שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דורית הופ
דורית הופ

מסע הערב של יתיר, מאת אברהם ב' יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

בשנת 1957, שבה מלאו למספר צעיר ולא ידוע, אברהם ב. יהושע שמו, עשרים ואחת, פורסם סיפורו הראשון, "מיתתו של הזקן מן הקומה הראשונה" ב"משא", המוסף הספרותי של העיתון "למרחב". באותה שנה השתחרר יהושע מן השירות הצבאי והחל בלימודיו לתואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, עיר הולדתו. בעת לימודיו ראו אור כמה סיפורים נוספים מפרי עטו, וכשיצא ספר הסיפורים הראשון שלו, "מות הזקן" (הקיבוץ המאוחד 1962), כבר היה שמו מוכר לקהל הקוראים הרחב, ובמיוחד לקוראי "משא" ו"קשת", שבהם התפרסמו סיפוריו. שלושה סיפורים מתוך הקובץ הזה - "מסע הערב של יתיר", "גאות הים" ו"חתונתה של גליה" - נערכו עכשיו מחדש ופורסמו בקובץ שלפנינו.

כבר מלכתחילה, כשרק התפרסמו הסיפורים הראשונים, חשו מבקרים אחדים כי הסיפורים מביאים עמם "רוח אחרת" ומעידים על סגולותיו של יהושע כמספר מוכשר ומקורי שיטביע חותם על הסיפורת הישראלית. ואכן, עוצמת "הרוח האחרת" של יהושע שפרצה אז לתודעה הישראלית, המשיכה להסעיר בחמישים ויותר שנות יצירה. בדיעבד אפשר לזהות בסיפורי הביכורים את הצופן הגנטי שממנו משתלשלת כלל יצירתו של יהושע בריבוא פניה: תבניות היסוד, הכשרון לטוות סיפור מרתק, ספק אפשרי ספק אבסורדי, דרך עיצוב דמויות גרוטסקיות ואנושיות, והומור קרנבליסטי המפיח בעלילה רוח תזזית.

מה הם סימני ההיכר של ה"רוח האחרת" שמביאים סיפוריו של יהושע? התשובה לשאלה מחייבת התבוננות ברוח המוכרת שקדמה לו, "רוח התקופה", כפי שהיא משתקפת בספרות של דור תש"ח. ספרות זו נתנה ביטוי לצורך החברתי-הלאומי להבנות זהות ילידית חדשה; זהות המבוססת על מערכת אידאית ברורה ועל ערכים הנותנים תוקף מוסרי לאידיאות החברתיות. רוב היצירות של התקופה נכתבו בפרוזה ריאליסטית; מספריהן הכל-יודעים העמידו במרכז את הנושאים שעל סדר היום הישראלי אז: מלחמות, צורות התיישבות ובעיקר קיבוצים, לבטים וחיבוטים מוסריים. עלילתן בהירה וקוהרנטית, וגיבוריהן, שהמחישו בעליל את הקושי וההכרח בקיומה של תבנית אידאית מוסכמת ומקובלת, נטועים היטב בתוך היומיומי המוכר.

יהושע, שגדל על ברכי הספרות של דור תש"ח, חש שעליו לבור לעצמו דרך משלו; דרך שתיתן ביטוי לדור המדינה שנהפכה ממשאת נפש לממשות רבת גוונים, פוליפונית, ספקנית ומשתנה תדירות. בכתיבתו המוקדמת של יהושע ניכר הן צורך ההתבדלות מהדור הקודם, והן ההשפעות הפילוסופיות והספרותיות שהוא נחשף אליהן בלימודיו באוניברסיטה: הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, תיאטרון האבסורד (בקט, יונסקו, ז'נה, פינטר), סיפוריו של קפקא ושל ש"י עגנון ובמיוחד "ספר המעשים".

יהושע מעמיד במרכז את נפש האדם הפרטי, המיטלטלת בין דחפי החיים הרפוסים שלה לערגת המוות; החד-פעמי, הבלתי ניתן להסבר לוגי, האבסורדי, הגרוטסקי והשרירותי הם רכיביו של העולם הנפרש בסיפוריו; ניכור, חוסר האונים, פסיוויות ורפיון מוסרי הם מסימני ההיכר של הגיבור המנומנם והרכיכתי ביצירות יהושע; העלילה הנפרשת אינה מסתברת בעולם המציאותי; המקום והזמן אינם ניתנים לזיהוי; סיפור המעשה מסופר בגוף ראשון על ידי מספר דהוי, סובייקטיווי, בעל מודעות מעטה, אם לא חסרה, שהבנתו לקויה, וערכיו נמחקו או שמעולם לא ניתכנו.

ה"רוח האחרת" שמבקרי הסיפורים הראשונים של יהושע חשו בה היתה זה מכבר לרוח מקובלת ושכיחה, ורוחות חדשות באו אחריה. האם לאחר חמישים שנה של תהפוכות מציאותיות וספרותיות מצליח "גרזנו" הספרותי של יהושע אז "להבקיע את הים הקפוא שבתוכנו" (קפקא)? היש צידוק להוצאה מחודשת של שלוש הנובלות?

בנובלה הראשונה, "מסע הערב של יתיר", נרקמת מזימה שטנית להוריד מהפסים את רכבת האקספרס החולפת בכפר מדי ערב מבלי להיעצר בו, ולגרום להידרדרותה אל תהומות הגיא שמתחתיה. את המזימה רוקמת הפאם פאטאל המקומית כדי ל"החיות" את המקום משיממונו ולאפשר לילידי המקום התנסות מוסרית ממדרגה ראשונה בחילוץ הנספים והפצועים. לביצוע המזימה היא רותמת בקלות את כל הגברים האחראיים: החל במספר, הוא מניף הדגלים, וכלה במר קנאות, המפקח הכללי של מסילות הברזל. סיום הנובלה מתמקד בפעולה ההרסנית ובתוצאותיה. באופן פרדוקסלי, שחרור כוחות ההרס המודחקים מעניק לילידים משב רוח רענן של כוחות חיים.

הנובלה השנייה, "גאות הים", מתרחשת בבית הכלא לאסירי עולם על אי נידח שכוח אל ואדם (בדומה לנובלה הקודמת). מספרו-גיבורו הוא סוהר צעיר הרואה בתפקידו שליחות עליונה. גם נובלה זו עומדת בסימן קטסטרופה מתקרבת: על המקום מאיימת גאות הים הסובב אותו; גאות מחזורית שכבר גבתה מחיר דמים בעבר. הסוהר הצעיר מתמנה/מתנדב על ידי מפקדו, רב סוהרים (דמות המקבילה למר קנאות בנובלה הקודמת), כשומר המקום ואסיריו. מלבדו ומלבד אסיריו נותר עמו "ספר הקודש" שלו, הוא ספר החוקים והתקנות, ושני כלבים, זכר ונקבה, המייצגים את תיבת נוח המיתולוגית. גם בנובלה זו מסיימת קטסטרופה את הנובלה: הכולא נכלא ונאכל בתאווה לא מרוסנת על ידי הכלבים, זכר ונקבה כאחד. וגם בנובלה זו ערגת המוות גוברת ומחליפה את כוחות החיים: "הכלבים מכאיבים לי, אבל הכאב עודו מתוק, וזה כפי כנראה הניסיון האחרון שלי. לא נורא" (עמ' 75).

הנובלה "חתונתה של גליה" מציגה לקוראים מראה מעוותת המתווספת ל"עולם המראות" של יהושע. המספר בגוף ראשון, חבר הכשרה שעזב את קיבוצו לאחר שתוחלת אהבתו נכזבה, יוצא שנית למסע אל קיבוצו לקחת חלק בחתונתה של גליה. למסע ההזוי חוברים שלושה ממחזריה הנכזבים של גליה. חדוות החתונה מסתיימת בקטסטרופה קרנבליסטית: ארבעת המחזרים קמים על הבעל הטרי ומפליאים בו את מכותיהם. ערב האהבה מומר בחדוות ההרס. בסיום הנובלה נותר המספר בבדידות עמוקה אף מזו שבה היה שרוי קודם לכן. המספר שב באוטובוס שהגיע בו לחתונת הדמים, והנהג הדמוני מתהפך ברגע האחרון ממי שמדהיר את האוטובוס על נוסעו לאבדון, למי שחומל על המספר החובל והחבול לרווחתו של מספרנו: "הפלתי את ראשי על חזה הנהג שלו וההתרגשות הוליכה את שפתי: ?אנא'" (עמ' 104).

ההחלטה לכרוך את שלוש הנובלות יחד יוצרת תלת-שיח ביניהן, מעצימה את משמעויותיהן, ומאפשרת לקורא לעמוד על המשותף ביניהן לצד המבדיל והמייחד. בשלושתן עומדת במרכז הזירה הנפשית שנאבקים בה זה בזה ארוס וטנטוס, שידו על העליונה. מאבק תוך-נפשי זה גם מייצג את האופן שבו משתחזר המאבק במישור הישראלי, והוא מאפיין רבות מיצירותיו של יהושע. דמות האשה כפי שהיא מופיעה בנובלות הביכורים מעמידה את האשה כסטרא אחרא של הגבר: מי שאמונה על הוצאת המודחק מהכוח אל הפועל. הדמויות הסמכותיות האמורות להיות סכר לעוצמת יצרי ההרס הגואים לא רק שהן חלשות למול הגאות, אלא שלמעשה הן הנותנות את ההכשר המלא והסופי לגזר דין המוות. הסמכות מבטלת את צדקתה המוסרית מתוך תחושת הקלה.

שלוש הנובלות - "מסע הערב של יתיר", "גאות הים", "חתונתה של גליה" - שעודכנו ולוטשו לצורך ההוצאה לאור, עומדות במבחן הזמן וממשיכות להטריד, להצחיק, לעקוץ, לאיים ולפרוע את סדרי העולם. עכשוויותם לא רק שלא נס ליחה, אלא אדרבה, להוותנו, אף נתחדדה יותר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ