בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיצוח האטום | אנשי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית משחקים בתפקיד השוטר הטוב

כולם מכירים בחשיבותם ותומכים בקיומם, אך איש לא רוצה באמת בנוכחותם. אנשי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א, משחקים בתפקיד השוטר הטוב של העולם ומשתדלים לתפוס את הפצצה כשהיא עוד קטנה. לפעמים הם מחמיצים (בעיראק), לפעמים הם מסולקים (צפון קוריאה). בכל מקרה, המרב שהם יכולים לעשות הוא לרשום דו"ח

תגובות

בספטמבר 1943, כשהשלטון הנאצי החליט לחסל את האוכלוסייה היהודית בדנמרק, נאלץ נילס בוהר - אחד ממדעני הגרעין הגדולים של המאה ה-20, מגלה מבנה האטום ששימש השראה לדורות של פיסיקאי אטום ויהודי מצד אמו - לברוח ממולדתו הסקנדינווית. הוא חצה בסירה את מיצרי אורסונד לשוודיה הסמוכה, ומשם הוטס לבריטניה. אחרי שנחת ונחשף להיקף פרויקט "מנהטן" לבניית פצצה גרעינית, שהחל שנה קודם לכן, שלח מכתב תמיכה בפרויקט לנשיא האמריקאי פרנקלין ד. רוזוולט. הוא אף ביקר בלוס-אלאמוס.

בעקבות היכרותו עם המדענים הגרמנים והרוסים שעבדו במקביל על פרויקטי גרעין משלהם - ועוד לפני הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי - ניסה בוהר לשכנע את רוזוולט ואת ראש ממשלת בריטניה אז, וינסטון צ'רצ'יל, כי יש לחתור לפיקוח בינלאומי על הנשק הגרעיני בעולם. בוהר, שלקח חלק בשיתוף הפעולה המדעי חוצה-היבשות שהתחיל את עידן האטום, ידע כי לא יהיה ניתן לעצור את תפוצת הידע ללא מנגנון שכזה. 60 שנה לאחר מכן, הגוף האחראי לפיקוח כזה הוא הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א, IAEA), שמנסה "לשמור על האש שהאנושות גנבה מהאלים", כפי שהגדיר זאת שר החוץ לשעבר של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר.

הסוכנות נוסדה ב-1957, אחרי נאום "אטום למען שלום" של נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר, ובעקבות דרישתם של מדעני גרעין רבים שהשתתפו בפרויקט האטום האמריקאי. אך המניע העיקרי היה הצלחתה של ברית המועצות להשיג נשק גרעיני. "כבר בהקמתה היה ברור כי הסוכנות מיועדת לפעול נגד תפוצתו של נשק גרעיני", אמר ל"הארץ" טארק ראוף, העומד בראש המחלקה לפיקוח וביטחון בארגון, "אולם היא נאלצה לחכות עד 1970, עד שהאמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT) תעניק לה את המנדט הדרוש".

האמנה, שעליה חתומות רוב מדינות העולם (מלבד ישראל, צפון קוריאה, הודו ופקיסטאן), אוסרת פיתוח נשק גרעיני על ידי מדינות ללא טכנולוגיה גרעינית, דורשת מהמעצמות הגרעיניות - ארה"ב, רוסיה, סין, צרפת, בריטניה - לצמצם את הארסנל הגרעיני שלהן, ומעודדת את הפצת הידע הדרוש להקמת כורים גרעיניים לצורכי שלום.

כיום, כ-2,200 עובדי הסוכנות (חלק נכבד מהם יושבים במטה הארגון בווינה, כראוי לארגון בינלאומי עשיר בתקציבים), אחראים לפקח על כל המדינות החברות באמנה. "בשנה שעברה ערכנו כ-2,000 ביקורים במתקנים גרעיניים ברחבי העולם, והכל בתקציב של מאה מיליון דולר", מתגאה ראוף, "פחות מהתקציב השנתי של מנצ'סטר יונייטד".

חלק חשוב מעבודת הפיקוח נשען על הסכמים הנחתמים בין הסוכנות למדינות שונות, המעניקות לה סמכויות רבות יותר לביקורי פתע. למרות שהארגון אינו שייך לאו"ם, הוא פועל תחת השגחתו, ומדווח למועצת הביטחון שלו. למרות זאת, הסוכנות נכשלה בכמה מקרים בולטים, בין אם באשמתה, ובין אם בשל חולשת הקהילה הבינלאומית. זה קרה בעיראק בשנות ה-80, כשהפקחים לא גילו את תוכנית הגרעין של סדאם חוסיין, זה קרה בצפון קוריאה בשנות ה-90, אז הסוכנות גילתה כי המדינה מנסה לייצר נשק גרעיני, אך המדינה גירשה את הפקחים והמשיכה בניסויים. מבקרים טוענים כי הסוכנות נכשלת גם ביחס לאיראן. נראה כי הסוכנות תלויה ברצון הטוב של מדינות, יותר מאשר אוכפת משטר קפדני נגד תפוצת נשק גרעיני.

זמן רב בוזבז

"סיפור ההצלחה המרכזי של הסוכנות הוא שאין מדינות רבות נוספות שיש להן נשק גרעיני", אומר ל"הארץ" פייר גולדשמיט, שכיהן עד לפני ארבע שנים כאחד מסגני מנכ"ל הארגון, ומשמש כיום כחוקר בכיר בקרן "קארנגי". הודו ופקיסטאן, יש לציין, פיתחו נשק גרעיני כשהן מחוץ לאמנה. "הכישלון הברור הוא פרישתה של צפון קוריאה מהאמנה; אבל זו לא היתה בעיה בסוכנות - הבעיה היתה בחוסר התגובה הבינלאומית".

ביחס לאיראן, אומר גולדשמיט, "אני חושב שאנשי השטח עשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר, עם ביקורות פתע תוך שימוש בסמכות שניתנה להם. אפשר למתוח ביקורת על הזמן שלקח לחבר המנהלים להצהיר כי מה שדווח להם היה מקרה ברור של חוסר שיתוף פעולה מצד איראן, ולהפנות את הנושא למועצת הביטחון. זמן רב מדי בוזבז".

"אלה אינן בעיות של הסוכנות, אלא בעיות של המדינות שאינן עומדות בתנאים שהתחייבו להן במסגרת האמנה", אומר ראוף. "הציבור חייב להבין מה אנחנו יכולים לעשות ומה איננו יכולים לעשות: פקחי הסוכנות הם שגילו כי הצפון קוריאנים מנסים ליצור פצצה מפלוטוניום אך בסופו של דבר היתה זו ההחלטה של המדינה הרלוונטית אם להיות חברה באמנה או לא, והקהילה הבינלאומית צריכה להחליט איך להתמודד עם הפרישה. זה לא כישלון, זו הדרך שבה המערכת תוכננה. לפעמים קיים נתק בין מה שמדינות רוצות לעשות - למנוע תפוצת נשק גרעיני - לבין מה שהן עושות במציאות, ביחס למימון ולסיוע לסבא"א".

ייאוש גובר

למרות זאת, ב-2005 זכה הארגון, ביחד עם העומד בראשו ד"ר מוחמד אל-ברדעי, בפרס נובל לשלום, שבאופן מסורתי מוענק מדי עשור לגוף או לאדם הפועלים לצמצום תפוצת הנשק הגרעיני.

אל-ברדעי, דיפלומט מצרי, כיהן בתפקיד ב-12 השנים האחרונות. במהלך כהונתו התרחב הפער בארגון הבינלאומי, בין מדינות המערב למדינות בלתי מזדהות, כפי שהתרחש בכמה ארגונים אחרים בחסות האו"ם. הפער הזה בא לידי ביטוי בחודשים האחרונים בקושי להסכים על מחליף לאל-ברדעי, שעוזב בעוד כמה שבועות. בסופו של דבר נבחר נציג יפאן, יוקיו אמנה, בתמיכת מדינות המערב. "הפער הזה לא היה קיים ב-99'" אומר גולדשמיט. אז הכל נעשה בקונסנסוס. זה בחלקו בשל ייאוש הולך וגובר של המדינות ללא נשק גרעיני, נוכח חוסר המחויבות של המעצמות הגרעיניות להתפרק מנשקן. הצהרתו של ממשל אובמה כי הוא ייפעל לעולם חופשי מגרעין, עשויה לשנות זאת, אך צריך לראות כיצד היא מיתרגמת למעשים".

שני המומחים, ביחד עם דיפלומטים בכירים כמו קיסינג'ר, מסכימים שההתמודדות עם תפוצת הנשק הגרעיני יכולה לעצב את עתיד האנושות: או שהפחד המשותף מחורבן גרעיני יאחד את מדינות העולם להתקדם עוד ועוד בשיתוף הפעולה הבינלאומי, מתוך הכרח או מתוך בחירה - או שכישלונו של מאמץ בינלאומי כזה יביא לאסון בקנה מידה עולמי.

כפי שבוהר הגדיר זאת במכתב פתוח לאו"ם בשנות ה-50: "ברור כי סכנות חמורות ונצחיות יעמדו בפני העולם, אלא אם כן תסכים הקהילה הבינלאומית על הצעדים שימנעו את השמדת העולם; התחוור לי כי ההכרח למאמץ משותף שכזה, למנוע איום כה קיומי על האנושות, יציעו הזדמנויות מיוחדות לגשר על חילוקי דעות בינלאומיים".

אמנות לעם

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני - מטרתה לצמצם הנשק הגרעיני שבידי המעצמות ולמנוע הפצתו למדינות נוספות. נכנסה לתוקף ב-1970, ואושררה ע"י כל המדינות, מלבד ישראל, הודו, פקיסטאן וצפון קוריאה

האמנה האוסרת ניסויים - נוסחה ב-1996 ואוסרת עריכת ניסויים גרעיניים. טרם אושררה בכל המדינות, בהן ישראל

האמנה לצמצום נשק אסטרטגי אמנות שחתמו ארה"ב ורוסיה מ-1991 ושהביאו לצמצום ניכר בכמות הנשק הגרעיני שלהן. באחרונה הוסכם שמספר ראשי הנפץ הגרעיניים יוקטן לכ-1,600 לכל אחת

אזורים חופשיים מנשק גרעיני הסכמים אזוריים למניעת מרוץ חימוש גרעיני



מלמעלה למטה: פקחי סבא'א במתקן איראני; יו'ר הסוכנות הנכנס יוקיו אמנו; והפגנה של גולים איראנים מול מטה סבא'א בווינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו