בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המצעד הגדול

איך לומד הסובייקט האנושי, גברים כנשים, באותה מידה, להעריץ את האב, את לובש המדים, את המפקד, את המנהיג, את הגבר הכריזמטי וכו'? חיבורו של פרויד על הפסיכולוגיה של ההמון יכול לעזור להבין

תגובות

פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, מאת זיגמונד פרויד, תירגמה מגרמנית נועה קול, הוצאת רסלינג, 2009, 145 עמודים

מפעל התרגום היפה של הוצאת "רסלינג" לכתבי פרויד נמשך. בזה אחר זה ראו אור שני חיבורים חשובים של אבי הפסיכואנליזה, "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", אשר נכתב ב-1921, ו"משה האיש והדת המונותיאיסטית", חיבורו המאוחר של פרויד (1939).

קשה להפריז בחשיבותו התיאורטית של "הפסיכולוגיה של ההמון". מלחמת העולם הראשונה והשנים הסוערות שאחריה, כולל המהפיכה הרוסית, והמהפיכות הקצרות בהונגריה ובגרמניה, הביאו גם את פרויד, בבירת האימפריה-לשעבר, להתמודד עם הפחד הגדול מפני ההמונים. לא היתה אז טלוויזיה כדי להביא אל סלון הליברל את "הפרצופים המשולהבים" (זה האופן שהליברל מתבונן תמיד ב"המונים שאינם אני"), אבל ההמונים לא זכו לדימוי מרנין יותר אצל הליברלים, גם אם הפאשיזם עצמו, ששילהב את ההמונים, זכה לאהדה אידיאולוגית אצל המעמד הבינוני.

המאה העשרים המשיכה להתבונן ב"המונים" מבעד למשקפיים הליברליים, כלומר ה"אני" המחוסן מפני קשר כלשהו עם התופעה. ואולם, פרויד עצמו, בבהירותו האופיינית, מנתח לצורך תיאורו דווקא שתי תופעות ממושמעות מאוד, כדי להסביר את האופן שבו פועל ההמון, שבו מגלה אדם את המקור הבראשיתי של היותו - הייררכיה: הכנסייה הקתולית והצבא. בשני המוסדות הללו נשללת חירותו של הפרט באמצעות מסירתה בהכנעה לסמכות, או מוטב - חירותו של האדם נבנית, על פי מיטב המסורת המערבית, באמצעות הוויתור עליה.

המהלך של פרויד יוצא מהתיאוריה של לה-בון הצרפתי, ומגיע עד להתמקדותו-שלו במושג המפתח של ההמונים - ההזדהות. כאן פועל היחיד מתוך הכנעה, ביחד עם תחושת כוח, או בלשונו של פרויד: "ההזדהות מוכרת לפסיכואנליזה כביטוי המוקדם ביותר של קשר רגשי לאדם אחר". ואולם, הדרך אל מושג ההזדהות עוברת דרך היחסים של היחיד עם הקבוצה, יחסים מובנים כיחסים אדיפליים. מכאן גם הקשר לאהבה ולאהבה העצמית, נרקיסיזם, שחשיבותו בתוך התיאור המכריע של שייכות הסובייקט למכונה אנושית ממושמעת או מתפרעת.

זה אחד החיבורים של פרויד המעמידים את ההומניזם - כלומר את האמונה במרכזיות האדם ביקום - באור ביקורתי מאוד. לא אספסוף עניין אותו, אלא צבא וכנסייה, שני ארגונים שהבורגנים סביבו הכירו, אהבו ומיהרו להזדהות עמם. פרויד איננו דו-משמעי ביחס לליברליזם. הוא ליברל פסימי מאוד.

אומר פרויד: "התאהבות היא, כמובן, אך כפסע מההיפנוזה, וקווי הדמיון בין השתיים בולטים לעין: אותה כניעות שפלת רוח, אותה צייתנות ואותו העדר ביקורת ביחס למהפנט כמו ביחסים עם האובייקט האהוב. אותו אובדן של היוזמה האישית שאינו מותיר כל ספק בלבנו שהמהפנט תפס את מקומו של אידיאל-האני".

לא ההיפנוזה היא המפתח, אלא המקום שבו אידיאל-האני ממלא את התפקיד בהבניית הסובייקט כצייתן: במקום ה"ריק", הכולל ממד של פנטסיה גמורה (אידיאל-האני), לומד הסובייקט האנושי, גברים כנשים, באותה מידה, להעריץ את האב, את לובש המדים, את המפקד, את המנהיג, את הגבר הכריזמטי וכו'.

חיבור זה של פרויד צריך להציב מחסום בפני הפופולריות של הפסיכולוגיה החברתית, ושל אינטלקטואלים בכלל, הנוטים לנתח תופעות חברתיות מתוך הרחבה של "נפש האדם". יתרון החיבור הזה, שהוא מציב את "הנפש היחידה" בתוך המבנה שלה, החורג ממנה. זה תיאור שאינו עושה שימוש באמצעות המיתולוגיה הפרוידיאנית, זו שהיתה נחוצה לרופא הווינאי כמטא-תיאוריה (בהעדר כל תיאוריה קודמת למה שפיתח; למשל המסות המיתולוגיות דוגמת "טוטם וטאבו", או "משה האיש והדת המונותיאיסטית"). כאן, אנחנו חוזרים להנחות הרציונליות של פרויד, המסבירות את האי-רציונלי: בראשית היתה הקבוצה, ורק מתוכה נבנה היחיד כגידם, או קיטע, חסר תמיד, נשען תמיד על מערכות יחסים שמחוצה לו, ה"קבוצה", יחסים מבניים שבמרכזם גם פנטסיה על "עצמאות", "שלמות", "אי-תלות" ושאר החורים (נוירוזות) שפסיכולוגים מתפרנסים מהם לא רע בבואם לטפל במבנים אלה של העדרות, כלומר בני אדם: הפער בין ההזיה של השלם ליכולת הממשית להיות "עצמאי".

החיבור הזה מאפשר לשוב אל המקום הנכון לזהות את ה"אדם" כיצור עצמאי רק בתנאים מסוימים שמחוצה לו: התלות הגדולה במערך היחסים עם "אב", שפירושה לפני כל דבר אחר היות לסובייקט (נושא ומוכנע, בדו-משמעות העתיקה של המלה הלטינית הזאת, סובייקט). אהבה, כ"חולשה" או כנקודת תורפה של צורך באהבה, כלומר בנשיאת חן, בהתקבלות, בחנופה, באישורים ש"אתה טוב", ומעבר לכל אלה היכולת המובנית, כתוצאה מהמתח הבלתי פוסק בין אשליית העצמאות לתלות הגמורה בארגון, היכולת להזדהות, כדי לדעת איך להיאהב, איך למצוא חן, איך להסתגל, לציית ל"זהות", הבאה גם בעברית מבחוץ, מהצבעה: זה הוא, והוא רוצה מאוד שיאהבו אותו כ"אני", להיות כמו כולם ("זה הוא") ויוצא מן הכלל ("זה אני").

העבודה הזאת ראתה אור בעברית בפעם הראשונה, בהוצאת "הד החינוך", כשמונה שנים לאחר הופעתו בגרמנית. המתרגם היה י. דבוסיס. כך נפתח החיבור בעברית נפלאה מ-1929: "הניגוד שבין הפסיכולוגיה של היחיד ובין הפסיכולוגיה של החברה או של ההמון, אף על פי שבסקירה ראשונה הוא נראה חשוב ביותר - מתוך הסתכלות עיונית הוא מאבד הרבה מחריפותו" (תרגום בן 81 שנים). ספק רב אם היה לקהילה החרוצה ההיא של הפרוידיאנים בארץ, בשנות העשרים והשלושים, היכולת להתמודד עם התפישה של פרויד. אחרי ככלות הכל, חברה העסוקה באמצעות משמעת כנסייתית/צבאית בבניית זהות, אין כמוה כדי להחמיץ את העיקר במשנה של פרויד, אשר דווקא ברטולט ברכט היטיב למוסרו על הבימה הברלינאית ב-1926 ב"אדם הוא אדם":

"אני אומר לך (...) מנקודת מבט רחבה - מה שכאן מתרחש הוא אירוע היסטורי. כי מה קורה כאן? שמים את האישיות תחת זכוכית מגדלת, מתקרבים עד האופי, תופסים אותו. הטכנולוגיה נכנסת לעניין. במלחציים ועל הסרט הנע, האדם הגדול והאדם הקטן - (...) - שווים. האישיות! כבר האשורים הזקנים, הציגו את האישיות כעץ מסתעף. כך! מסתעף! ואז בדיוק הוא שוב מסתעף. מה אומר קופרניקוס? מה מסתובב? כדור הארץ מסתובב. כדור הארץ. כך גם האדם. על פי קופרניקוס. כך שהאדם לא עומד במרכז. עכשיו הביטי בו פעם (מצביע על גאלי גיי). הוא יעמוד במרכז?"

ובהמשך, גאלי גיי מזדהה עם תפקידו החדש, להיות מישהו אחר, ומצטיין בירי לתוך מחנה פליטים: "אינך יודע לאן אתה שייך? לא חשוב. שב נא בשקט עד שנכריע את הקרב. אנחנו מבקשים ממך, אדון, לא לשוטט בתוך רעם התותחים, רעם הדורש כוחות נפש גדולים". כאילו קרא ברכט את פרויד. כאילו ידע את השתיקה של האינטליגנציה אצלנו בזמן המלחמה בעזה, זו הפוקחת עין עצלה שבעה חודשים אחר כך.



זיגמונד פרויד. בראשית היתה הקבוצה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו