב-24' בהודו-סין הצרפתית, באזורים השייכים כיום לווייטנאם וקמבודיה, פירסם ורת רומן שמתח ביקורת חריפה על המפעל הקולוניאליסטי הצרפתי. מבלי דעת דבק אפוא באיש אותו להט נון-קונפורמיסטי שהוביל עוד צעירים ממוצא יהודי אל עמדות מפתח במאבקים ובמהפכות של תחילת המאה העשרים.

על אף העניין שהם מעוררים, סביר להניח שחייו ופועלו של ורת היו נותרים בעיקר נחלתם של היסטוריונים וחוקרי ספרות אלמלא ערב אחד בשנת 31', שבו נפגש עם סנט-אקזופרי בבית הקפה דה מגו בפאריס, ביוזמת מכרים משותפים. ורת היה אז בן 53 וסנט-אקזופרי בן 31, מאחוריו שני רומנים פרי עטו ואינספור שעות טיסה מעל מדבר סהרה והרי האנדים במסגרת עבודתו באחת מהחברות הראשונות בעולם להעברת דואר אוויר. בין השניים הלכה ונרקמה ידידות אמיצה.

"אני חייב לו מעל ומעבר", כתב ורת ביומנו. "איבדתי את נעורי, הוא הגיש לי כשי נעורים אחרים". סנט-אקזופרי, מצדו, העריץ את היושר האינטלקטואלי של ורת, תפס אותו כסמכות מוסרית ואולי גם ראה בו מעין דמות אב: אביו מת בדמי ימיו, כשאנטואן היה בן ארבע בלבד. באחד ממכתביו לוורת כתב סנט-אקזופרי: "אני זקוק לך עד אינסוף, כי אתה, דבר ראשון, האהוב בחברי, ושנית - מפני שאתה המצפון שלי". האופי האינדיווידואלי של כל אחד מהם, חשיבתם המקורית והבלתי תלויה וחיבתם הרבה לפילוסופיה חיברו אף הם ביניהם.

הידידות הלכה והתפתחה, וגם משפחותיהם התקרבו: לא אחת נפשו יחדיו ורת, אשתו סוזן ובנם היחיד קלוד, סנט-אקזופרי ואשתו הארגנטינית קונסואלו דה סנדוול בבית הקיט של הוורתים בעיירה הכפרית סן-אמור שבהרי היורה, במזרח צרפת. באחד הנופשים האלה הטיס סנט-אקזופרי את קלוד מעל האזור שבו בילה את ילדותו, לא רחוק משם. בפעם אחרת סעדו על גדות נהר הסאון. לימים תיאר סנט-אקזופרי אותו מפגש במסעדה כפרית כ"מין מצב מושלם, שבו - לאחר שהתממשו כל משאות נפשנו - לא נותר לנו עוד דבר לחשוף זה בפני זה. הרגשנו עצמנו זכים, צודקים, מוארים וסלחנים".

נהר הסירופ השחור

עם פלישת גרמניה לצרפת ולארצות השפלה, במאי 40', גויס סנט-אקזופרי לחיל האוויר הצרפתי ונשלח לערוך טיסות לאיסוף מודיעין על התקדמות הגרמנים. ורת מצא עצמו עם משפחתו בלב זרם הפליטים שברחו מפאריס וצפון-צרפת מאימת הגרמנים, שיירות של מיליוני צרפתים שנעו באטיות דרומה ושיתקו כליל את המדינה. "סירופ שחור", כינה את השיירות האלה סנט-אקזופרי בספרו "טייס קרב", כשצפה בהן ממעוף הציפור, "סירופ שחור אינסופי, הנשפך ללא הפסק. העקירה הזאת היא טירוף מידבק. שהרי לאן הם הולכים, בני-בלי-בית אלה? הם שמים את פניהם דרומה, כאילו מצויים שם מקומות מגורים ומזון, כאילו מצפה להם שם קבלת פנים חמה. אך בדרום יש רק ערים גדושות להתפקע, שישנים בהן בסככות ושמלאי המזון שלהן הולך ואוזל".

אם לא די בכך, היו הטייסים הגרמנים צולפים לא אחת בשיירות האלו, ואפילו מפציצים אותן. אבל גורלה של משפחת ורת שפר עליה: בתום 33 ימי נדודים הצליחה להגיע אל בית הקיט שלה שהיה כעת חלק מן "השטח החופשי", כלומר נתון למרות ממשלת הבובות של וישי ולא תחת שליטתם הישירה של הגרמנים. תושבי המקום, שהכירו את בני המשפחה זה מכבר, שמרו על קשר שתיקה ולא הסגירו את מוצאו היהודי של אביה. באותו זמן סייע סנט-אקזופרי למלט את הטייסת שלו אל אלג'יר ולספח אותה לצבא האמריקאי, עם כניעת צרפת לגרמניה ב-22 ביוני 40'. אחר כך יצא מאלג'יר דרך פורטוגל אל ארצות הברית, שם העביר את רוב שנות המלחמה.

שני החברים הצליחו להתכתב עד סוף 40'. אחר כך נעשה הדבר מסוכן מדי: סנט-אקזופרי הפך פעיל בולט בתעמולת בעלות הברית והוכפש שוב ושוב בעיתונים משתפי הפעולה עם הגרמנים. כשפירסם בארצות הברית ב-42' את ספרו "טייס קרב", שהוכתר בידי "ניו יורק טיימס" כ"תשובת העולם החופשי ל'מיין קמפף' של היטלר", ליגלגו כותרות אותם עיתונים צרפתיים על סנט-אקזופרי הנרתם "להגנתם של ישראל והמלחמה היהודית" (ישראל הוא ז'ן ישראל, טייס יהודי שסנט-אקזופרי הילל בספר את גבורתו). לצד אחת הרשימות הארסיות בגנותו הופיעה קריקטורה שכותרתה "יציאת הגוזמאים" - משחק מלים בצרפתית על הצירוף "יציאת המפציצים" - ובה נראים שלושה טייסים הצועדים אל מטוס שעליו מתנוססת הכתובת "רדיו לונדון", כלי השידור המרכזי של בעלות הברית לארצות אירופה הכבושות, על ישבניהם מגיני דוד ואפם מודגש בהגזמה.

ורת התחבא במשך רוב תקופת המלחמה בבית הקיט, וכל כמה שהיה מבודד הגיעו אליו ידיעות על המתרחש בעולם. "נודע לי שכמאה אנשים נורו למוות בפאריס", הוא כותב ביומנו ב-15 בדצמבר 41'. "ובו בזמן נודע לי גם שמוסיקאים וסופרים צרפתים קיבלו את הזמנתו של היטלר לבקר בגרמניה. ביקור חביב... אולי שהם ינופפו במרץ במטפחותיהם, מבעד לחלון הקרון שלהם, כדי לברך לשלום כמה צרפתים שרכבת אחרת תביא אותם לאושוויץ, שעומדים למות באושוויץ?"

על אף שקשר המכתבים ביניהם ניתק, המשיכו ורת וסנט-אקזופרי לכתוב זה אל זה: ורת ביומנו, סנט-אקזופרי בספרון שפירסם בניו יורק פברואר 43' ושמו "מכתב לבן ערובה". זהו מכתב פתוח המופנה אל לאון ורת (שאינו נזכר בשמו, מחשש שיבולע לו), ודרכו אל 40 מיליון הצרפתים שכמוהו היו לבני ערובה תחת עול הכיבוש הנאצי. בפתח הספר מתאר הסופר-הטייס כיצד נפגש במהלך מסעו לארצות הברית עם פליטים שחייהם איבדו ממשמעותם בגלל הניתוק מקרוביהם, בגלל שאיש לא נזקק להם עוד. הוא נזכר אז בחברו הטוב, שהקשר איתו העניק משמעות לחייו, ומבטיח להמשיך להילחם, בעיקר למענו.

ואכן חודשים אחדים אחרי הופעת הספר בדפוס הצליח סנט-אקזופרי לשכנע את המפקדים האמריקאים של טייסתו שעל אף גילו, 43, הוא מסוגל לבצע משימות מבצעיות. הוא גויס מחדש, והיה לאחד הטייסים המבוגרים ביותר במלחמת העולם השנייה. אך קודם להצטרפותו המחודשת לטייסת צילומי האוויר 2/33 הספיק באפריל 43' לפרסם את "הנסיך הקטן" - ספרו האחרון.

מדוע כאן הרשה לעצמו סנט-אקזופרי להזכיר את לאון ורת בשמו? בשל שלושה טעמים עיקריים. ראשית, היה זה ספר ילדים תמים לכאורה, המפליג אל מחוזות הפנטזיה ומנותק כביכול ממציאות זמנו ומן התעמולה האנטי-נאצית של מחברו. בזה, אגב, שונה "הנסיך הקטן" מרוב יצירותיו של סנט-אקזופרי, הנוטות להיות תיעודיות וריאליסטיות. שנית, הספר נדפס תחילה בארצות הברית בלבד (בצרפתית, כמובן) ולא הגיע לצרפת אלא בתום המלחמה - אז הגיעו ליעדן גם דרישות השלום ששלח הסופר-הטייס לחברו באמצעות "מכתב לבן ערובה" ו"טייס קרב" (ורת נזכר שם באחד הפרקים). ושלישית, בעוד שב"מכתב לבן ערובה" נזכרת יהדותו של ורת במפורש, הרי שבהקדשה ל"הנסיך הקטן" אין לכך כל התייחסות: ורת שם הוא רק צרפתי, כל-צרפתי. בעניין זה מטעים מעט שני תרגומיו של "הנסיך הקטן" לעברית - בשניהם נכתב שוורת יושב בצרפת "הכבושה", בעוד שתואר זה כלל אינו מופיע במקור. המקור הצרפתי זהיר אפוא.

ממלכת הידידות שלו

את עקבותיו של לאון ורת ניתן למצוא לא רק בהקדמה של "הנסיך הקטן", כי אם גם באחד מפרקיו המרכזיים, המספר על מפגשו של הנסיך עם השועל. השועל הוא שמלמד את הנסיך הקטן מהו טיבה של החברות וכיצד הקשר האנושי הוא שהופך סתם אדם למישהו יחיד ומיוחד במינו: "בני האדם שכחו את האמת הזאת", הוא אומר, "אבל לך אסור לשכוח אותה". בכך עשוי להזכיר הקשר של הנסיך הקטן עם השועל, המבוגר ומנוסה ממנו, את חברותו של סנט-אקזופרי עם ורת.

בני האדם הציידים, "'יש להם רובים והם צדים. זה מאוד לא נעים!'" מעיד השועל הנרדף, הנתון כל העת בסכנת חיים, ממש כמו ורת. "הרודף הלילה את זיכרוני הוא חולה. והוא יהודי", כותב סנט-אקזופרי ב"מכתב לבן ערובה". "איך ישרוד את אימת הגרמנים? כדי לדמיין שהוא נושם עדיין אני חייב להאמין שהפולש מתעלם ממנו, שהוא חוסה בחשאי בחומת השתיקה היפה של איכרי כפרו. רק אז אני מאמין שעודו חי. רק אז, מתהלך מרחוק אנה ואנה בממלכת הידידות שלו, שאין לה גבולות כלשהם, הוא התיר לי להרגיש עצמי לא כמהגר, אלא כעורך מסעות".

לשניהם, לשועל וליהודי, רוחשים בוז. השועל זוכה לאפיון שלילי כמעט בכל המשלים ומעשיות העם בהם מופיעה דמותו, ולגבי היהודי, אין צורך להרחיב. כמו כן משמעות המלה הצרפתית "chasseurs" כפולה: ציידים ומטוסי קרב. ב"הנסיך הקטן" מופיעה המלה הזאת לציון הציידים, וב"טייס קרב" - לציון מטוסי הקרב הגרמניים הדולקים אחר מטוסו של סנט-אקזופרי.

ייתכן שאת הרעיון לדמות את ורת דווקא לשועל שאב סנט-אקזופרי מספר ילדים פרי עטה של סטודנטית צעירה לאמנות, אלווירה באואר, שראה אור בגרמניה באמצע שנות השלושים. שמו: "אל תסמוך על שועל ועל יהודי". היה זה אחד מספרי התעמולה האנטישמית הנודעים לשמצה, מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, ספר שזכה לתפוצה של רבבות עותקים גם מחוץ לגרמניה. בעמודיו הראשונים של הספר מוצג החנווני אהרן כהן, המוכר סחורה במחיר מופקע ואינו מסייע לגרמני הנזקק. אחר כך, יהודי גוץ ושמן החומד את הפראו הארית, ותמונת הסיום: יהודים ההולכים בדרך חד-סטרית ולצדם שלט: "מהרו, מהרו, היהודים הם אסוננו". ב"הנסיך הקטן", לעומת זאת, אפשר וגם רצוי לסמוך על השועל שייתכן והוא יהודי.

*

שני הידידים לא זכו עוד להיפגש. סנט-אקזופרי נעלם עם מטוסו במהלך אחת ממשימותיו, ביולי 44'. שרידי מטוסו נמצאו רק כעבור שישה עשורים לחוף העיר מרסיי בצרפת, אולם התעלומה האופפת את היעלמותו נותרה בעינה - לא ידוע אם הופל בידי הגרמנים, נקלע למצוקה בגלל תקלה במטוס או אולי בכלל התאבד.

ורת שמע על היעלמות חברו באקראי, כשהאזין לרדיו. ביומנו כתב על מה שלימד אותו הקשר עם סנט-אקזופרי: "החברות היא מסתורית, כמו האהבה, אולי אפילו יותר. חברות אינה יכולה להתקיים אם החבר אינו מקבל את חברו כמו שהוא. חברות אינה יכולה להתקיים בלי שתקבל את עצמך. החברות, כמו האהבה, נוצרת במקדשי הזיכרון. מי ירהיב עוז ויכתוב ספר על אודות החברות? זה אולי הנושא היחיד שהוא חדש. אני מהרהר בכל כך הרבה שעות של חברות שחלפו-עברו..."

בעזבונו של סנט-אקזופרי נמצא כתב יד של רומן רחב יריעה ושמו "המצודה". ורת וחברים אחרים סייעו להוציאו לאור. נאמן למשפט אחד מן הספר - "זה שנעלם, אם מוקירים את זכרו, נוכח יותר מאשר החי" - הנציח ורת בעיקר את האדם שמאחורי המיתוס: בין השאר סיפר על קשייו היוצאים מגדר הרגיל של סנט-אקזופרי להתעורר בבוקר, וכיצד שנא ללכת ברגל, אפילו מרחק מבוטל, והעדיף לנסוע במונית למורת רוחם של נהגי המונית הפאריסאיים, ששכר הנסיעה הקצרצרה יצא בהפסדם.

ורת מת בביתו בשיבה טובה, ב-55'. בשנים האחרונות מפרסמת הוצאת ויויאן האמי הצרפתית מהדורות חדשות של ספריו וכתביו וכך משיבה את שמו אל תודעת הקוראים, נאמנה אף היא לאותו ציווי.


מכתב לבן ערובה אנטואן דה סנט-אקזופרי פרק א'

בדצמבר 1940, כאשר עברתי בפורטוגל בדרכי לארצות הברית, נראתה לי ליסבון כמין גן עדן זוהר ועצוב. דובר שם אז על פלישה קרבה ובאה, ופורטוגל נאחזה בכל כוחה באשליית אושרה. ליסבון, שקיימה את התערוכה העולמית המרהיבה שבעולם, חייכה חיוך חיוור מעט, כזה של אמהות שלא שמעו דבר מבנן בחזית ומתאמצות להצילו בעזרת ביטחונן העצמי: "בני חי, כי אני מחייכת..." "ראו", כך אמרה ליסבון, "כמה אני מאושרת, שלווה ומוארת היטב..." על פורטוגל הכביד אז משאה של היבשת כולה, כמעין הר פראי הרוחש שבטים משחרים לטרף. ליסבון, למעשה, התקלסה באירופה: "איך אפשר לעשות אותי למטרה, כשאני משקיעה מאמץ רב כל כך שלא להסתתר! כשאני כל כך פגיעה!..."

ערי ארצי נצבעו אז מדי לילה בגון האפר. הן הרגילו אותי להעדר כל אור, ולכן גרמה לי הבירה הקורנת הזאת אי-נוחות עמומה: כאשר הפרבר חשוך על כל סביבותיו, מושכים אליהם היהלומים שבחלון הראווה המואר יתר על המידה טיפוסים מפוקפקים. אפשר לחוש בשיטוטיהם. על ליסבון, חשתי, נח משא הלילה של אירופה השטופה טייסות תועות של מפציצים, שכמו הריחו מרחוק את האוצר הזה.

אבל פורטוגל התעלמה מתיאבונה של המפלצת. היא סירבה להאמין באותות מבשרי הרעה. פורטוגל דיברה על האמנות בביטחון עצמי נואש: האם יעזו למחוץ אותה, על פולחן האמנות שבה? - היא הוציאה את כל נפלאותיה; היעזו להכניע אותה, על נפלאותיה? - היא הציגה לראווה את אנשיה הדגולים. בהעדר צבא, בהעדר תותחים, היא פרשה מול פלדת הפולש את כל זקיפי האבן שלה: את המשוררים, מגלי הארצות, הקונקויסטדורים1. בהעדר צבא ותותחים חסם מלוא עברה של פורטוגל את הדרך. האם יעזו להכניע אותה, על מורשת עברה המפואר?

מדי ערב שוטטתי אפוא, עגמומי, על פני הישגי התערוכה העולמית המעוצבת לעילא, שהכול בה גבל בשלמות - אפילו המוסיקה החרישית כל כך, שנבחרה בהתחשבות כה רבה וזרמה בגנים ברכות, בלי התפרצויות, כמו נעימת-מזרקות פשוטה. האם טעם מעולה כל כך, השומר על מידה ואיזון, עמד להיהרס ולחלוף מן העולם?

וגיליתי שמבעד לחיוכה, ליסבון יותר עצובה מן הערים הכבויות שבארצי.

הכרתי, ואולי הכרתם גם אתם, משפחות משונות מעט ששמרו מקום אצל שולחנן למנוח. הן הכחישו את מה שאין לו תקנה. אבל לא נראה לי שההערמה הזאת עשויה היתה לנחמן. שהרי במתים יש לנהוג כבמתים: רק אז הם שבים ומקבלים, מכוח תפקידם כמתים, צורת נוכחות אחרת. ואילו אותן משפחות השהו את שובם. הן הפכו אותם לנעדרים נצחיים, לאורחים-מאחרים-לנצח. הן המירו את האבל בציפייה חסרת שחר. ואותם בתים דמו בעיני כשקועים בחולי, שהמרפא היחיד לו - המעיק כשלעצמו - הוא הצער. כך קיבלתי על עצמי לשאת את האבל על הטייס גיומה, החבר האחרון שאבד לי, אבוי, כשהופל בזמן שירותו בדואר האוויר. גיומה לא ישתנה עוד. לעולם לא יהיה שוב נוכח, אך לעולם גם לא ייעדר. ויתרתי על מקומו אצל שולחני, אותה מלכודת חסרת תועלת, והפכתי אותו לחבר מת של ממש.

אבל פורטוגל ניסתה להאמין באושר ושמרה לו מקום אצל השולחן, לצד פנסי הנייר הצבעוניים והמוסיקה שלה. בליסבון העמידו הכול פני מאושרים, כדי שגם אלוהים יאמין בכך.

ליסבון חבה את אווירת העצבות שבה גם לנוכחותם של פליטים מסוימים. אין כוונתי לגולים המבקשים מקלט. אין כוונתי למהגרים המחפשים קרקע להפריחה בעמלם. כוונתי למי שנעקרו מארצם והתרחקו מן הסבל של יקיריהם כדי למצוא מחסה לכספם.

מכיוון שנבצר ממני להתאכסן בעיר עצמה, התגוררתי באסטוריל, ליד הקזינו. הותרתי מאחורי לחימה קשה: הטייסת שלי, שבמשך תשעה חודשים לא הפסיקה אף לא פעם אחת את טיסותיה מעל גרמניה, איבדה בעקבות התקפה אחת של הגרמנים שלושה רבעים מצוותי האוויר שלה. בשובי התוודעתי לאווירת הנכאים של השעבוד ולאיום הרעב. חוויתי את לילות האפלה הדחוסים של ערינו. והנה, במרחק פסיעותיים מביתי, נמלא הקזינו של אסטוריל מדי ערב המון רוחות רפאים. מכוניות קדילק חרישיות, שנדמו כנוסעות למקום כלשהו, הורידו אותם על החול הרך שלפני שער הכניסה. הם התלבשו לארוחת ערב כמו בזמנים עברו. הם הציגו לראווה את חולצותיהם המעומלנות או את פניניהם. הם הזמינו אלה את אלה לסעודות-של-ניצבים, שבהן לא היה להם מה לומר זה לזה.

אחר כך הימרו ברולטה או בבקרה2, לפי הישג ידם. לעתים הלכתי להתבונן בהם. לא חשתי כלפיהם בוז, אף לא אירוניה, אלא חרדה עמומה. כזו שאוחזת בך בגן חיות, נוכח צאצאיו האחרונים של מין נכחד. הם התיישבו סביב השולחנות. הם נצמדו לקרופיה3 חמור סבר והתאמצו לחוש תקווה, ייאוש, חרדה, קנאה וצהלה. כמו אנשים חיים. הם הימרו על הון שאולי בו ברגע התרוקן מכל משמעות. הם השתמשו במטבעות שאולי כבר יצאו מן המחזור. שווי אוצרותיהם הובטח אולי על ידי מפעלים שכבר הופקעו או עמדו להתמוטט לנוכח איום ההפצצות מן האוויר. הם תלו את יהבם בכוכבים. הם התאמצו להאמין, תוך היקשרות מחדש אל עברם, שהתלהבותם מוצדקת, שלהמחאותיהם יש כיסוי, ושהמוסכמות של חייהם יתקיימו לנצח, כאילו לא התערער דבר בעולם זה חודשים אחדים. זה היה בלתי מציאותי. כמו תיאטרון בובות. אך זה היה עצוב.

אין ספק שהם לא חשו דבר. הנחתי להם. הלכתי לשאוף אוויר על שפת הים. והים הזה של אסטוריל, ים של עיר מעיינות מרפא, ים מאולף, נראה לי גם הוא חלק מהמשחק. הוא גילגל אל המפרץ גל יחיד ורפה, שזרח כולו באור הלבנה, כמו שמלת שובל מחוץ לעונה.

שבתי ומצאתי אותם על האונייה4, את הפליטים שלי. האונייה הזאת נסכה, גם היא, חרדה קלה. האונייה הזאת העבירה את הצמחים הללו, נטולי השורשים, מיבשת ליבשת. אמרתי לעצמי: "אני רוצה להיות עורך מסעות, איני רוצה להיות מהגר. למדתי בבית כל כך הרבה דברים שבמקום אחר יהיו חסרי תועלת". והנה המהגרים שלי הוציאו מכיסיהם את פנקסי הכתובות הקטנים שלהם, שרידי זהותם. הם שיחקו עדיין בלהיות מישהו. הם נאחזו בכל כוחם במשמעות כלשהי: "אתה יודע, אני זה וזה", אמרו, "אני מן העיר הזאת והזאת... החבר של כך וכך... אתה מכיר אותו?"

והם היו מספרים לך סיפור על חבר, או מעשה באחריות שהוטלה עליהם, או סיפור של טעות או לא משנה איזה סיפור, שעשוי היה לקשר אותם למה שלא יהיה. אבל דבר מאותו עבר שוב לא היה עשוי לשרתם, מאחר שגלו מארצם. הכול היה עוד טרי, חם, חי מאוד, כמו מזכרות האהבה בתחילתן. צוררים צרור מכתבים נוגעים ללב. מצרפים להם כמה זיכרונות. קושרים את הכול בתשומת לב רבה. תחילה משרה השריד המקודש הזה קסם של עצבות. עד שעוברת לה איזו בלונדית תכולת עיניים, והשריד המקודש מת. גם החבר, האחריות, עיר המולדת, הזיכרונות מן הבית דוהים כאשר אין הם משרתים עוד דבר.

הם חשו בכך היטב. כשם שליסבון הציגה אושר, השתעשעו הם באמונה שישובו בקרוב. כה ענוגה היא העדרותו של הבן האובד! זו העדרות מדומה, משום שמאחוריו נותר בית המשפחה על כנו. אין הבדל מהותי אם נעדרים משום שנמצאים בחדר הסמוך, או בצדו השני של כדור הארץ. נוכחותו של החבר שהתרחק למראית עין עשויה להיות עזה יותר מנוכחותו הממשית. כמו התפילה.


1 כובשי הארצות הספרדים באמריקה הדרומית במאה השש-עשרה 2 משחק קלפים 3 הממונה על שולחן משחקי המזל 4 בדרכו מליסבון לניו יורק

כל המובאות מ"הנסיך הקטן" לקוחות מתרגומה של אילנה המרמן לספר, בהוצאת עם עובד. המובאות מ"טייס קרב" ו"מכתב לבן ערובה" - מתרגומו של גדעון טיקוצקי שהופיע בימים אלה בספרית פועלים



סנט-אקזופרי. שנא להתעורר בבוקר וללכת ברגל


ורת. מתח ביקורת חריפה על המפעל הקולוניאליסטי הצרפתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו